משתיק קול - תביעות משתיקות כאיום על חופש הביטוי

"משתיק קול" CC BY-SA: Ed Yourdon

דוח חדש של האגודה: תביעות דיבה ואיום בתביעות דיבה מטילים צל כבד על הדיון הציבורי בישראל. הדוח ניתן להורדה באתר האגודה.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת בישראל תופעה שמוכרת זה מכבר במדינות אחרות: תביעה או איום בתביעת לשון הרע המוגשות בתגובה לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי, ושתוצאתן המסתברת, לעתים גם כוונתן, הטלת אפקט מצנן. האפקט המרתיע פועל על הנתבע או על הציבור הרחב ומצמצם את יכולתם להשתתף בוויכוח מסוים או בשיג ושיח הציבורי באופן כללי. זהו המקור לשם "תביעות משתיקות" שבו בחרנו כדי לסמן את התופעה (בעזרתו האדיבה של יהונתן קלינגר). 

יודגש שהכתרתה של תביעה כ"משתיקה" אינה בא ללמד על הלכי נפשו של התובע. החשוב לענייננו הוא התוצאות שיש לתביעה – השפעתה על חופש הביטוי ועל השיח הדמוקרטי. החשוב לענייננו הוא התוצאות שיש לתביעה – השפעתה על חופש הביטוי ועל השיח הדמוקרטי.

כוחה של תביעה משתיקה אינו מותנה בתוצאות ההתדיינות אלא בעצם הצורך להתגונן מפני התביעה, ובמחיר הכלכלי והנפשי שכרוכים בכך. המסר שעובר לכלל הציבור הוא שהשתתפות בשיג ושיח הציבורי היא מסוכנת ועלולה לגבות מחיר אישי כבד, ושמוטב "לשבת בשקט" ולא ליטול בו חלק. מעבר לפגיעה בחופש הביטוי של כל אדם, נפגעת גם הדמוקרטיה, המותנית ביכולת לקיים דיון ציבורי פתוח וחופשי בסוגיות שעל סדר היום.

בדוח אנו סוקרים זירות שונות ומגוונות שבהן רווחת תופעת התביעות המשתיקות, ומדגימים כיצד היא פועלת על אזרחיות ואזרחים שמשמיעים את קולם: עובדים, בלוגרים, פעילים וארגונים לשינוי חברתי ולהגנת הסביבה, צרכנים ועוד. אנו עומדים על המאפיינים של התביעות המשתיקות, ועל ההשלכות החברתיות הקשות שיש להן על חופש הביטוי ועל הדמוקרטיה. הדוח מביא ניתוח מעמיק של הסיבות לכך שבמשפט הישראלי, תביעות דיבה, או איום בהן, הפכו לכלי כל כך אפקטיבי להשתקת ביקורת, ומונה שורה של צעדים שבהם ניתן לנקוט, בשדה המשפטי כמו גם בשדה הציבורי, כדי להקטין את האפקט המצנן של תביעות משתיקות על חופש הביטוי.

תהא אשר תהא עמדתנו ביחס לאופן שבו עלינו להתמודד עם תביעות משתיקות, ראוי שעמדה זו תתבסס על הכרת התופעה והכרה בסכנותיה. אנו מקווים שדוח זה יסייע למחוקקים, לאנשי המשפט ולציבור בכללותו לקיים דיון על תביעות משתיקות, ולפתח מנגנונים משפטיים וחברתיים חדשים כדי להתמודד עמן.

מתוך כתבה של אמיר זיו בכלכליסט:

"תביעות לשון הרע הללו מוגשות לרוב בידי אנשים או גופים בעמדת כוח ובעלי יכולת כלכלית איתנה. הן מתאפיינות בדרישה לפיצוי בסכומי עתק, ולא מעט פעמים מוגשות גם כשכמעט ברור שאין להן סיכוי אמיתי בבית משפט. מבחינת התובע זה לא באמת משנה, משום שהאפקט העיקרי של התביעה הוא הרתעה, צינון המוטיבציה להיאבק, וכפועל יוצא מכך השתקה של ביקורת. בדו"ח מאלף שפרסמה לפני כחודש האגודה לזכויות האזרח נסקרו בפעם הראשונה ההיקף ההולך ומתרחב של שימוש בתביעות כאלה וההשפעה שלהן על האפשרות לנהל כאן שיח ציבורי ביקורתי. הדו"ח, שנכתב בידי עו"ד אבנר פינצ'וק, ראש תחום פרטיות ומידע באגודה, מכנה אותן "תביעות משתיקות", משום שהן יוצרות "אפקט מובהק של צינון השיח הציבורי החופשי והרתעת הביקורת - ולפעמים השתקתה ממש - בפרט ביקורת על אישים וגופים חזקים שכלי התביעה המשפטית זמין להם.

לישראל תופעת ה־SLAPP הגיעה באיחור של כ־20 שנה, במקביל להתעוררות המקומית של תנועות מחאה וארגונים ירוקים. כיום אפשר למצוא תביעות השתקה כמעט בכל תחום שבו מתנהל דיון ציבורי. למען האמת, קריאת אינספור הדוגמאות שמפורטות בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח יכולה להוציא מן הדעת גם מי שאינו עיתונאי שמהות עבודתו היא חשיפת עוולות והשמעת ביקורת. הדו"ח מטלטל את הקורא משום שהוא מצליח לראשונה לתעד תופעה סמויה מן העין ולחשוף את הדינמיקה שמאחורי הקלעים, את הפער בין החוק הכתוב והעקרונות היפים של חופש הביטוי - לבין המציאות היומיומית של השתקה."

הדוח  באתר האגודה לזכויות האזרח;
להודעה לעיתונות באנגלית ולתקציר באנגלית (pdf)


אור קשתי "משתיק קול" הארץ 22.2.2013
יובל יועז "גוברת התופעה של איום בתביעות דיבה ככלי להשתקת ביקורת" גלובס 24.2.2013
שלמה פיוטרקובסקי "דו"ח: משפטי דיבה - אמצעי לפגיעה בחופש הביטוי" ערוץ 7 24.2.2013
חנוך מרמרי "מהו סף ההיעלבות של הפקיד העדין, נבחר הציבור הרגיש, היזם הענוג – ועל מי לשאת באחריות לפגיעותם?" העין השביעית 23.2.2013 
"לא להשתקה" מאמר מערכת הארץ 26.2.2013 
הילה רז "לתביעות לשון הרע דרוש: קו אחיד בפסקי דין", themarker 19.3.2013 
אמיר זיו "חתיכת מושתק" כלכליסט 21.3.2013
هبة زعبي ""جمعية حقوق المواطن": ازدياد ظاهرة استخدام دعاوى تشهير لكم الأفواه" skeyesmedia

"Speak out against silencing", editorial Haaretz 26.2.2013
Hila Raz "Using the courts to cow the critics" haaretz.com 20.3.2013 

פנייה לתאגיד איסוף מכלי המשקה: נהלו דיון ציבורי בזירה הציבורית – בלי תביעות משתיקות

בית המשפט המחוזי בירושלים התרשם: תאגיד איסוף מכלי המשקה סימן לו למטרה להשתיק פעיל סביבה שניהל נגדו מאבק לגיטימי. קריאה לתאגיד ולבעלי המניות שלו - קוקה קולה, טמפו, מעיינות עדן, יפאורה-תבורי: הניחו למורגנשטרן. הותירו את הדיון החשוב בזירה הציבורית ואל תגררו פעילי סביבה לבתי המשפט. 

תופעת התביעות המשתיקות, שידועה בארה"ב כ-SLAPP, הולכת ומתעצמת בישראל. תביעה או איום בתביעת לשון הרע שמגיבות לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי ושתוצאתן המסתברת, לעתים גם כוונתן, הטלת אפקט מצנן על יכולתו של הנתבע או של הציבור הרחב להשתתף בוויכוח מסוים או בשיג ושיח ציבורי (public debate) באופן כללי. תביעות אלו מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית, סיכוייהן קטנים והן נסמכות על עילה חלשה או גבולית, ובחלק מהמקרים מופרכת ממש. כוחה של תביעה משתיקה אינו מותנה בתוצאות ההתדיינות אלא בעצם הצורך להתגונן מפני התביעה. תביעה אזרחית מתנהלת במשך שנים וההתגוננות מפניה גובה מהנתבע מחיר כלכלי ונפשי כבד. התבטאויות שעשה, לעיתים בלהט הוויכוח, נבחנות עתה בהתאם לכללים נוקשים ושונים מאלה שהוא מורגל בהם בשגרת חייו.

תיאור מפורט של התופעה ושל סכנותיה לשיח הציבורי ניתן למצוא בדוח חדש של האגודה לזכויות האזרח. כאן אדרש להצלחה חשובה שנרשמה בשבוע שעבר בהקשר זה. בית המשפט המחוזי בירושלים נתן פסק דין בעניינו של דניאל מורגנשטרן [1].

מורגנשטרן הוא כלכלן סביבתי ופעיל חברתי בולט, שזכה בעבר לפרס הוקרה על פעילותו למען איכות הסביבה. עיקר פעילותו הסביבתית מתמקדת בחוק הפיקדון על מכלי משקה שאותו יזם. מכוח חוק זה הוקם תאגיד המחזור שמופקד על יישומו (תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ, בניהולה של חה"כ לשעבר נחמה רונן). אבל החוק עדיין רחוק מלהשיג את מטרותיו, ולדעת מורגנשטרן – האחריות לכך מוטלת ברובה על תאגיד המחזור. במהלך השנים האחרונות הוא מתח על התאגיד ביקורת נוקבת מעל כל במה ציבורית שנקרתה בדרכו, והתאגיד הגיש נגדו תביעת דיבה בסך חצי מיליון ש"ח [2].

בית משפט השלום קיבל את התביעה רק לגבי שניים מתוך חמשת הפרסומים נשוא התביעה. הוא חייב את מורגנשטרן לשלם לתאגיד פיצוי בסך 90,000 ₪ - כמעט מלוא הפיצוי שניתן היה לפסוק ללא הוכחת נזק (בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע – 50,000 ₪ בגין כל פרסום). למרות שדחה את עיקר התביעה זיכה בית המשפט את התאגיד התובע גם בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח והסביר שהוא עושה זאת "בהתחשב בין השאר בניהול הליך מורכב, בשל טענתו של הנתבע להגנות מכוח החוק, אותן דחיתי" [3].

אלא שלכאורה אמור היה לחול כאן היגיון אחר: בית המשפט דחה את חלקן הארי של טענות התובע. כדי לשכנעו שראוי לפסוק כך, גם מורגנשטרן נדרש לנהל "הליך מורכב" [4].

התוצאה היתה קשה. עו"ד נירית לוטן, מהקליניקות המשפטיות באונ' תל אביב תארה זאת כך: "תביעה זו היא דוגמה מובהקת לאופן שבו יכול היום תאגיד חזק להשתיק ביקורת שאינה נעימה לאוזניו, בעיקר כשמולו עומד פעיל סביבתי בודד, נחוש, אך ללא אמצעים וכוח כלכלי… פסק הדין שנתן בית משפט השלום מהווה מכה קשה לא רק לחופש הביטוי אלא גם להגנה על הסביבה, והוא צריך להדאיג כל אדם שהנושאים האלה חשובים בעיניו." [5]

ואכן, השתקתו של אזרח אחד עלולה לפגוע באינטרס החברתי הרבה מעבר למה שנדמה במבט ראשון. גם פעיל בודד, שמנהל "מאבק של איש אחד", עשוי לתרום לשיח הציבורי תרומה ייחודית שערכה לא יסולא בפז. בין שכל הצדק עם מורגנשטרן ובין שהפריז במעט אין ספק שהוא לבדו ממלא תפקיד חשוב בהעלאת סוגיה ראויה וחשובה לסדר היום הציבורי. אבל מדובר באדם מן היישוב ללא משאבים מיוחדים, והאפקט המצנן שמאיים עליו עלול למנוע מהציבור כולו את המשך הדיון. אם בעקבות התביעה המשפטית הוא ישתתק, קשה לצפות שאחרים ימלאו את מקומו. חברה דמוקרטית זקוקה ל"משוגעים לדבר". בלעדיהם עלול הציבור כולו לצאת נבער ונפסד.

על הנזק החברתי שגורמות תביעות משתיקות אפשר ללמוד גם מהניסיון שנצבר בארצות הברית, לאחר שהתופעה אותרה ואותגרה. מסתבר שחוקי ה-Anti-SLAPP, שמקלים בסילוק על הסף של תביעות משתיקות, הביאו לקפיצת מדרגה בפעילותם של אזרחים נגד גורמים מזהמים ותרמו לשיפור ניכר באיכות הסביבה [6].

עו"ד לוטן הגישה ערעור על פסק הדין (pdf). "אדם טבע ודין" ו"חיים וסביבה" הגישו לבית המשפט בקשה להצטרף לדיון במעמד של ידידי בית המשפט. בבקשה שכתבו עורכי הדין אלי בן ארי ואסף רוזנבלום, התבקש בית המשפט להתחשב "אינטרס של הגנה על האפשרות לקיום דיון ציבורי פתוח וחופשי בנושאים סביבתיים, במיוחד כאלו שיש להם השפעות כלכליות ניכרות, ואת הצורך החיוני למנוע שימוש לרעה בהליך השיפוטי לצורך יצירת אפקט מצנן ביחס למוטיבציה של פעילי ציבור להמשיך ולפעול ככאלה."

פעולתם של הארגונים ועורכי הדין הביאה לתוצאה חשובה. בית המשפט המחוזי קיבל את עיקר ערעורו של מורגנשטרן, מתח ביקורת על התאגיד וחייב אותו בהוצאות משפט [7]. לגבי פרסום אחד שבעטיו חויב הנתבע בפיצוי, נקבע שהוא ביטוי לגיטימי שאין בו לשון הרע כהגדרתו בחוק. לגבי הפרסום האחר, שאותו עשה מורגנשטרן מתוך טעות, צומצם סכום הפיצוי מ-40,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח בלבד. החשוב ביותר הוא, שבית המשפט הכיר בנטל הכבד שהתאגיד הטיל על הנתבע וחייב אותו לשלם למורגנשטרן הוצאות משפט בסך 45,000 ש"ח.

"אין חולק, כי המערער מנהל מאבק מזה שנים נגד המשיבה, בשל התנהלותה … המדובר על דרך העיקרון במאבק שיש בו עניין ציבורי. במסגרת המאבק שמנהל המערער, נתבע הוא בעבר על ידי המשיבה בגין התבטאויות שונות שהתבטא נגדה, ואשר היא ראתה בהן התבטאויות פוגעניות…

על אף קביעתנו לפיה חלק מן הפרסום הרביעי היווה לשון הרע… אנו סבורים כי יש מקום להתערבותנו באופן שיביא להפחתה משמעותית מסכום הפיצויים שהמערער חויב בו… השיקול האחד עניינו בכך שהמדובר במאבק לגיטימי בעל חשיבות ציבורית שמנהל המערער זה שנים כנגד המשיבה, ונמצא כי יש טעם וצדק בדברי ביקורת שהשמיע בהזדמנויות שונות כלפיה…

זאת ועוד. לא ניתן להתעלם מן הרושם לפיו המשיבה סימנה לה למטרה להשתיק את המערער. בהקשר זה יוער, כי המשיבה שגרה מכתב איום בתביעת פיצויים לעיתון "גלובס", בגין כתבה… אשר עסקה בנושאים דומים, אולם לא ממשה את האיום. כך גם נמנעה המשיבה מלהגיש תביעה נגד ארגון "חיים וסביבה" שראה להעניק לה את "אות הגלובוס השחור" לשנת 2007, אות שהוא "אות קלון סביבתי" המוענק מדי שנה על ידי הארגון האמור, שהוא ארגון הגג של ארגוני הסביבה. גם בעניין זה הזהירה המשיבה את הארגון כי אם לא יחזור בו מן הכוונה להעניק לה את האות האמור, תשקול נקיטת צעדים משפטיים, אולם לא ממשה את איומה. לפיכך, החלטנו להעמיד את הסכום לפיצוי בו יחויב המערער על 10,000 ₪, תחת הסכום של 40,000 ₪ שחויב בו בבית משפט קמא.

לעניין ההוצאות, בהינתן שהתביעה שהוגשה כנגד המערער בבית משפט קמא הייתה תביעה גורפת והתייחסה לחמישה פרסומים, בעוד שבעקבות פסק דין זה התברר כי רק חלק מפרסום אחד יש בו משום לשון הרע, ולאחר שהמערער נגרר לניהול משפט ארוך וממושך בשל היקף התביעה הבלתי מוצדק, אנו סבורים כי לא רק שלא הייתה הצדקה להורות על חיובו של המערער בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בבית משפט קמא, אלא שהיה מקום לחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד באותה ערכאה.

מורגנשטרן עודנו מתגונן מפני תביעת דיבה אחרת שהגיש התאגיד. יש לקוות שפסק הדין החדש יביא לשינוי כיוון בלב קברניטי התאגיד ובעליו - קוקה קולה, טמפו, יפאורה-תבורי, ומעיינות עדן. מהמעט שקראתי עולה, שפעילות התאגיד זוכה הן לשבחים והן לביקורת - שמדובר בסוגיה סבוכה ושנויה במחלוקת. לתאגיד יש אפיקים רבים שבהם הוא מביע את עמדותיו ומתמודד עם הביקורת שמוטחת בו - במות התקשרות, דיונים בוועדות הכנסת ועוד. ראוי שיסתפק בכך ולא יגרור את מורגנשטרן או מבקרים אחרים לבית המשפט.





1.  ע"א 35178-09-12 דניאל מורגנשטרן נ' תאגיד איסוף מכלי משקה (ש' נאוה בן אור, רפאל יעקובי, רם וינוגרד, 11.2.2013) (doc, html, נט-המשפט)
2. צפריר רינת, "תאגיד המחזור נגד ד. מורגנשטרן", הארץ 2.12.2007.
3. ת"א (י-ם) 5144/07 תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ נ' דניאל מורגנשטרן (19.7.2012; ש' מרים ליפשיץ-פריבס) (doc).
4.  בהתאם לתקנה 512 לתקס"א, בעת פסיקת הוצאות על בית המשפט להתחשב, "בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון". 
5. צפריר רינת, "צדק תאגידי", הארץ 11.10.2012.

6. B. Ashenmiller and C.S. Norman. “Measuring the Impact of Anti-SLAPP Legislation on Monitoring and Enforcement”, The B.E. Journal of Economic Analysis & Policy 11(1) (2011).

 7. זוהר שחר לוי "תאגיד המיחזור אל"ה תבע פעיל סביבה אבל בסוף ישלם לו 35 אלף שקל פיצויים" כלכליסט 12.2.2013.

 8.צפריר רינת "כך סיפק בית המשפט הגנה לפעילי הסביבה נגד תאגידים חזקים" הארץ 21.2.2013

אור קשתי "משתיק קול" הארץ 22.2.2013

לשון הרע באינטרנט? - חופש ביטוי גם למי שאינו מצויד בעורך דין צמוד

"מטבע הדברים, לא כל כותב באינטרנט הוא משפטן ולא ייתכן שכל בלוגר … יצטייד בעורך דין צמוד על כל משפט שיוציא ממקלדתו". כך כתב השופט טננבוים לפני שש שנים, שעה שדן בתביעה קטנה בעילה של לשון הרע (ת"ק (י-ם) 4381/06 אוהד שם טוב נ' צימרמן (ש' אברהם טננבוים, 6.5.2007)).

רשת האינטרנט מאפשרת לאנשים רבים מאי פעם להשתתף בשיח הציבורי. באמצעותה יכול כל אדם לממש את חופש הביטוי שבעבר היה נתון לו רק באופן תיאורטי. הכתיבה ברשת האינטרנט, ובפרט זו שבבלוגים וברשתות החברתיות, מאפשרת פנייה ישירה ולא מצונזרת לציבור הרחב, ולכן בשנים האחרונות היא מבססת את מעמדה כמקור לאקטיביזם ולהשפעה על דעת הקהל. יתר על כן, באמצעות הרשת יכולים אנשים בעלי עניין משותף למצוא זה את זה, להחליף מידע ולהתייעץ.

אבל אותה "דמוקרטיה בגאונה" מעוררת גם מורת רוח, בעיקר אצל מי שהיו רגילים בעבר ליהנות מגישה בלעדית לבמות התקשורת. עובדים, צרכנים ואזרחים אחרים שמשתמשים ברשת האינטרנט כדי להפיץ מידע, להביע דעה או להתלונן ולדווח על עוולות וליקויים, מוצאים עצמם חשופים לאיומים ולתביעות משתיקות.

התבטאות של אזרחים בעניינים בעלי חשיבות ציבורית נעשית פעמים רבות בתנאים של נחיתות במידע ובמשאבים אל מול איש הציבור חסר הרסן, המפעל המזהם או המעסיק המקפח. העובדת, הצרכן, והפעיל החברתי חשים חסרי אונים לנוכח כוחנות, זלזול ואטימות. הם מביעים את תסכולם ואת זעמם בדיבור חופשי וספונטאני, על יסוד העובדות המעטות הידועות להם והנחות אינטואיטיביות סבירות. הם אינם נעזרים ביועצת משפטית או בתחקירן שעשויים להדריכם ולסייע להם לבדוק ולנתח את דבריהם באופן הקפדני והקר שבו הם עלולים להיבחן בעתיד ב"תנאי המעבדה" של בית המשפט.

למרבה המזל, גם הקהל שנחשף לשטף אינפורמציה באינטרנט אינו בוחן את הפרסומים באותה דקדקנות משפטית ולומד להתייחס אליהם בספקנות ובערבון מוגבל ביותר.

על רקע זה קיים צורך בבחינה מחדש של הנחות יסוד שעליהן מבוססות פסיקות רבות בתביעות לשון הרע. כפי שכתב בסופשבוע רוני שוקן ב"הארץ": 

"ההסדר האנכרוניסטי בחוק איסור לשון הרע הוא דראקוני מדי לתקופתנו. הוא מאיים יתר על מידה על חופש הביטוי של אנשים פרטיים, ומקשה מאוד על קיומו של שיח ציבורי תוסס בספרה הדיגיטלית. בעלי שררה אף עלולים לנצלו כדי להלך אימים על אזרחים מן השורה. בנוסף לשאלה המעניינת באילו נסיבות פרסום 'מגונה' באינטרנט בכלל מהווה לשון הרע, ייתכן שיש לבטל כליל את הזכאות לפיצויים ללא הוכחת נזק כאשר הפרסום הדיבתי נעשה על ידי אנשים פרטיים, וייתכן שיש לבטל זכאות זו במקרים שבהם מושא הפרסום הוא איש ציבור. בכל מקרה, יש להתאים את ההסדר החקיקתי לימינו ולמצוא נקודת איזון חדשה." (רוני שוקן "לשון הרע 2.0" הארץ 1.2.2013).

 ואכן, בעניין רמי מור כותב השופט ריבלין כי יש להתאים את פרשנות חוק איסור לשון לנסיבות המשתנות: 

"השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ 'נבלע בהמון'; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ('התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף'…). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל'זוטי דברים'." (רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי. סי. בע"מ (25.3.2010; השופט ריבלין בפסקה 18)).

 וזה בדיוק מה שעשה השופט אורי גולדקורן בפסק דין שנתן לאחרונה ושדחה תביעת לשון הרע על פוסט שתיאר בעל עסק כ"נוכל מפיל בפח לקוחות" (תאמ (צפת) 54888-01-12  מאיר וקנין נ' מוטי מועלם (ש' אורי גולדקורן, 6.12.12)).

בהתאם לחוק איסור לשון הרע, די בכך שפרסום "עלול" להשפיל אדם או לפגוע בעסקו, על מנת שיחשב כ"לשון הרע" ובכך להעביר נטל כבד אל הנתבע. אבל כפי שמטעים השופט – לא די באפשרות תיאורטית:

"במישור התיאורטי, כל פרסום באינטרנט בגנות אדם, ותיאורו כנוכל, עלול לפגוע בו, להשפילו בעיני הבריות ולפגוע בעסקו … על מנת לעמוד על מידת השפעתם ('עלול') יש להכיר את מאפייניה  של 'כיכר העיר' בה פורסמו הדברים…"

בהמשך לדברי השופט ריבלין בעניין רמי מור אומר השופט גולדקורן: 

"באותה פרשה נאמרו הדברים ביחס לתגוביות ('טוקבקים'), ולא ביחס ל'פוסטים'… אולם, לעניות דעתי,  הדברים ביטאו הכרה במאפיינים המיוחדים של התגוביות, שרבים מהם זהים או דומים למאפייני ה'פוסטים'. ה'שינויים המתחייבים' של החלת דיני לשון הרע באתרים בהם בוצעו הפרסומים על ידי הנתבע  נובעים ממאפייני השיתופיות, האפשרות לתגובות, השימוש בקישורים, הנגישות של התובע למתן תגובתו, ולעיתים – היבלעות הפרסום המשמיץ בהמון המידע.

לנוכח הפרסומים של הנתבע, שאיפשרו אף 'הצצה' אל עמדת התובע ואל פסק הדין בתביעה החוזית, והיו חלק מהשיח רב ההיקף באתרים בהם בוצעו הפרסומים, דומני כי אין מדובר בפרסום שעלול (באופן שאינו תיאורטי) לפגוע בעסקו  של התובע… הפרסומים נבלעים בשיח הציבורי השיתופי, הינם דעה אחת מני רבים, מידת אמיתותם נתונה לביקורת וסגנונם אינו חורג מתוכן רדוד, ירוד ובוטה אשר הפך לסימן היכר של רבים מהגולשים הישראלים, ב'פוסטים', בתגוביות וברשתות חברתיות."

יש לקוות שגישה זו תהפוך לנפוצה יותר ויותר. נכון שלעיתים קשה להתפעל מרמתו של השיח הציבורי במקומותינו. ספק אם למשפט יש תפקיד או יכולת לשפר את רמת השיח, אבל לבטח שעליו להתחשב בה כשהוא מודד את המטען המשמיץ שבפרסום. עליו להתחשב גם בכל יתר המאפיינים של רשת האינטרנט, ובצורך לאפשר לכל אדם לממש את חופש הביטוי שבעבר היה נתון לו רק באופן תיאורטי. "לכל אדם" – גם  (ובעיקר) למי שאינו מצויד "בעורך דין צמוד על כל משפט שיוציא ממקלדתו".