בדוח "משתיק קול" התייחסתי בין השאר לאפקט המצנן של תביעות משתיקות במישור הצרכני: לקוח מאוכזב מתלונן וחוטף תביעת דיבה. במקרה שהנילון הוא עורך דין - התובע אפילו אינו נזקק לשלם על ייצוג משפטי. חייבת להימצא הדרך שתאפשר לנפנף תביעות כאלו על הסף על מנת שלא ליצור הרתעה מפני הגשת תלונה לגיטימית. ראוי היה לצמצם את עילת התביעה בשל תלונה לגורם מוסמך, ולהגבילה לתלונות שקריות בעליל שנשלחו בכוונת זדון כדי להכפיש ולפגוע.
בין לקוח ועורך דינו נפלה מחלוקת על טיב הייצוג ועל שכר הטרחה. הלקוח שלח מכתב תלונה ללשכת עורכי הדין, ובו הלין על השירות הרע אשר קיבל, לטענתו, מעורך הדין. בהמשך הגיש הלקוח גם תביעה כספית ודרש לקבל בחזרה את שכר הטרחה ששילם. עורך הדין הגיב בתביעה-שכנגד בעילה של לשון הרע. לא! לא בגלל התלונה ללשכה, אלא בטענה שהלקוח הכפיש את שמו בהזדמנויות שונות בפני מזכירתו ובפניו. תביעת הדיבה נדחתה. תביעת הלקוח דווקא התקבלה בחלקה ועורך הדין חוייב להשיב לו מחצית משכר הטרחה.
דומה שבכך יכלו השניים להיפרד, הגם שלא כידידים, וללכת איש איש לדרכו. אבל עורך הדין מיאן להיפרד והזמין את הלקוח "לבילוי משותף" נוסף בבית המשפט באמצעות תביעת דיבה חדשה. להמשך הרשימה … על מה הפעם? על התלונה שהגיש הלקוח ללשכה שנתיים וחצי קודם לכן - עוד לפני שהוגשה תביעת הדיבה הראשונה.
גם תביעת הדיבה השנייה נדחתה. אבל רק לאחר שהצדדים ובית המשפט צעדו עקב בצד אגודל בנתיבי "תרשים הזרימה" המקובל. תחילה קובע בית המשפט, שבתלונה ללשכה יש משום לשון הרע. אח"כ הוא פונה לבחון את ההגנות. טענת ההגנה של "אמת דיברתי" מתקבלת רק בחלקה - בית המשפט קובע ש"הטענות שבתלונה בחלקן אמת ובחלקן, לא הוכחו באופן ברור, אך גם לא נסתרו בהליך זה".
לבסוף פונה בית המשפט לבחון את ההגנה של "הגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע" (סעיף 15(8) לחוק) - הגנה המותנית בתום לב:
"שוכנעתי כי הנתבע פנה אל לשכת עורכי הדין בתום לב, מתוך כוונה להביא לידיעתם את דבר התנהלותו של עורך הדין ואף מתוך הנחה כי יוכל כך לקבל פיצוי עבור הנזקים אשר נגרמו לו לטענתו… עיון באופן בו נוסח מכתבו של הנתבע מלמד כי אין המדובר במכתב מתלהם. הוא מנוסח באופן שאינו פוגעני, הגם שמציין בצורה ברורה את הטענות… אין כל חובה על הנתבע לבדוק או לחקור את אמיתות הטענות שהרי הן הופנו אך ורק לגורם האמון על כך – ללשכת עורכי הדין. הנתבע לא פרסם את דבר תלונתו מעבר לכך, אלא פנה לגורם המוסמך ואליו בלבד… בשים לב לכך שכבר הוכרע, בינתיים, מאז נשלחה התלונה ללשכת עורכי הדין ועד ימינו אנו, כי שכר הטרחה אשר גבה התובע מן הנתבע היה גבוה מן המוסכם, שכן לא בוצעה מחצית העבודה עליה הסכימו הצדדים, דומה כי תלונתו של הנתבע, לפחות בחלקה, מקבלת משנה תוקף." תא (נצ') 6548-12-09 עו"ד יהושע רובין נ' סאמי סאלם (ש' רננה גלפז מוקדי , 31.5.2013).
חייבת להימצא הדרך לנפנף תביעות כאלו על הסף. במצב הנוכחי, תרשים הזרימה שלפיו מבררים תביעות דיבה כופה על הצדדים ועל בית המשפט התדיינויות מפרכות ומיותרות. שהרי, תלונה ללשכה מטבעה אינה מהללת ומפארת את התנהלות עורך הדין ומן הסתם היא עלולה "לפגוע… במשלח ידו" (וראו הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק). בדיוק לשם כך הוקם בלשכה מנגנון לבדיקת תלונות על עורכי הדין, ואף נקבעה בחוק איסור לשון הרע הגנה ל"הגשת תלונה" לגורם שמוסמך לברר אותה. אבל הגנה זו אינה אוטמטית. הנתבע גם צריך להוכיח שפעל בתום לב. ולצורך כך הוא חייב לנהל את כל המשפט.
כך יוצא, שכל תלונה ששולח אדם ללשכה (או לגורמים מוסמכים אחרים) מהווה לשון הרע וככזו היא פותחת פתח לתביעה ולטרטור של המתלונן. אפילו אם כבר בתחילת הדרך בית המשפט מתרשם, שהתלונה הוגשה בתום לב, הוא יימנע מלמחוק את התביעה על הסף ויאפשר לה להתנהל. זהו עיוות חמור ומיותר. ראוי היה לצמצם את עילת התביעה בשל תלונה לגורם מוסמך, ולהגבילה לתלונות שקריות בעליל שנשלחו בכוונת זדון כדי להכפיש ולפגוע בנילון.
