מחר תדון ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ב"הצעת חוק ג'נין ג'נין" (הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – לשון הרע על לוחמי צה"ל), התשע"ג-2013). כיום יכול כל אדם ששמו הוכפש להגיש תביעה אישית נגד המשמיץ. אבל "לשון הרע על ציבור" – ערבים, חרדים, או סוכני-ביטוח – יכולה להוות בסיס רק לכתב אישום מטעם היועץ המשפטי לממשלה. בהתאם להצעת החוק החדשה, "לשון הרע על פעילות מבצעית של לוחמי צה"ל" תהווה גם עילה לתביעה אזרחית של כל אחד מקבוצת הלוחמים, אפילו אם הוא עצמו לא הוזכר בפרסום ושמו הטוב לא נפגע.
הצעת החוק היא תגובה לסרטו של מוחמד בכרי, ולפסק הדין שדחה את תביעת הדיבה שהגישה נגדו קבוצת חיילים שלחמה בג'נין. בדברי ההסבר להצעה נטען, שהיא נחוצה כדי להתמודד עם "הפגיעה החמורה שנגרמת לישראל בשל ההאשמות הכוזבות המופנות כלפי" צה"ל, ועם "הפגיעה החמורה הנגרמת לחיילי צה"ל הנותרים ללא כל אפשרות להגן על שמם הטוב".
הדיבור על מניעת פגיעה בתדמית המדינה הוא מסווה לניסיון השתקה של ביקורת בנושא ציבורי חשוב מעין כמוהו – הפעלת כוח צבאי בידי המדינה. גיוס לוחמים, בניסיון לנצל את זכותם האישית ככלי במאבק ההסברתי של מדינת ישראל, הוא פסול ואינו חוקתי.
הטענה בדבר פגיעה בשמם הטוב של הלוחמים היא נכבדה, אבל לא רלבנטית להצעת החוק. פסק הדין בעניין "ג'נין ג'נין" דחה את התביעה רק לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה, שלשון הרע, שהסרט מוציא על "קבוצת הלוחמים" בג'נין, לא דבקה באף אחד מהם באופן אישי. בית המשפט הדגיש, שכל פרסום משמיץ על קבוצה (ובענייננו – על קבוצת לוחמים), שמאפשר לצופה או לקורא הסביר לקשור בין דברי הבלע לבין אחד (או יותר) מחברי הקבוצה – קמה עילת תביעה אישית לאותו אדם.
כיום, ההשמצה של "ג'נין ג'נין" אינה יכולה לשמש עילה לתביעה אזרחית (כאמור, את זה מבקשת הצעת החוק לשנות) אבל יכולה להוות בסיס לכתב אישום פלילי. ואכן, שני יועצים משפטיים שקלו לנקוט בהליכים פליליים נגד בכרי, אבל תבונתם הביאה אותם למסקנה שמוטב להימנע מכך. השיקולים שהנחו אותם רלבנטיים גם להצעת חוק החדשה.
להמשך הרשימה …
ראשית, העמדה לדין של בכרי היתה משרה אפקט מצנן על כל מי שיעז למתוח ביקורת, לפרסם עדות או אפילו להביע דעה על פגיעה במפגין פלסטיני או באזרח ישראלי שנהרג במחסום צה"ל (ראו למשל: יואב זיתון, "מות המפגין הפלסטיני מירי: מצ"ח פתחה בחקירה" ,ynet 11.12.2011; איתמר פליישמן, "תיעוד הירי ברב מרצבך: החייל יורה מטווח קצר", ynet 19.5.2013; וכן "מפצחי הגולגלות בעמונה"). הרטוריקה שמלווה את הדיון בהצעת החוק מתמקדת בפרסומים משמיצים חסרי בסיס ושקריים. אבל גם פרסום שהוא אמת לאמיתה, וגם הבעת דעה נחשבים "לשון הרע" ומשמשים כעילה במשפטי דיבה רבים. גם אם מלכתחילה סביר להניח שהתביעה תסתיים בלא כלום, עדיין די בכך שהפרסום יעבור את הרף הלא גבוה של "לשון הרע", כדי שהנתבע ייאלץ לעבור את כל תלאות הדרך ודי בכך כדי להרתיע בעתיד מפרסמים כמותו.
זאת ועוד, אירועים מבצעיים חוסים תחת מעטה של סודיות. בדרך כלל אין לנפגעים או לאזרחים מן השורה שליטה בכל המידע הרלבנטי – לבטח לא כמו זו שיש לצבא. ערפל הקרב, הסכנה, המהירות והתזזיתיות שבה מתרחשים הדברים – כל אלה מגבילים מאוד את היכולת לתת תיאור מדויק ו"אמיתי" של האירועים. עדות שמספרת על ההתרחשויות מנקודת מבטו של אחד הנוכחים במקום, סותרת לא פעם עדות אחרת למרות ששתיהן נמסרו בתום לב ומשקפות במדויק את מה שחווה העד. לעיתים נדרש תחקיר מדוקדק וממושך כדי לפענח את הרשומון ולהגיע לחקר האמת (תארו לעצמכם, למשל, שלפני 30 שנה היתה מתפרסמת ידיעה, שכוח צה"ל שהשתלט על הטרוריסטים בקו 300 הרג בדם קר שני מחבלים. כזכור, זו היתה המסקנה של התחקיר הראשוני שבוצע בפרשה. רק מאוחר יותר הסתבר שמדובר בטעות - תוצאה של בידוי ראיות בידי השב"כ. ועדיין, לו היה המפרסם נתבע בעילה של לשון הרע לא היתה עומדת לו הגנת "אמת דיברתי"). פרסומים ביקורתיים על פעילות מבצעית מועדים במיוחד לטעויות בתום לב, אבל בשל חשיבותם הגדולה יש לעודדם ולא להרתיע מפניהם.
שנית, ההחלטה שלא להעמיד את בכרי לדין נבעה גם מ"שיקולים הנוגעים להיבטים נוספים של האינטרס הציבורי, לרבות ההשלכה בזירה הבינלאומית של נקיטה בהליכים פליליים העלולים להעצים את העניין בהקרנת הסרט". העמדה לדין – כך הסביר היועהמ"ש – "עלולה להיתפס כפגיעה בחופש הביטוי והתנכלות ליוצר ולמשמיעי ביקורת נגד מדינת ישראל."
שלישית, תביעת לשון הרע עלולה להסתיים בכישלון ולעיתים גם בקטסטרופה הסברתית. זוכרים את "משפט קסטנר" המפורסם? (המשפט הסתיים בהרשעה של גרינוולד - מישהו בכלל זוכר את השם הזה? את השם של קסטנר זוכרים כולם. אבל מה שנותר בזיכרון הקולקטיבי היא האמירה האומללה של בית המשפט המחוזי - ש"קסנטר מכר את נשמתו לשטן"). לו היה בכרי עומד לדין, קרוב לוודאי שהיה מביא עדויות, שיתמכו לפחות בחלק מן הטענות של "ג'נין ג'נין", בניסיון לצמצם עד כמה שאפשר את הפער בין המציאות לבין הסרט. כל עדות כזו היתה מקבלת הד בכל רחבי העולם. אפילו אם בכרי היה מורשע בסופו של דבר, לא מן הנמנע שפסק הדין היה מזכה אותו ביחס לכמה טענות משמיצות. במקרה כזה, הנזק התדמיתי היה עצום. מי שמיאנו להשתכנע מגופי בדיקה בינ"ל, ששללו את הטענות בדבר פשעי מלחמה שבוצעו כביכול בג'נין, לא היו מתרשמים מפסק דין מרשיע של בית משפט ישראלי. לעומת זאת, הם היו נאחזים בכל בדל של טענה שלא הופרכה במהלך המשפט לצורכי תעמולה.
כמובן שהיועץ המשפטי יכול היה לנסות ולצמצם את הסכנה הזו בכך שהיה ממקד את כתב האישום לכמה טענות שקריות בעליל, שהיו בסרט. אבל אז הוא היה מכשיל את אחת מהמטרות המרכזיות מבחינתו: ככל שהאישום היה מתמקד רק בכמה קטעים בודדים, אפשר היה לבקש מבית המשפט שיאסור את הקרנתם של אותם קטעים בלבד. גם אם נניח שבעולם היו מצייתים לצו המניעה, עדיין הסרט היה מותר בהקרנה ובלבד שהוצאו ממנו האלמנטים המשמיצים. ה"מהדרים" גם היו מוסיפים כיתוב "צונזר על ידי בית משפט ישראלי" במקום הקטעים שהוצאו במצוות פסק הדין. הסרט במתכונתו "המצונזרת" היה זוכה לחשיפה גדולה לאין שיעור (וראו: "מוחמד בכרי מודה לצנזורה" ynet 19.2.2002).
העמדתו של בכרי לדין לא נדרשה אפילו כדי "לטהר את שמה" של קבוצת הלוחמים בג'נין. ככל ששמם הטוב של הלוחמים היה מותנה בקביעות שיפוטיות "מטהרות" (ואני חולק על הנחה זו - בית המשפט אינו הזירה המתאימה), הרי שקביעות מעין אלו שולבו בפסקי הדין שניתנו בפרשה ואשר הכריזו ש"מיטב הסרט – כזבו".
בסופו של דבר, השיקול היחיד שנותר לטובת העמדתו של בכרי לדין היה נקמה – להשיב לבכרי בכרי כגמולו בהרשעה פלילית ובעונש. קרוב לוודאי שהעונש היה מתמצה בקנס כספי וגם אם נניח שבכרי היה מוציא אותו מכיסו הפרטי, עדיין לא היה במטרה זו כדי להטות את הכף ולהפוך כתב אישום נגד בכרי למעשה ראוי ונבון.
רגשי תסכול ונקם הם לפעמים לגיטימיים, אבל הם "יועצים" גרועים, והם אינם צריכים לגבור על כל השיקולים האחרים שהובילו להחלטה שלא להעמיד את בכרי לדין. שיקולים אלה תקפים ונכונים פי כמה ביחס ל"הצעת חוק ג'נין ג'נין". כפי שהזהיר בית המשפט העליון: העברת הכוח לנקוט בצעדים משפטיים בשל "לשון הרע על קבוצה" לידיו של כל אדם או לוחם, "תעודד תביעות סרק ותגרום להעברת מרכז הכובד של הדיון הציבורי אל כתלי בית המשפט."
הרצון "להכניס" לבכרי" אינו טעם מספיק כדי לחוקק חוק המסוכן, שיפגע בדמוקרטיה ובשמה הטוב של מדינת ישראל.
לנייר עמדה של האגודה לזכויות האזרח
הצעת החוק היא תגובה לסרטו של מוחמד בכרי, ולפסק הדין שדחה את תביעת הדיבה שהגישה נגדו קבוצת חיילים שלחמה בג'נין. בדברי ההסבר להצעה נטען, שהיא נחוצה כדי להתמודד עם "הפגיעה החמורה שנגרמת לישראל בשל ההאשמות הכוזבות המופנות כלפי" צה"ל, ועם "הפגיעה החמורה הנגרמת לחיילי צה"ל הנותרים ללא כל אפשרות להגן על שמם הטוב".
הדיבור על מניעת פגיעה בתדמית המדינה הוא מסווה לניסיון השתקה של ביקורת בנושא ציבורי חשוב מעין כמוהו – הפעלת כוח צבאי בידי המדינה. גיוס לוחמים, בניסיון לנצל את זכותם האישית ככלי במאבק ההסברתי של מדינת ישראל, הוא פסול ואינו חוקתי.
הטענה בדבר פגיעה בשמם הטוב של הלוחמים היא נכבדה, אבל לא רלבנטית להצעת החוק. פסק הדין בעניין "ג'נין ג'נין" דחה את התביעה רק לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה, שלשון הרע, שהסרט מוציא על "קבוצת הלוחמים" בג'נין, לא דבקה באף אחד מהם באופן אישי. בית המשפט הדגיש, שכל פרסום משמיץ על קבוצה (ובענייננו – על קבוצת לוחמים), שמאפשר לצופה או לקורא הסביר לקשור בין דברי הבלע לבין אחד (או יותר) מחברי הקבוצה – קמה עילת תביעה אישית לאותו אדם.
כיום, ההשמצה של "ג'נין ג'נין" אינה יכולה לשמש עילה לתביעה אזרחית (כאמור, את זה מבקשת הצעת החוק לשנות) אבל יכולה להוות בסיס לכתב אישום פלילי. ואכן, שני יועצים משפטיים שקלו לנקוט בהליכים פליליים נגד בכרי, אבל תבונתם הביאה אותם למסקנה שמוטב להימנע מכך. השיקולים שהנחו אותם רלבנטיים גם להצעת חוק החדשה.
להמשך הרשימה …
ראשית, העמדה לדין של בכרי היתה משרה אפקט מצנן על כל מי שיעז למתוח ביקורת, לפרסם עדות או אפילו להביע דעה על פגיעה במפגין פלסטיני או באזרח ישראלי שנהרג במחסום צה"ל (ראו למשל: יואב זיתון, "מות המפגין הפלסטיני מירי: מצ"ח פתחה בחקירה" ,ynet 11.12.2011; איתמר פליישמן, "תיעוד הירי ברב מרצבך: החייל יורה מטווח קצר", ynet 19.5.2013; וכן "מפצחי הגולגלות בעמונה"). הרטוריקה שמלווה את הדיון בהצעת החוק מתמקדת בפרסומים משמיצים חסרי בסיס ושקריים. אבל גם פרסום שהוא אמת לאמיתה, וגם הבעת דעה נחשבים "לשון הרע" ומשמשים כעילה במשפטי דיבה רבים. גם אם מלכתחילה סביר להניח שהתביעה תסתיים בלא כלום, עדיין די בכך שהפרסום יעבור את הרף הלא גבוה של "לשון הרע", כדי שהנתבע ייאלץ לעבור את כל תלאות הדרך ודי בכך כדי להרתיע בעתיד מפרסמים כמותו.
זאת ועוד, אירועים מבצעיים חוסים תחת מעטה של סודיות. בדרך כלל אין לנפגעים או לאזרחים מן השורה שליטה בכל המידע הרלבנטי – לבטח לא כמו זו שיש לצבא. ערפל הקרב, הסכנה, המהירות והתזזיתיות שבה מתרחשים הדברים – כל אלה מגבילים מאוד את היכולת לתת תיאור מדויק ו"אמיתי" של האירועים. עדות שמספרת על ההתרחשויות מנקודת מבטו של אחד הנוכחים במקום, סותרת לא פעם עדות אחרת למרות ששתיהן נמסרו בתום לב ומשקפות במדויק את מה שחווה העד. לעיתים נדרש תחקיר מדוקדק וממושך כדי לפענח את הרשומון ולהגיע לחקר האמת (תארו לעצמכם, למשל, שלפני 30 שנה היתה מתפרסמת ידיעה, שכוח צה"ל שהשתלט על הטרוריסטים בקו 300 הרג בדם קר שני מחבלים. כזכור, זו היתה המסקנה של התחקיר הראשוני שבוצע בפרשה. רק מאוחר יותר הסתבר שמדובר בטעות - תוצאה של בידוי ראיות בידי השב"כ. ועדיין, לו היה המפרסם נתבע בעילה של לשון הרע לא היתה עומדת לו הגנת "אמת דיברתי"). פרסומים ביקורתיים על פעילות מבצעית מועדים במיוחד לטעויות בתום לב, אבל בשל חשיבותם הגדולה יש לעודדם ולא להרתיע מפניהם.
שנית, ההחלטה שלא להעמיד את בכרי לדין נבעה גם מ"שיקולים הנוגעים להיבטים נוספים של האינטרס הציבורי, לרבות ההשלכה בזירה הבינלאומית של נקיטה בהליכים פליליים העלולים להעצים את העניין בהקרנת הסרט". העמדה לדין – כך הסביר היועהמ"ש – "עלולה להיתפס כפגיעה בחופש הביטוי והתנכלות ליוצר ולמשמיעי ביקורת נגד מדינת ישראל."
שלישית, תביעת לשון הרע עלולה להסתיים בכישלון ולעיתים גם בקטסטרופה הסברתית. זוכרים את "משפט קסטנר" המפורסם? (המשפט הסתיים בהרשעה של גרינוולד - מישהו בכלל זוכר את השם הזה? את השם של קסטנר זוכרים כולם. אבל מה שנותר בזיכרון הקולקטיבי היא האמירה האומללה של בית המשפט המחוזי - ש"קסנטר מכר את נשמתו לשטן"). לו היה בכרי עומד לדין, קרוב לוודאי שהיה מביא עדויות, שיתמכו לפחות בחלק מן הטענות של "ג'נין ג'נין", בניסיון לצמצם עד כמה שאפשר את הפער בין המציאות לבין הסרט. כל עדות כזו היתה מקבלת הד בכל רחבי העולם. אפילו אם בכרי היה מורשע בסופו של דבר, לא מן הנמנע שפסק הדין היה מזכה אותו ביחס לכמה טענות משמיצות. במקרה כזה, הנזק התדמיתי היה עצום. מי שמיאנו להשתכנע מגופי בדיקה בינ"ל, ששללו את הטענות בדבר פשעי מלחמה שבוצעו כביכול בג'נין, לא היו מתרשמים מפסק דין מרשיע של בית משפט ישראלי. לעומת זאת, הם היו נאחזים בכל בדל של טענה שלא הופרכה במהלך המשפט לצורכי תעמולה.
כמובן שהיועץ המשפטי יכול היה לנסות ולצמצם את הסכנה הזו בכך שהיה ממקד את כתב האישום לכמה טענות שקריות בעליל, שהיו בסרט. אבל אז הוא היה מכשיל את אחת מהמטרות המרכזיות מבחינתו: ככל שהאישום היה מתמקד רק בכמה קטעים בודדים, אפשר היה לבקש מבית המשפט שיאסור את הקרנתם של אותם קטעים בלבד. גם אם נניח שבעולם היו מצייתים לצו המניעה, עדיין הסרט היה מותר בהקרנה ובלבד שהוצאו ממנו האלמנטים המשמיצים. ה"מהדרים" גם היו מוסיפים כיתוב "צונזר על ידי בית משפט ישראלי" במקום הקטעים שהוצאו במצוות פסק הדין. הסרט במתכונתו "המצונזרת" היה זוכה לחשיפה גדולה לאין שיעור (וראו: "מוחמד בכרי מודה לצנזורה" ynet 19.2.2002).
העמדתו של בכרי לדין לא נדרשה אפילו כדי "לטהר את שמה" של קבוצת הלוחמים בג'נין. ככל ששמם הטוב של הלוחמים היה מותנה בקביעות שיפוטיות "מטהרות" (ואני חולק על הנחה זו - בית המשפט אינו הזירה המתאימה), הרי שקביעות מעין אלו שולבו בפסקי הדין שניתנו בפרשה ואשר הכריזו ש"מיטב הסרט – כזבו".
בסופו של דבר, השיקול היחיד שנותר לטובת העמדתו של בכרי לדין היה נקמה – להשיב לבכרי בכרי כגמולו בהרשעה פלילית ובעונש. קרוב לוודאי שהעונש היה מתמצה בקנס כספי וגם אם נניח שבכרי היה מוציא אותו מכיסו הפרטי, עדיין לא היה במטרה זו כדי להטות את הכף ולהפוך כתב אישום נגד בכרי למעשה ראוי ונבון.
רגשי תסכול ונקם הם לפעמים לגיטימיים, אבל הם "יועצים" גרועים, והם אינם צריכים לגבור על כל השיקולים האחרים שהובילו להחלטה שלא להעמיד את בכרי לדין. שיקולים אלה תקפים ונכונים פי כמה ביחס ל"הצעת חוק ג'נין ג'נין". כפי שהזהיר בית המשפט העליון: העברת הכוח לנקוט בצעדים משפטיים בשל "לשון הרע על קבוצה" לידיו של כל אדם או לוחם, "תעודד תביעות סרק ותגרום להעברת מרכז הכובד של הדיון הציבורי אל כתלי בית המשפט."
הרצון "להכניס" לבכרי" אינו טעם מספיק כדי לחוקק חוק המסוכן, שיפגע בדמוקרטיה ובשמה הטוב של מדינת ישראל.
לנייר עמדה של האגודה לזכויות האזרח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה