הסטטיסטיקה של לשון הרע: תביעות דיבה אינן האמצעי היעיל ביותר. נסו קודם בזירה הציבורית

נתונים סטטיסטיים על פסיקות בלשון הרע עלולים להוביל מסקנות שגויות אם לא מתייחסים אליהם בזהירות המתבקשת. נתונים מסכמים של ארבע השנים האחרונות מלמדים שיותר ויותר אנשים רצים לבית המשפט ומגישים תביעות דיבה. יש מי שרואה בכך סימן שהציבור מודע לחשיבותו של השם הטוב ו"לא מוכן לוותר". אבל הנתונים גם מלמדים שתביעות דיבה רבות הן חסרות בסיס ונדחות בסופו של דבר. מותר להניח שחלקן מוגש על ידי נפגעים תמי לב שהושפעו ממישפוט היתר של השיח הציבורי. איני ממליץ להם שיוותרו על שמם הטוב. אני רק סבור שפעמים רבות ייטב אם יגנו עליו בזירה הציבורית, ויוותרו על עורכי הדין: במרבית המקרים, במיוחד אם אין מדובר בהשמצות חמורות וחסרות שחר, המשפט אינו כלי מוצלח כדי לנהל ויכוח ציבורי. ומה באשר לתובעים שמגישים ביודעין תביעות דיבה מופרכות רק כדי לסבך את מבקריהם בהתדיינות מיותרת? לאלה איני ממליץ דבר. אני רק מקווה שתימצא הדרך לגלגל אותם במורד מדרגות בית המשפט.

לאחרונה וכמדי שנה בשנה התפרסמו ב-theMarker נתונים המסכמים את פסקי הדין שניתנו בשנה האחרונה בתביעות דיבה [1]. את הנתונים מספק עו"ד צבי גלמן שמרבה לייצג תובעים במשפטי דיבה - משפטים שזוכים להד תקשורתי רב: התביעה נגד שיטת השקשוקה, התביעה שהגישה קופי טו גו נגד מלצריות במהלך סכסוך העבודה ביניהן, וסדרה של תביעות שהגישו ארגון המורים והיו"ר שלו רן ארז (נגד מוטי גילת, רביב דרוקר, מנהל בית הספר שבו עבד ארז) ועוד ועוד.

מי שקרא את מחקריהם האמפיריים של תמר גדרון ושל יובל קרניאל [2], שניתחו נתונים של פסקי דין וסכומי פיצויים בתביעות דיבה, יכול לעמוד על המורכבות הגדולה שנדרשת כדי לנסות ולהפיק ממצאים תקפים ומהימנים מנתונים סטטיסטיים. בלא מתודולוגיה ושיטות מחקר המסקנות שאפשר להסיק מהנתונים המספריים עלולות להידמות לאלו שיתקבלו מעיסוק בגימטריה (למשל: המילים "לשון הרע" בגימטריה שוות "תג מחיר", "הומו זה לא קללה" ו"מה קורה כפרה"). 

להמשך הרשימה …

אבל לא כל אמירה וביטוי שנאמרים בזירה הציבורית חייבים לעמוד בסטנדרטים של תוקף ומהימנות, ומותר בהחלט לבטא דעות, אפילו ספקולטיביות, בנחרצות ובפסקנות (כמובן, כל עוד אין בהן משום לשון הרע, משום שאז אנחנו עלולים לאבד את ההגנות הקבועות בחוק [3]). לכן, בכפוף לאמור לעיל, גם אני מבקש לבחון את הנתונים שפורסמו בעיתון ולהציע את מה שלדעתי אפשר, ובעיקר את מה שאי אפשר, להסיק מהן.

בהתאם לאמור בכתבה שפורסמה השנה ומסכמת את נתוני 2012:

"סכומי הפיצויים שנפסקו לטובת התובעים בלשון הרע ב-2012 היו גבוהים באופן משמעותי ביחס לשנים הקודמות. סכום הפיצויים הממוצע בפסקי דין שהכריעו בתביעות לשון הרע בכל ערכאות השיפוט היה בשנה שעברה כ-45 אלף שקל – עלייה של כ-12.5 אלף שקל בממוצע לעומת 2011. סכום הפיצויים הממוצע שנפסק בבית משפט השלום נמצא בעלייה מתמדת - מ-32.8 אלף שקל ב-2010 ל-36.1 אלף שקל ב-2012. … עו"ד צבי גלמן… שערך את הבדיקה, ושמייצג בעיקר תובעים בתביעות לשון הרע, מרוצה מהעלייה בסכומי הפיצויים. לראשונה מזה שנים אנו עדים לגידול משמעותי ביותר בסכום הפיצוי שנפסק לתובעים שנפגעו. אם אכן מדובר במגמה יש בה כדי להצביע על כך שבתי המשפט מודעים לערך העליון בחברה שבה אנו חיים - שמו הטוב של אדם - ולנזק העצום שנגרם עקב ביזוי ופגיעה בערך זה".

נראה לי קצת מרחיק לכת לומר שבתי המשפט פסקו בשנה שחלפה פיצויים "גבוהים באופן משמעותי ביחס לשנים הקודמות". העלייה בממוצע הסכומים נובע בעיקר מכך, שבשונה משנים עברו היו לנו ב-2012 פסיקות רבות (פי חמישה) של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה דן בתביעות בסכום של 2.5 מליון ₪ ומעלה. יתר על כן, בשנת 2012 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין חריג, שפסק לתובע פיצוי בסך מליון ₪, והוא לבדו העלה את הממוצע הכללי בכ-12,000 ₪ [4] (זו גם דוגמא טובה שממחישה מדוע יש להיזהר בהסקת מסקנות מהנתונים הממוצעים). לבסוף, אם מתמקדים בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה ובתי משפט השלום מסתבר שממוצע השנה שחלפה הוא 34,900 ₪ לעומת 35,000 בשנה שעברה.

מסקנתו של גלמן גם נסתרת ממצאים של ד"ר תמר גדרון שפרסמה לאחרונה מחקרים על פסיקת הפיצויים בעשור האחרון. ממצאים אלה, שנסמכים על עיבודים סטטיסטיים ומשנה מתודולוגית סדורה, מלמדים ש"התפלגות הפיצויים לאורך שנים מעידה על עליות ומורדות באופן לא עקבי" וש"סכומי הפיצויים שנפסקו בשנות המחקר שלנו אינם משקפים מגמת עליה." [5]

אין אפוא "מגמה" של העלאת סכומי הפיצוי כפי שסבור גלמן. וטוב שכך. איני חולק על חשיבותו של השם הטוב, אבל בניגוד לגלמן איני סובר שמדובר ב"הערך העליון", לבטח לא הערך היחידי שצריך להנחות את בתי המשפט שדנים בתביעות דיבה. ערכים כמו חופש הביטוי ודמוקרטיה גם הם חשובים "בחברה שבה אנו חיים", אבל הם עומדים בסכנה חמורה בגלל תביעות ואיומים בתביעות דיבה שהאפקט העיקרי שלהם, גם אם לא בהכרח הכוונה, הוא השתקה והפחדה. וכפי שאראה בהמשך, התביעות המשתיקות, והמציאות המשפטית שמעודדת את הגשתן גם אינן מיטיבות גם עם אלה שנפגעו, בצדק או שלא בצדק, מפרסומים ביקורתיים.

נמשיך הלאה. בשנת 2012 חלה ירידה קלה במספר פסקי הדין שניתנו בתביעות דיבה. בשלוש השנים הקודמות (2009-2011) הייתה דווקא עלייה, אפילו לא מתונה, במספר פסקי הדין. מה זה אומר? כמעט כלום. גם כאן, ללא צלילה לעומק בעזרת שיטות מחקר איכותניות וכמותיות קשה מאוד לדעת מה עומד מאחורי המספרים. אין לנו מושג כמה תביעות הוגשו והסתיימו בלא פסק דין (מחיקה, "משיכה" הסדר כלשהו), ואין לנו הערכה איכותנית שתשווה בין אלו לבין התביעות שהסתיימו בפסק דין. 

מכל מקום, בשנה שעברה הוביל הגידול במספר פסקי הדין את עו"ד גלמן למסקנה הבאה:

"עו"ד גלמן צופה גידול בכמות תביעות לשון הרע שיוגשו בשנים הקרובות. העלייה המתמדת בתביעות לשון הרע בשנים האחרונות מראה שהציבור מודע לחשיבות השמירה על שמו הטוב של האדם ואינו מוכן לוותר על זכותו לכך".

קשה לי לדעת מה חושב "הציבור", אבל גם נניח שגלמן צודק בהערכתו לגבי הלך מחשבתם של התובעים, עושה רושם שלרבים מהם יש טעות מרה: לא רק מספר תביעות הדיבה עולה אלא גם שיעורן של התביעות שנדחות. מבין פסקי הדין שנדחו בשנת 2009-2010 נדחו כ-50% מהתביעות, ואילו בשנים 2011 ו-2012 עמד שיעור התביעות שנדחו על 64% ו-61% בהתאמה.

גלמן לא התייחס לנתון זה, אבל לפחות בעיני הוא נחזה כחשוב ביותר: ייתכן שיש עלייה מתמדת במספר תביעות הדיבה שמוגשות, אבל גידול רב עוד יותר חל במספר המקרים שבהם מוגשת תביעה מופרכת או חלשה, שמוטב היה לה שלא תוגש. 

יתכן שהסיבה לכך היא שרבים טועים לחשוב שתביעת לשון הרע היא הדרך הטובה והבדוקה לפתור מחלוקות ציבוריות תוך שהם מחמיצים את ההזדמנות לתקן את הרושם שיצרה ביקורת שהוטחה בהם, בצדק או שלא בצדק, בזירה הציבורית. סיבה נוספת עלולה להיות שיש תובעים שזיהו את הכוח שטמון בעצם גרירתו לבית המשפט של מי שמתח עליהם ביקורת. להערכתי שתי התשובות נכונות.

דוח "תביעות משתיקות" שפרסמנו לאחרונה (ושסקירה שלו מופיעה ב-theMarker לצד הנתונים של עו"ד גלמן) מראה שחסמי הכניסה הנמוכים מקלים על הגשת תביעה, ודי בכך שהפרסום הפוגע יתאים להגדרה המשפטית של "לשון הרע" כדי להעביר נטלים כבדים אל שכם המפרסם - הנתבע. ככל הנראה עובדה זו ביחד עם הדין המעורפל והלא יציב הם המקור ל"אופטימיות" המופרזת של תובעים ול"פופולריות" הגוברת של תביעות הדיבה.[6] כפי שהעיר השופט עמית "מן המפורסמות הוא שהציבור בארץ הוא מהנעלבים בנקל ומהמרבים להתדיין". [7]

מישפוט היתר של התרבות ושל השיח הציבורי אינו מסכן רק את חופש הביטוי אלא גם את השם הטוב, כיוון שהוא יוצר רושם מוטעה, שלפיו הליך משפטי הוא המענה הנכון לכל עלבון, והכלי המתאים להכרעה בין ביטוי ראוי וביטוי מגונה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאדם שמבכר להשיב למבקריו בזירה הציבורית ואינו רץ לבית המשפט נתפש בטעות כאדם שמוחל על כבודו. וככל שיותר ויותר אנשים "אינם מוכנים לוותר" ופונים לאפיק המשפטי כדי לסגור חשבונות עם מבקריהם כך גם מתחזקת אותה גישה לוחמנית שששה אלי משפט. 

אבל המשפט הוא כלי מסורבל ומוגבל במיוחד שעה שמנסים להשתמש בו כדי למשטר ביטוי. הוא יעיל בעיקר במקרי הקצה – במקרים מובהקים של השמצות חמורות וחסרות בסיס. במקרים מובהקים פחות תועלתו מוטלת בספק ואף מפוקפקת. דחייתה של תביעת לשון הרע אין בה בהכרח כדי ללמד שהפרסום שעמד ביסודה הוא ראוי או נכון, וזכייתו של התובע אינה מלמדת בהכרח שהפרסום הביקורתי היה בעיקרו שקרי או פסול. [8] 

הדין המצוי "מצליח" להרבות התדיינויות סרק אבל מצליח הרבה פחות לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. התדיינות משפטית כשלעצמה אינה מטרה. היא כלי לפתרון סכסוכים ולהגנה על ערכים חברתיים. הצלחתה אינה נמדדת באיזונים העדינים ובתבונה של פסקי הדין אלא על פי התוצאות בשטח. הרושם המתקבל הוא שריבוי ההתדיינות בתביעות דיבה אינו הפיתרון אלא הבעיה. הוא משמש כרקע וכאמצעי "שיכנוע" למכתבי התראה מאיימים שמשרים אפקט מצנן על השיח הציבורי. 

קל אפוא לסבך את הנתבע בהתדיינות, אבל קשה הרבה יותר לזכות בהתדיינות הזו. סיבוך של מפרסם בהליך משפטי יקר ומעיק – בכך יסתפק רק מי שחפץ "להעניש" את מבקריו ולהטיל אפקט מצנן גם אם ברור לו שבסופו של דבר לא יזכה במשפט [9]. לתובע שכזה אין לי מה להמליץ. אני מקווה שבתי המשפט והמחוקק ימצאו דרכים לגלגל אותו במורד מדרגות בית המשפט.

ומה באשר לתובע תם לב שנפגע ו"אינו מוכן לוותר"? איני ממליץ לו לוותר על השם הטוב. אני רק סבור שפעמים רבות מוטב להגן עליו בזירה הציבורית, בלי עורכי הדין ובלי משפטים. 

---

[1]הילה רז "לתביעות לשון הרע דרוש: קו אחיד בפסקי דין" , themarker 19.3.2013 (נתוני שנת 2012); הילה רז, "אפקט אילנה דיין: חוק לשון הרע – פגיעה בחופש הביטוי", themarker 12.2.2012 (נתוני שנת 2011); הילה רז, "מספר פסקי הדין בלשון הרע הוכפל ב-2010, אך חצי מהתביעות נדחו", themarker 16.2.2011 (נתוני שנת 2010); הילה רז, "מה הסיכוי לזכות בתביעת דיבה?", themarker 19.1.2010 (נתוני שנת 2009);.

שנה	סה"כ פסק דין	אחוז התביעות שהתקבלו	פס"ד שלום ועבודה	פס"ד מחוזי	סכום ממוצע בכל הערכאות	סכום ממוצע שלום ועבודה
2009	75	50	70	5	29,500	29,300
2010	153	48	150	3		32,800
2011	232	36	229	3	32,500 *	35,000 **
2012	218	39	202	16	45,000	34,900 ***

 הערות לטבלה: 

* בפרסום של שנת 2013 (נתוני 2012) נאמר ש"סכום הפיצויים הממוצע בפסקי דין שהכריעו בתביעות לשון הרע בכל ערכאות השיפוט היה בשנה שעברה כ-45 אלף שקל - עלייה של כ-12.5 אלף שקל בממוצע לעומת 2011." ומכאן הסקתי שלפי נתוני גלמן, בשנת 2011 היה הממוצע בכל ערכאות השיפוט 32,500 למרות שהדבר לא נאמר – לא בכתבה של השנה ולא בזו של השנה שעברה.

* בפרסום של 2012 (נתוני 2011) נאמר שממוצע הפיצויים בבתי משפט השלום בשנת 2011 היה 35,000 ₪.

*** בשנת 2010 הועברה לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בתביעות דיבה שמקורן ביחסי עבודה. תביעת דיבה מתנהלת במשך שנתיים-שלוש ועל כן השנה החל השינוי האמור לבוא לידי ביטוי בפסקי הדין. בפסקי הדין שנספרו בשנים הקודמות בבית משפט השלום נכללו כאלה שעתה הם ניתנים בבה"ד לעבודה. לכן, כדי להשוות את נתוני השנה לנתוני השנים הקודמות, חיברתי בעמודה אחת את הנתונים שהתקבלו לגבי השנה אחרונה בשתי הערכאות. בהתאם לנתונים שפורסמו נספרו בשנה האחרונה 218 פסקי דין מתוכם 14 במחוזי ו-16 בה"ד לעבודה. לא נמסר כמה פסקי דין ניתנו בבית משפט השלום, אבל פעולת חיסור פשוטה מביאה למסקנה שבבתי משפט השלום ובבה"ד לעבודה נספרו 204 פסקי דין. בהתאם לנתונים שקללתי בין הנתונים הממוצעים שנמסרו (ממוצע של 24,600 ₪ ב-16 פסק דין של בה"ד לעבודה, וממוצע של 36,100 ₪ ב-188 פסק דין בשלום) ובהתאם לזאת, סכום הפיצוי הממוצע של הפיצוי בשתי הערכאות (עבודה ושלום) עמד על 34,900 ₪.

[2] תמר גדרון "מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל" המשפט טו 385 (תשע"א); תמר גדרון, רועי אילוז ורועי ריינזילבר "הפיצויים בלשון הרע – תמונת מצב אמפירית", משפטים מג(2); (עתיד להתפרסם; יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב 205 (תשס"ב).

[3] הגנת תום הלב נשללה למשל מחבר עמותה שמתח ביקורת קשה על מנהליה. בית המשפט בדק ומצא שהתנהלות העמותה אכן הייתה "לא תקינה" ושהיה לנתבע בסיס לחשוד ש"ניהול הספרים היה בניגוד לחוק" וש"נעשו עסקאות […] להעלמת מס". אבל מבין שלל הביטויים של הנתבע, מצאה השופטת בכל זאת אחד שאינו מוגן. ביטוי שלפיו "התנהלותם [של התובעים …] הייתה מזכה אותם בתיק פלילי ותביעה משפטית' " נחזה בעיני בית המשפט כקביעת עובדה דווקא: "לו היה הנתבע מסתפק במלים 'לכאורה' או 'חשדות' או ש 'יש מקום לבדיקת המשטרה', שאנו" אומר בית המשפט. "דא עקה הנתבע קבע בנחרצות, ללא כל סמכות, כי התובעים עברו עבירות פליליות […] אין זו הבעת דעה בלבד, אלא ניסיון לקבוע עובדות […] והביטוי חרג מתחום הסביר". ת"א (חי') 4845-07 גפני נ' וגנר (ש' חנה לפין-הראל, 8.4.2010).

[4] פסק דין של השופטת מיכל אגמון גונן (ת"א (מחוזי - ת"א) 1702-07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp (20.6.2012))העלה את הממוצע הכללי ב-12,000 ₪ כמעט:  אם מחלקים מליון ₪ ב-85 פסק דין שבהם נפסקו פיצויים (שהרי נאמר שבסה"כ ניתנו 212 פסקי דין אבל רק 39% מהם קיבלו את התביעה) מקבלים סך של 11,764 ₪.

[5] תמר, אילוז וריינזילבר, ה"ש 128. 

[6] גדרון, "תיירות הדיבה", ע' 461 ה"ש 291; וכן גדרון, אילוז וריינזילבר, טקסט לה"ש 118.

[7] ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי (27.7.2011).

[8] גם "האמת המשפטית" היא חמקמקה וקשה לניבוי. היא תלויה בהתרשמותו של השופט מהעדים ובמשקל שייתן לראיות. היא נקבעת "בתנאים של חוסר ודאות ומחסור בכלים מספקים", ועל כן קיים "פער מובנה" בין "האמת העובדתית" ובין זו "המשפטית". "לעתים קרובות" – הסביר בית המשפט העליון – אין ביכולתו של שופט "להגיע להכרעה המשקפת את העובדתית הצרופה, ועל כל […] בעלי-דין – להיות מודעים לכך" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 260 (2002)).

[9] "תרשים הזרימה" של הדיון המשפטי בתביעת לשון הרע אינו מאפשר קיצורי דרך. גם אם מלכתחילה סביר להניח שהתביעה תסתיים בלא כלום (או כמעט בלא כלום), עדיין די בכך שהפרסום יעבור את הרף הלא גבוה של "לשון הרע", כדי שהנתבע ייאלץ לעבור את כל תלאות הדרך. אמנם, התבטאות בעניין ציבורי זוכה לגישה מקלה יחסית בעת שבית המשפט בוחן את ההגנות, ולא כל שכן בעת שהוא קובע את גובה הפיצוי, על מנת שלא ליצור "אפקט מצנן על ביטויים עתידיים […ש] טמון בהם אינטרס ציבורי חשוב". אבל כדי להגיע לאיזונים הללו יש להמתין עד ל"שלב ההוכחות – שלב מתקדם ויקר […] ויש לכך עלויות פסיכולוגיות וכספיות רבות על הנתבע" (ד"ר בועז שנור מצוטט בכתבה: הילה רז, "מי שתובע 3.5 מיליון שקל מעיתונאי-חוקר פוגע באינטרס הציבורי ולא רק בעיתונאי", themarker 29.9.2009).