"מטבע הדברים, לא כל כותב באינטרנט הוא משפטן ולא ייתכן שכל בלוגר … יצטייד בעורך דין צמוד על כל משפט שיוציא ממקלדתו". כך כתב השופט טננבוים לפני שש שנים, שעה שדן בתביעה קטנה בעילה של לשון הרע (ת"ק (י-ם) 4381/06 אוהד שם טוב נ' צימרמן (ש' אברהם טננבוים, 6.5.2007)).
רשת האינטרנט מאפשרת לאנשים רבים מאי פעם להשתתף בשיח הציבורי. באמצעותה יכול כל אדם לממש את חופש הביטוי שבעבר היה נתון לו רק באופן תיאורטי. הכתיבה ברשת האינטרנט, ובפרט זו שבבלוגים וברשתות החברתיות, מאפשרת פנייה ישירה ולא מצונזרת לציבור הרחב, ולכן בשנים האחרונות היא מבססת את מעמדה כמקור לאקטיביזם ולהשפעה על דעת הקהל. יתר על כן, באמצעות הרשת יכולים אנשים בעלי עניין משותף למצוא זה את זה, להחליף מידע ולהתייעץ.
אבל אותה "דמוקרטיה בגאונה" מעוררת גם מורת רוח, בעיקר אצל מי שהיו רגילים בעבר ליהנות מגישה בלעדית לבמות התקשורת. עובדים, צרכנים ואזרחים אחרים שמשתמשים ברשת האינטרנט כדי להפיץ מידע, להביע דעה או להתלונן ולדווח על עוולות וליקויים, מוצאים עצמם חשופים לאיומים ולתביעות משתיקות.
התבטאות של אזרחים בעניינים בעלי חשיבות ציבורית נעשית פעמים רבות בתנאים של נחיתות במידע ובמשאבים אל מול איש הציבור חסר הרסן, המפעל המזהם או המעסיק המקפח. העובדת, הצרכן, והפעיל החברתי חשים חסרי אונים לנוכח כוחנות, זלזול ואטימות. הם מביעים את תסכולם ואת זעמם בדיבור חופשי וספונטאני, על יסוד העובדות המעטות הידועות להם והנחות אינטואיטיביות סבירות. הם אינם נעזרים ביועצת משפטית או בתחקירן שעשויים להדריכם ולסייע להם לבדוק ולנתח את דבריהם באופן הקפדני והקר שבו הם עלולים להיבחן בעתיד ב"תנאי המעבדה" של בית המשפט.
למרבה המזל, גם הקהל שנחשף לשטף אינפורמציה באינטרנט אינו בוחן את הפרסומים באותה דקדקנות משפטית ולומד להתייחס אליהם בספקנות ובערבון מוגבל ביותר.
על רקע זה קיים צורך בבחינה מחדש של הנחות יסוד שעליהן מבוססות פסיקות רבות בתביעות לשון הרע. כפי שכתב בסופשבוע רוני שוקן ב"הארץ":
ואכן, בעניין רמי מור כותב השופט ריבלין כי יש להתאים את פרשנות חוק איסור לשון לנסיבות המשתנות:
וזה בדיוק מה שעשה השופט אורי גולדקורן בפסק דין שנתן לאחרונה ושדחה תביעת לשון הרע על פוסט שתיאר בעל עסק כ"נוכל מפיל בפח לקוחות" (תאמ (צפת) 54888-01-12 מאיר וקנין נ' מוטי מועלם (ש' אורי גולדקורן, 6.12.12)).
בהתאם לחוק איסור לשון הרע, די בכך שפרסום "עלול" להשפיל אדם או לפגוע בעסקו, על מנת שיחשב כ"לשון הרע" ובכך להעביר נטל כבד אל הנתבע. אבל כפי שמטעים השופט – לא די באפשרות תיאורטית:
יש לקוות שגישה זו תהפוך לנפוצה יותר ויותר. נכון שלעיתים קשה להתפעל מרמתו של השיח הציבורי במקומותינו. ספק אם למשפט יש תפקיד או יכולת לשפר את רמת השיח, אבל לבטח שעליו להתחשב בה כשהוא מודד את המטען המשמיץ שבפרסום. עליו להתחשב גם בכל יתר המאפיינים של רשת האינטרנט, ובצורך לאפשר לכל אדם לממש את חופש הביטוי שבעבר היה נתון לו רק באופן תיאורטי. "לכל אדם" – גם (ובעיקר) למי שאינו מצויד "בעורך דין צמוד על כל משפט שיוציא ממקלדתו".
רשת האינטרנט מאפשרת לאנשים רבים מאי פעם להשתתף בשיח הציבורי. באמצעותה יכול כל אדם לממש את חופש הביטוי שבעבר היה נתון לו רק באופן תיאורטי. הכתיבה ברשת האינטרנט, ובפרט זו שבבלוגים וברשתות החברתיות, מאפשרת פנייה ישירה ולא מצונזרת לציבור הרחב, ולכן בשנים האחרונות היא מבססת את מעמדה כמקור לאקטיביזם ולהשפעה על דעת הקהל. יתר על כן, באמצעות הרשת יכולים אנשים בעלי עניין משותף למצוא זה את זה, להחליף מידע ולהתייעץ.
אבל אותה "דמוקרטיה בגאונה" מעוררת גם מורת רוח, בעיקר אצל מי שהיו רגילים בעבר ליהנות מגישה בלעדית לבמות התקשורת. עובדים, צרכנים ואזרחים אחרים שמשתמשים ברשת האינטרנט כדי להפיץ מידע, להביע דעה או להתלונן ולדווח על עוולות וליקויים, מוצאים עצמם חשופים לאיומים ולתביעות משתיקות.
התבטאות של אזרחים בעניינים בעלי חשיבות ציבורית נעשית פעמים רבות בתנאים של נחיתות במידע ובמשאבים אל מול איש הציבור חסר הרסן, המפעל המזהם או המעסיק המקפח. העובדת, הצרכן, והפעיל החברתי חשים חסרי אונים לנוכח כוחנות, זלזול ואטימות. הם מביעים את תסכולם ואת זעמם בדיבור חופשי וספונטאני, על יסוד העובדות המעטות הידועות להם והנחות אינטואיטיביות סבירות. הם אינם נעזרים ביועצת משפטית או בתחקירן שעשויים להדריכם ולסייע להם לבדוק ולנתח את דבריהם באופן הקפדני והקר שבו הם עלולים להיבחן בעתיד ב"תנאי המעבדה" של בית המשפט.
למרבה המזל, גם הקהל שנחשף לשטף אינפורמציה באינטרנט אינו בוחן את הפרסומים באותה דקדקנות משפטית ולומד להתייחס אליהם בספקנות ובערבון מוגבל ביותר.
על רקע זה קיים צורך בבחינה מחדש של הנחות יסוד שעליהן מבוססות פסיקות רבות בתביעות לשון הרע. כפי שכתב בסופשבוע רוני שוקן ב"הארץ":
"ההסדר האנכרוניסטי בחוק איסור לשון הרע הוא דראקוני מדי לתקופתנו. הוא מאיים יתר על מידה על חופש הביטוי של אנשים פרטיים, ומקשה מאוד על קיומו של שיח ציבורי תוסס בספרה הדיגיטלית. בעלי שררה אף עלולים לנצלו כדי להלך אימים על אזרחים מן השורה. בנוסף לשאלה המעניינת באילו נסיבות פרסום 'מגונה' באינטרנט בכלל מהווה לשון הרע, ייתכן שיש לבטל כליל את הזכאות לפיצויים ללא הוכחת נזק כאשר הפרסום הדיבתי נעשה על ידי אנשים פרטיים, וייתכן שיש לבטל זכאות זו במקרים שבהם מושא הפרסום הוא איש ציבור. בכל מקרה, יש להתאים את ההסדר החקיקתי לימינו ולמצוא נקודת איזון חדשה." (רוני שוקן "לשון הרע 2.0" הארץ 1.2.2013).
"השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ 'נבלע בהמון'; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ('התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף'…). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל'זוטי דברים'." (רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי. סי. בע"מ (25.3.2010; השופט ריבלין בפסקה 18)).
בהתאם לחוק איסור לשון הרע, די בכך שפרסום "עלול" להשפיל אדם או לפגוע בעסקו, על מנת שיחשב כ"לשון הרע" ובכך להעביר נטל כבד אל הנתבע. אבל כפי שמטעים השופט – לא די באפשרות תיאורטית:
"במישור התיאורטי, כל פרסום באינטרנט בגנות אדם, ותיאורו כנוכל, עלול לפגוע בו, להשפילו בעיני הבריות ולפגוע בעסקו … על מנת לעמוד על מידת השפעתם ('עלול') יש להכיר את מאפייניה של 'כיכר העיר' בה פורסמו הדברים…"בהמשך לדברי השופט ריבלין בעניין רמי מור אומר השופט גולדקורן:
"באותה פרשה נאמרו הדברים ביחס לתגוביות ('טוקבקים'), ולא ביחס ל'פוסטים'… אולם, לעניות דעתי, הדברים ביטאו הכרה במאפיינים המיוחדים של התגוביות, שרבים מהם זהים או דומים למאפייני ה'פוסטים'. ה'שינויים המתחייבים' של החלת דיני לשון הרע באתרים בהם בוצעו הפרסומים על ידי הנתבע נובעים ממאפייני השיתופיות, האפשרות לתגובות, השימוש בקישורים, הנגישות של התובע למתן תגובתו, ולעיתים – היבלעות הפרסום המשמיץ בהמון המידע.
לנוכח הפרסומים של הנתבע, שאיפשרו אף 'הצצה' אל עמדת התובע ואל פסק הדין בתביעה החוזית, והיו חלק מהשיח רב ההיקף באתרים בהם בוצעו הפרסומים, דומני כי אין מדובר בפרסום שעלול (באופן שאינו תיאורטי) לפגוע בעסקו של התובע… הפרסומים נבלעים בשיח הציבורי השיתופי, הינם דעה אחת מני רבים, מידת אמיתותם נתונה לביקורת וסגנונם אינו חורג מתוכן רדוד, ירוד ובוטה אשר הפך לסימן היכר של רבים מהגולשים הישראלים, ב'פוסטים', בתגוביות וברשתות חברתיות."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה