בריון עם סגנון - נפסקו פיצויים לחברי מועצה שנתקלו באיומים בשל התנגדותם לפרויקט בניה בישוב

בדו"ח "משתיק קול", שבו סקרנו את תופעת התביעות המשתיקות, בדוח הזכרנו סיפור, שפורסם על ידי דותן לוי ב"כלכליסט" לפני 5 שנים. חגי מזורסקי ואפרים צוק, חברי מועצת זיכרון יעקב, שהגישו התנגדויות לפרויקט בניה בישוב, נתקלו במסכת לחצים ואיומים:

"… מכתב מעורך דין שמייצג את החברות, שבו נטען כי בעקבות ההתנגדות נגרם לבעלי הפרויקט נזק של 30 אלף שקל ליום, שהצטבר לסכום של כ־700 אלף שקל אז. את המכתב חתם עורך הדין בהודעה שהחברה בוחנת תביעה בסכום של מיליון שקל, ובסעיף המבהיר כי 'במטרה לצמצם נזקים כב' נדרשים להודיע לאלתר לוועדה המקומית על זניחת ההתנגדות'… בהמשך, טוען צוק, כי ליפא [הוזהר]: 'אני אומר לך שאתה לא מכיר את השיטות שלהם. הם עושים הכל חוקי, הכל לגיטימי, אבל הם יאכלו לך את הכבד ואת הנשמה, את הבית שלך ואת המשפחה שלך במאבקים שלהם. הבנת? והכל חוקי... הכל הם עושים בחסות החוק עם המשפטנים הכי טובים ועם יחסי הציבור הכי טובים'."

בשל הלחצים נאלצו שני חברי המועצה להסיר את התנגדותם להקלות שנתנו לפרויקט ואלו אושרו. במקביל הם הגישו תביעה נגד יזמי הפרויקט, באמצעות עו"ד מוני עזורה, ועו"ד און צוק. הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתביעה "על דרך הפשרה", כלומר מבלי שיהיה עליו לנמק ("עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט ... וזאת לאחר הגשת הסיכומים והמסמכים מטעם כל אחד מהם"). בית המשפט פסק כדלקמן:

"לאחר שלקחתי בחשבון את הדרך והסגנון שבה פעלו הנתבעות בידען כי מדובר בחברי מועצה, עובדי ציבור, שמטרת התנגדותם לתוכניות/בקשות ההקלה היא בראש ובראשונה, שמירה על האינטרסים הציבוריים, וטוב שישנם נציגי ציבור שכאלה; בשים לב להבדל הדק הקיים לעיתים בין המותר לפיו צד מתרה בצד שכנגד בנקיטת הליכים משפטיים, כטענת הנתבעים, לבין הדבר האסור והוא העברת 'מסרים' הכוללים בחובם איומים שנועדו להטיל מורא ופחד על הצד שכנגד כדי ל'שכנעו' בדרך זו לנקוט או לחדול מפעולה חוקית כלשהי … לאור קנה המידה הקבוע בדין בנוגע לפיצויי ללא הוכחת נזק מצד אחד ולנוכח העובדה כי הצדדים הסכימו לפסיקה על דרך הפשרה, כאשר כל צד שומר על טענותיו  -  הנני פוסק לכל אחד מהתובעים סך של 30,000 ₪. בסה"כ ישלמו הנתבעות לתובעים סך של 60,000 ₪." (תא (חי') 6577-01-09 חגי מזורסקי נ' שכון עובדים בע"מ (ש' יעקב וגנר, 12.9.2013)).

למרות שמדובר בפסק דין "על דרך הפשרה", יש בו משהו תקדימי ומעורר תקווה - שקורבנות של תביעות משתיקות ובתי המשפט ימצאו את הדרך להשיב לבריונים כגמולם ולהכותם.

המאגר הביומטרי שוב פוגע בתעודות החכמות: רשות האוכלוסין עסוקה בהקמת המאגר המסוכן, ובינתיים מזניחה פרצות במערך ההנפקה של התעודות החכמות

בתחקיר מעולה של חדשות ערוץ 2 נחשף אתמול כשל נוסף במערך ההנפקה של התעודות החכמות. הפיילוט של המאגר הביומטרי נועד לבחון את נחיצותו של המאגר, שמומחים בארץ ובעולם מאוחדים בדעתם שהוא אינו נחוץ ושנזקו עצום. הוא אמור לבדוק את האפקטיביות שלו בהשוואה לאמצעים אחרים, שאינן מזיקים. אחת החלופות החשובות למאגר היא תשאול ובדיקה דקדקנית של זהות האדם שמבקש לקבל תעודה ביומטרית. תשאול ובדיקה רצינית בשילוב אמצעים נוספים יכולים בהחלט להוות חלופה ראויה למאגר מרכזי.

עכשיו מסתבר שמשרד הפנים מבצע פיילוט למראית עין. הוא מזלזל בתישאול ובאיכות הבדיקה, הנדרשת בעת הנפקת תעודה חכמה, רק כדי ליצור מצג שוא של "נחיצות" המאגר הביומטרי. ועכשיו מסתבר, שלקחנו פצצה של עשרה טוב כדי להרוג עכברון. היא יוצרת נזק סביבתי אדיר, והנה מסתבר שגם העכברון נותר בחיים והוא מקפץ שמח וטוב לב.

עכשיו כבר כולם מבינים: כשנגיע להוציא תעודה כדאי לנו להתרחק מהעמדה שבה נוטלים טביעות אצבע בשביל המאגר. מגיעה לנו תעודה ביומטרית אבל בלי מאגר מסוכן. ועד שמשרד הפנים לא יפריד בין השניים – לא נשתתף בפיילוט ולא ניתן למשרד הפנים לסכן אותנו.

להמשך הרשימה … אתמול בחדשות ערוץ 2, חשפו חיים ריבלין ואדוה דדון כמה קל לפרוץ את מערך ההנפקה של תעודות הזהות החדשות: "בלי יותר מדי קשיים ניתן להוציא תעודת זהות ביומטרית, 'חכמה' כביכול, בזהות שאולה ואיתה ניתן לעשות הכל."


תעודה ביומטרית ניהנת מאמינות גבוהה. ברגע שאתה מקבל תעודה ביומטרית עם זהות של מישהו אחר – אתה מלך. תוכל לבצע רמאויות ופשעים תחת זהות בדויה. שנים רבות יעברו עד שיעלו על זה, ובמקרים מסוימים זה לא יתגלה לעולם.

מה עושים כדי למנוע מאדם להוציא תעודה חכמה בזהות בדויה? יש אמצעים שונים וצריכים לבחור ביניהם. מאגר ביומטרי הוא אחד מהאמצעים, אבל טובי המומחים, בארץ ובחו"ל, מאוחדים בדעה שהוא אינו נחוץ ושנזקו עצום. ואתמול גם ראינו, שהוא לא סותם את כל הפרצות.

זה בדיוק מה שהפיילוט של המאגר הביומטרי אמור לבחון: את נחיצות המאגר הביומטרי. את האפקטיביות של המאגר המסוכן בהשוואה לאמצעים אחרים שאינן מזיקים [1].

אחת החלופות החשובות למאגר היא תשאול ובדיקה דקדקנית של זהות האדם שמבקש לקבל תעודה ביומטרית. תשאול ובדיקה רצינית (לא כמו זו שראינו אתמול) בשילוב עם אמצעים נוספים יכולים בהחלט להוות חלופה ראויה למאגר מרכזי. זה מה שעושים למשל ברבות ממדינות אירופה: מנפיקים תעודות או דרכונים ביומטריים אבל בלי מאגר מרכזי.

מה שהתברר בתחקיר מאתמול, זה שמשרד הפנים אינו בודק ברצינות את החלופה החשובה זו. הוא מזלזל באיכות הבדיקה שנדרשת בעת הוצאת תעודת זהות, עד כדי כך שניתן להחדיר זהויות בדויות למאגר. בכך מנסה משרד הפנים ליצור מצג שווא, ולבצע פיילוט שתוצאותיו ידועות מראש, ושכל מטרתו להוכיח לנו שנדרש מאגר.

אז פעם אחת, החלופות הראויות אינן נבדקות ברצינות; ופעם שניה, שהפטנט של מאגר ביומטרי אינו נותן פתרון. לקחנו פצצת עשרה טון להרוג עכברון - פצצה שיוצרת נזק סביבתי אדיר - וכעת גם מסתבר שהעכברון מקפץ לו בשמחה והולך לו לדרכו.

שבע שנים מונע מאיתנו משרד הפנים תעודות חכמות רק כדי להלביש עליהן ועלינו מאגר ביומטרי. אחרי השערורייה שנחשפה אתמול יש לשאול: מה עוד צריך לקרות כדי שמשרד הפנים ינתק את הקשר, המלאכותי והשרלטני, בין מאגר ביומטרי, המסוכן והמיותר, לבין המהלך החשוב של הנפקת תעודות חכמות.

ראיתם אתמול בחדשות ערוץ 2 מה שוות ההבטחות שנותנת פקידת רשות האוכלוסין בעמדת הנטילה של טביעות האצבע? אל תתקרבו לעמדה הזו והמתינו עד שיבוטל המאגר. תנו למשרד הפנים לעשות ניסויים על אחרים - לא עליכם. אל תשתתפו ב"ניסוי".
___________________________________________________________

[1] על פי טענת משרד הפנים, המאגר נותן מענה לכל התרחישים שעלולים לפגום באמינות מערך ההנפקה של תעודות הזהות, שעה שכל אחת מהחלופות עשויה לתת מענה רק לחלק מתרחישים אלה (לא תיתן מענה לתרחיש כזה או אחר). במילים אחרות, טענתו היא שהמאגר הוא הפיתרון "המושלם", ה"אולטימטיבי", לבעיית ההרכשה הכפולה. טענה זו לוקה בשתיים. ראשית, כפי שמשרד הפנים אישר בעצמו "מובן שגם קיומו של מאגר ביומטרי אינו נותן אבטחה מושלמת מפני גניבות זהות ואבטחה מושלמת כלל איננה אפשרית בנושא זה." (מתוך תשובת המדינה לעתירת התנועה לזכויות דיגיטליות והאגודה לזכויות האזרח). גם לפי התכנית של משרד הפנים, המאגר אינו אלא אחת משורה של חלופות, שישמשו ביחד כדי להשיג את התכלית - למנוע מאדם להשיג לעצמו תעודה שאינה "משקפות את זהותו האמיתית". שנית, גם אם נניח שהמאגר לבדו נותן מענה יעיל (גם אם לא מושלם) לתרחישים שונים של הרכשה כפולה, אין בכך כדי לבטל את יעילותן של חלופותיו – וודאי את הצורך לבחון אותן. ייתכן שלצורך השגת היתרון שמקנה המאגר לבדו ידרשו מספר חלופות. אך בכך אין כל רבותא: ניתן להתגבר על מכת עכברים בצורה מהירה ויעילה באמצעות פיצוץ הבית והחרבתו עד יסוד. ועדיין, קודם שנטמין דינמיט בקירות ראוי שנבחן את יעילותם של מספר אמצעים חלופיים ומתונים יותר. "יעילותו" הנטענת של המאגר נובעת בדיוק מחסרונו הגדול: מהיותו האמצעי הקיצוני ביותר, מפגיעותיו הקשות בזכויות אדם, בסכנותיו המרובות ובעלויותיו הגבוהות.

חה"כ מרב מיכאלי על הפנטזיה של דיני הדיבה

בדוח "משתיק קול" הסברתי, מדוע דיני הדיבה שלנו מאפשרים לכל בריון ליצור אפקט מצנן ולסתום פיות, ובה בעת גם עושים עוול לנפגעים. מסר דומה נמצא בדבריה המרגשים של חה"כ מרב מיכאלי על "הפנטזיה הזאת שאם רק נתבע תביעת לשון הרע, האמת תתברר ותצא לאור".

"חסמי הכניסה הנמוכים מקלים על הנפגע להגיש תביעת דיבה, ודי בכך שהפרסום הפוגע יתאים להגדרה המשפטית של 'לשון הרע' כדי להעביר נטלים כבדים אל שכם המפרסם – הנתבע.  ככל הנראה עובדה זו ביחד עם הדין המעורפל והלא יציב הם המקור ל'אופטימיות' המופרזת של תובעים ול'פופולריות' הגוברת של תביעות הדיבה.  כפי שהעיר השופט עמית 'מן המפורסמות הוא שהציבור בארץ הוא מהנעלבים בנקל ומהמרבים להתדיין'. מישפוט היתר של התרבות ושל השיח הציבורי אינו מסכן רק את חופש הביטוי אלא גם את השם הטוב, כיוון שהוא מעודד תודעה כוזבת שלפיה הליך משפטי הוא המענה הנכון לכל עלבון, והכלי המתאים להכרעה בין ביטוי ראוי וביטוי מגונה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאדם שמבכר להשיב למבקריו בזירה הציבורית ואינו רץ לבית המשפט נתפש בטעות כאדם שמוחל על כבודו." (משתיק קול - משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי, האגודה לזכויות האזרח בישראל (פבר' 2013) עמ' 104).

בדיון שהתקיים לאחרונה בכנסת סביב ההצעה להחמיר את חוק איסור לשון הרע, נשאה חברת הכנסת מרב מיכאלי דברים מרגשים, שמעבירים מסר דומה. הנה: להמשך הרשימה …

"אני מבינה ללבכם ואני מסכימה גם עם האמירות האלה ששקרים מובילים להסתה והם יכולים להביא לרצח. למדנו את זה על בשרנו גם ברמה הלאומית, ואני גם יש לי ברמה האישית. סבא שלי נרצח בגלל ששיקרו ואמרו שהוא שיתף פעולה עם הנאצים ומכר יהודים ויהודיות לנאצים תמורת הצלת בני משפחתו וקרוביו וקרובותיו – סבא שלי ד"ר קסטנר – אמרו את זה, כתבו את זה, והוא נרצח. הוא נרצח בשנת 57' ואין אותו.

'אממה', הפנטזיה הזאת שאם רק נתבע תביעת לשון הרע, האמת תתברר ותצא לאור ויבוא גואל והכל יבוא על מקומו בשלום ותיפסק ההסתה והנזקים יתוקנו, היא פנטזיה, ששוב, אני שותפה לה מאוד, אבל אין אותה במציאות. סבא שלי תבע תביעת לשון הרע לפי החוק הזה, החוק הזה מאפשר לתבוע כשאומרים עליך שקרים, כמו שאתה תעשה, כמו שאתה יכולת לעשות, תבע תביעת לשון הרע, והמקרה התברר בבית-המשפט, ובית-המשפט קיבל החלטה מוטעית, שהתבררה, אגב, לא הרבה זמן אחר כך, שנה וחצי אחר כך התבררה בבית-המשפט העליון, שניקה אותו מהאשמות השקריות האלה, אבל הוא כבר היה מת.

ולקחו עוד 50 שנה בשביל שהציבור במדינת ישראל והמוסדות במדינת ישראל … יכירו בשקר הזה ויכירו בעובדה שאומנם מדינת ישראל לא שלחה אותו, כי לא הייתה מדינת ישראל, אבל הוא היה ציוני, פעיל בתנועה הציונית, ומתוקף השליחות שלו בתנועה הציונית, הוא ניהל משא-ומתן עם הנאצים והציל עשרות אלפי אנשים יהודיות ויהודים, ש'יד ושם' היום מכיר לפחות ב-20,000 אלף מהם. לקחו 50 – וזה עוד לא עבר, זאת אומרת, עוד אי-אפשר לקרוא היום רחוב בישראל על שמו, כי יש עדיין מי שמחזיקים ממנו שנוי במחלוקת.

אין מה לעשות, אין תעודות ביטוח. אין תעודות ביטוח. זה לא שאילו החוק היה אחר, אז כל הדבר הזה היה נמנע, נחסך, חייו היו ניצלים, היה לי סבא, כל מיני דברים באמת טובים היו יכולים לקרות. אין מה לעשות.

עכשיו אגיד יותר מזה… גם כקבוצת הנשים שהן נפגעות מינית, שפחות או יותר יש חפיפה בין הנשים לבין נפגעות תקיפה מינית, אומרים עלינו באופן קבוע: הזמנו את זה, הבאנו את זה על עצמנו, שיקרנו, שיקרנו, שיקרנו, היינו זונות ככה או אחרת, השגנו דברים דרך מין, כדאי לנו, משתלם לנו כלכלית, אחרת, ממציאות, תובעות – אם התיקון הזה עובר, הדבר המינימלי שאהיה חייבת לתבוע, זה שגם נשים תוכלנה לתבוע בגין לשון הרע על כל זוועה שנאמרת על נשים. זה נראה בעיניך סביר? ותאמין לי, יש פיתוי. יש פיתוי – אומרת לך בכנות, כשעלתה הצעת החוק הזאת שלכם היה לי פיתוי להגיד: ואללה, אולי זאת הזדמנות, אבל אני גם הייתי בצד השני… ואנחנו יודעות את המשמעות שמכונה 'אפקט מצנן'. והאמינו לי, כבר יש אפקט מצנן…

בחוק הזה יש גם סעיף שאוסר על אדם מת לתבוע לשון הרע, וגם היכולת הזאת מסורה בידי החלטה של היועץ המשפטי לממשלה, וגם בה הוא לא עשה שימוש מעולם, למיטב ידיעתי. זאת אומרת, אם אני רוצה היום לבוא ולתבוע את דיבתו של סבא שלי אחרי שהאמת יצאה לאור, אחרי ש'יד ושם' מכיר בו, ואפילו בשביל לתבוע, נניח, על הדברים שאומרים עלי - - - אפילו בשביל לתבוע על הדברים שאומרים עלי, אני לא יכולה לעשות את זה, החוק לא מאפשר את זה, ואני צריכה לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, וסיכוי טוב שהוא לא יסכים לעשות את זה. זה עוד לא אומר שאני חושבת שצריך לבטל את הסעיף בחוק ולשנות ולהגיד שאפשר לתבוע לשון הרע בשם אדם מת – אם המעשים שהוא עשה היו בהקשר כללי של הצלת העם היהודי או משהו דומה – כי זה פתח, שוב, בסוף לסתימת פיות.

אי-אפשר באמת – אני באמת, באמת מזדהה – אבל אין פה אפשרות לפתור את זה, זה לא פתרון קסם, זה יעשה רק נזק, זה לא באמת יביא תועלת, זה לא באמת יביא למה שמכונה אצלנו 'תכלית החוק', ותכלית באמת הכוונה הטובה של כולנו. זה רק יעשה לנו נזק להעביר את התיקון הזה." (פרוטוקול ועדת החוקה של הכנסת 25.6.2013).

ראו עוד: הסטטיסטיקה של לשון הרע: תביעות דיבה אינן האמצעי היעיל ביותר. נסו קודם בזירה הציבורית

קדחת המאגר הביומטרי גרמה להזנחה של התעודות החכמות

המהומה סביב דליפת מסמך הייעוץ על כשלי האבטחה בתעודות הזהות החכמות מטשטשת את העיקר: הנפקת תעודות חכמות מתעכבת שבע שנים בגלל פרויקט המאגר הביומטרי. עכשיו מסתבר שהלהט הביומטרי גם גרם להזנחת האבטחה של התעודות. בניגוד למה שנאמר במסמך, חובת ההתייעצות עם הרשמת לא קוימה כיוון שרשות האוכלוסין מנעה ממנה את כל המידע הרלבנטי. מדובר בחובת התייעצות על פי דין, וככזו חל עליה חוק חופש המידע. רשות האוכלוסין אולי אינה חייבת לאמץ את כל ההמלצות של הגורם המייעץ, אבל היא חייבת לדווח לציבור שכך היא נוהגת ולהסביר לנו מדוע.

אתמול אחר הצהריים הגעתי לביתי לאחר יממה של עבודה במשרד. עמדתי להישכב לישון ואז צלצל הטלפון ויהונתן שלח אותי לבדוק את המיילים. הסתבר שהמנויים ברשימת התפוצה של רמו"ט (הרשות למשפט ולטכנולוגיה) קיבלו מסמך התייעצות בעניין הסדרי ההבטחה של הפרויקט הביומטרי. יהונתן שאל אם לדעתי המסמך הופץ בכוונה.

להמשך הרשימה … הדברים החמורים שנכתבו על הכשלים באבטחת המידע של הפרויקט הביומטרי עוררו חשד שהמסמך לא אמור היה להתפרסם, לפחות לא במקביל להעברתו לרשות האוכלוסין. מזה שנים אני עובד מול א/נשי רמו"ט והמחלקות במשרד היועמ"ש. מעולם לא הצלחתי לחלץ מהם מידע פנימי. במשך הזמן גם למדתי שאסור לנסות. בכל פעם ששאלתי בתום לב שאלה, שבדיעבד הסתבר שאיני אמור לשאול, נתקלתי במבט מרצין אפילו רוטן והאווירה הפכה להיות קרירה ורשמית.

החלטנו אפוא להמתין ולא לעשות שימוש במה שקיבלנו. אבל בתוך שעות הדברים הגיעו מכל עבר, ועכשיו הם כבר מרוחים בראש דף הבית של "הארץ".

כמה הערות:

מדובר בהתייעצות רשמית בהתאם להוראות של תקנות תעודה אלקטרונית. התקנות הללו אושרו בוועדת החוקה של הכנסת, לאחר שחברי הכנסת הניחו, שרשות האוכלוסין תקיים התייעצות עם הגורם המקצועי, כלומר עם רמו"ט, בהתאם לכללי המשפט המנהלי: לא כלאחר יד אלא בנפש חפצה מתוך רצון כנה לבחון את הדברים ולהעמידם לביקורת.

לא זה מה שעולה מהמסמך שמתעד את ההתייעצות. רשות האוכלוסין מקיימת התייעצות למראית עין, ואפילו מסרבת להעביר את כל המידע הנחוץ כדי שהתמונה המלאה תעמוד בפני הגורם המייעץ. למישהו אצה הדרך להקים את המאגר הביומטרי. נכון, כאן מדובר על הנפקת תעודות חכמות. אבל הרי את אלו יכלו ועמדו להנפיק כבר לפני 7 שנים. בכל הזמן שחלף מאז משרד הפנים מנע מאיתנו תעודות חכמות רק כדי לקשור בין ההנפקה לבין הקמת מאגר ביומטרי מסוכן ושערורייתי.יתר על כן, ההחלטה להכניס ביומטריה ולהקים מאגר הפכה את הנפקת התעודות לפרויקט משני, ומסתבר שגרמה להזנחת נושא האבטחה של התעודות. 

אז עכשיו כולנו שקועים בתוך הבוץ הביומטרי ופקידים בלתי נלאים חותרים במרץ להקים את המאגר המסוכן בכל מחיר. אז מה אם הפרויקט אינו מאובטח דיו? אז מה אם הבטיחו לכנסת להתייעץ עם הגורמים המקצועיים? העיקר ששופכים כסף על קמפיין מאחז עיניים –  מסע תעמולה שמבטיח לציבור "תעודה חכמה" ומשתדל להעלים את המאגר.

כל ההתנהלות שמלווה את המאגר הביומטרי משדרת בוז וזלזול – בכנסת, בגורמים המקצועיים, בפרטיות ובכולנו.
אז עכשיו יש לרשות האוכלוסין טענות בגלל שמסמך "ההתייעצות" התפרסם? שירגיעו. אם כבר, הטענה צריכה לבוא מהכיוון הנגדי. באחרית המסמך כותבת ראשת רמו"ט: הנני לאשר שחובת ההתייעצות קוימה. זה לא נכון. אמנם החובה להיוועץ אינה כוללת את החובה להסכים עם עמדת המייעץ. אבל היא כוללת את החובה לספק לו את מלוא המידע הדרוש. רשות האוכלוסין לא עשתה זאת, ולכן חובת ההתייעצות לא מולאה.

המחדל הזה, ביחד עם שורת המחדלים החמורים שנחשפה בכל הקשור לפרויקט המאגר הביומטרי – כל אלה הם מסוג הדברים שבגללם הציבור זכאי לדעת בדיוק את עמדת הגורם המייעץ. ואכן, על המסמך שפורסם חל עקרון השקיפות. לפי  חוק חופש המידע (סעיף 9(ב)(4)), הסייג לעקרון השקיפות, שעניינו "התייעצות פנימית" אינו חל על "התייעצות הקבועה בדין".

רשות האוכלוסין אולי אינה חייבת לאמץ את כל ההמלצות של הגורם המייעץ, אבל היא חייבת לדווח לציבור שכך היא נוהגת ולהסביר מדוע. 


מכתב רשמת הגורמים המאשרים (רמו"ט)
חוות דעת אבטחת מידע
עודד ירון "בדיקה גילתה ליקויי אבטחה חמורים בחלק חשוב בפרויקט התעודות הביומטריות" הארץ 1.7.2013
יהונתן קלינגר "עוד סדק בחומת האבטחה הביומטרית" Intellect or Insanity (בלוג) 1.7.2013

יש לך תלונה על עורך הדין שלך? שקול מילים או שתסתבך בתביעת דיבה משתיקה

בדוח "משתיק קול" התייחסתי בין השאר לאפקט המצנן של תביעות משתיקות במישור הצרכני: לקוח מאוכזב מתלונן וחוטף תביעת דיבה. במקרה שהנילון הוא עורך דין - התובע אפילו אינו נזקק לשלם על ייצוג משפטי. חייבת להימצא הדרך שתאפשר לנפנף תביעות כאלו על הסף על מנת שלא ליצור הרתעה מפני הגשת תלונה לגיטימית. ראוי היה לצמצם את עילת התביעה בשל תלונה לגורם מוסמך, ולהגבילה לתלונות שקריות בעליל שנשלחו בכוונת זדון כדי להכפיש ולפגוע.

בין לקוח ועורך דינו נפלה מחלוקת על טיב הייצוג ועל שכר הטרחה. הלקוח שלח מכתב תלונה ללשכת עורכי הדין, ובו הלין על השירות הרע אשר קיבל, לטענתו, מעורך הדין. בהמשך הגיש הלקוח גם תביעה כספית ודרש לקבל בחזרה את שכר הטרחה ששילם. עורך הדין הגיב בתביעה-שכנגד בעילה של לשון הרע. לא! לא בגלל התלונה ללשכה, אלא בטענה שהלקוח הכפיש את שמו בהזדמנויות שונות בפני מזכירתו ובפניו. תביעת הדיבה נדחתה. תביעת הלקוח דווקא התקבלה בחלקה ועורך הדין חוייב להשיב לו מחצית משכר הטרחה.

דומה שבכך יכלו השניים להיפרד, הגם שלא כידידים, וללכת איש איש לדרכו. אבל עורך הדין מיאן להיפרד והזמין את הלקוח "לבילוי משותף" נוסף בבית המשפט באמצעות תביעת דיבה חדשה. להמשך הרשימה … על מה הפעם? על התלונה שהגיש הלקוח ללשכה שנתיים וחצי קודם לכן - עוד לפני שהוגשה תביעת הדיבה הראשונה.

גם תביעת הדיבה השנייה נדחתה. אבל רק לאחר שהצדדים ובית המשפט צעדו עקב בצד אגודל בנתיבי "תרשים הזרימה" המקובל. תחילה קובע בית המשפט, שבתלונה ללשכה יש משום לשון הרע. אח"כ הוא פונה לבחון את ההגנות. טענת ההגנה של "אמת דיברתי" מתקבלת רק בחלקה - בית המשפט קובע ש"הטענות שבתלונה בחלקן אמת ובחלקן, לא הוכחו באופן ברור, אך גם לא נסתרו בהליך זה".

לבסוף פונה בית המשפט לבחון את ההגנה של "הגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע" (סעיף 15(8) לחוק) - הגנה המותנית בתום לב:

"שוכנעתי כי הנתבע פנה אל לשכת עורכי הדין בתום לב, מתוך כוונה להביא לידיעתם את דבר התנהלותו של עורך הדין ואף מתוך הנחה כי יוכל כך לקבל פיצוי עבור הנזקים אשר נגרמו לו לטענתו… עיון באופן בו נוסח מכתבו של הנתבע מלמד כי אין המדובר במכתב מתלהם. הוא מנוסח באופן שאינו פוגעני, הגם שמציין בצורה ברורה את הטענות… אין כל חובה על הנתבע לבדוק או לחקור את אמיתות הטענות שהרי הן הופנו אך ורק לגורם האמון על כך – ללשכת עורכי הדין. הנתבע לא פרסם את דבר תלונתו מעבר לכך, אלא פנה לגורם המוסמך ואליו בלבד… בשים לב לכך שכבר הוכרע, בינתיים, מאז נשלחה התלונה ללשכת עורכי הדין ועד ימינו אנו, כי שכר הטרחה אשר גבה התובע מן הנתבע היה גבוה מן המוסכם, שכן לא בוצעה מחצית העבודה עליה הסכימו הצדדים, דומה כי תלונתו של הנתבע, לפחות בחלקה, מקבלת משנה תוקף." תא (נצ') 6548-12-09  עו"ד יהושע רובין נ' סאמי סאלם (ש' רננה גלפז מוקדי , 31.5.2013).

התביעה נדחיתה ועורך-הדין התובע חוייב בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. לטעמי מדובר בסכום סמלי בנסיבות העניין. אין בו כדי לכסות הוצאות הגנה מפני תביעה, שלפחות למקרא פסק הדין נחזית כקנטרנית ומיותרת. גם אין בו כדי להרתיע מפני תביעות משתיקות בעתיד.

חייבת להימצא הדרך לנפנף תביעות כאלו על הסף. במצב הנוכחי, תרשים הזרימה שלפיו מבררים תביעות דיבה כופה על הצדדים ועל בית המשפט התדיינויות מפרכות ומיותרות. שהרי, תלונה ללשכה מטבעה אינה מהללת ומפארת את התנהלות עורך הדין ומן הסתם היא עלולה "לפגוע… במשלח ידו" (וראו הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק).  בדיוק לשם כך הוקם בלשכה מנגנון לבדיקת תלונות על עורכי הדין, ואף נקבעה בחוק איסור לשון הרע הגנה ל"הגשת תלונה" לגורם שמוסמך לברר אותה. אבל הגנה זו אינה אוטמטית. הנתבע גם צריך להוכיח שפעל בתום לב. ולצורך כך הוא חייב לנהל את כל המשפט.

כך יוצא, שכל תלונה ששולח אדם ללשכה (או לגורמים מוסמכים אחרים) מהווה לשון הרע וככזו היא פותחת פתח לתביעה ולטרטור של המתלונן. אפילו אם כבר בתחילת הדרך בית המשפט מתרשם, שהתלונה הוגשה בתום לב, הוא יימנע מלמחוק את התביעה על הסף ויאפשר לה להתנהל. זהו עיוות חמור ומיותר. ראוי היה לצמצם את עילת התביעה בשל תלונה לגורם מוסמך, ולהגבילה לתלונות שקריות בעליל שנשלחו בכוונת זדון כדי להכפיש ולפגוע בנילון.

הצעת חוק "בוא נכניס למוחמד בכרי" מסוכנת לדמוקרטיה ולשמה הטוב של ישראל

מחר תדון ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ב"הצעת חוק ג'נין ג'נין" (הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – לשון הרע על לוחמי צה"ל), התשע"ג-2013). כיום יכול כל אדם ששמו הוכפש להגיש תביעה אישית נגד המשמיץ. אבל "לשון הרע על ציבור" – ערבים, חרדים, או סוכני-ביטוח – יכולה להוות בסיס רק לכתב אישום מטעם היועץ המשפטי לממשלה. בהתאם להצעת החוק החדשה, "לשון הרע על פעילות מבצעית של לוחמי צה"ל" תהווה גם עילה לתביעה אזרחית של כל אחד מקבוצת הלוחמים, אפילו אם הוא עצמו לא הוזכר בפרסום ושמו הטוב לא נפגע.

הצעת החוק היא תגובה לסרטו של מוחמד בכרי, ולפסק הדין שדחה את תביעת הדיבה שהגישה נגדו קבוצת חיילים שלחמה בג'נין. בדברי ההסבר להצעה נטען, שהיא נחוצה כדי להתמודד עם "הפגיעה החמורה שנגרמת לישראל בשל ההאשמות הכוזבות המופנות כלפי" צה"ל, ועם "הפגיעה החמורה הנגרמת לחיילי צה"ל הנותרים ללא כל אפשרות להגן על שמם הטוב".

הדיבור על מניעת פגיעה בתדמית המדינה הוא מסווה לניסיון השתקה של ביקורת בנושא ציבורי חשוב מעין כמוהו – הפעלת כוח צבאי בידי המדינה. גיוס לוחמים, בניסיון לנצל את זכותם האישית ככלי במאבק ההסברתי של מדינת ישראל, הוא פסול ואינו חוקתי.

הטענה בדבר פגיעה בשמם הטוב של הלוחמים היא נכבדה, אבל לא רלבנטית להצעת החוק. פסק הדין בעניין "ג'נין ג'נין" דחה את התביעה רק לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה, שלשון הרע, שהסרט מוציא על "קבוצת הלוחמים" בג'נין, לא דבקה באף אחד מהם באופן אישי. בית המשפט הדגיש, שכל פרסום משמיץ על קבוצה (ובענייננו – על קבוצת לוחמים), שמאפשר לצופה או לקורא הסביר לקשור בין דברי הבלע לבין אחד (או יותר) מחברי הקבוצה – קמה עילת תביעה אישית לאותו אדם.

כיום, ההשמצה של "ג'נין ג'נין" אינה יכולה לשמש עילה לתביעה אזרחית (כאמור, את זה מבקשת הצעת החוק לשנות) אבל יכולה להוות בסיס לכתב אישום פלילי. ואכן, שני יועצים משפטיים שקלו לנקוט בהליכים פליליים נגד בכרי, אבל תבונתם הביאה אותם למסקנה שמוטב להימנע מכך.  השיקולים שהנחו אותם רלבנטיים גם להצעת חוק החדשה.
להמשך הרשימה …
ראשית, העמדה לדין של בכרי היתה משרה אפקט מצנן על כל מי שיעז למתוח ביקורת, לפרסם עדות או אפילו להביע דעה על פגיעה במפגין פלסטיני או באזרח ישראלי שנהרג במחסום צה"ל  (ראו למשל: יואב זיתון, "מות המפגין הפלסטיני מירי: מצ"ח פתחה בחקירה" ,ynet 11.12.2011; איתמר פליישמן, "תיעוד הירי ברב מרצבך: החייל יורה מטווח קצר", ynet 19.5.2013; וכן "מפצחי הגולגלות בעמונה"). הרטוריקה שמלווה את הדיון בהצעת החוק מתמקדת בפרסומים משמיצים חסרי בסיס ושקריים. אבל גם פרסום שהוא אמת לאמיתה, וגם הבעת דעה נחשבים "לשון הרע" ומשמשים כעילה במשפטי דיבה רבים. גם אם מלכתחילה סביר להניח שהתביעה תסתיים בלא כלום, עדיין די בכך שהפרסום יעבור את הרף הלא גבוה של "לשון הרע", כדי שהנתבע ייאלץ לעבור את כל תלאות הדרך ודי בכך כדי להרתיע בעתיד מפרסמים כמותו.

זאת ועוד, אירועים מבצעיים חוסים תחת מעטה של סודיות. בדרך כלל אין לנפגעים או לאזרחים מן השורה שליטה בכל המידע הרלבנטי – לבטח לא כמו זו שיש לצבא. ערפל הקרב, הסכנה, המהירות והתזזיתיות שבה מתרחשים הדברים – כל אלה מגבילים מאוד את היכולת לתת תיאור מדויק ו"אמיתי" של האירועים. עדות שמספרת על ההתרחשויות מנקודת מבטו של אחד הנוכחים במקום, סותרת לא פעם עדות אחרת למרות ששתיהן נמסרו בתום לב ומשקפות במדויק את מה שחווה העד. לעיתים נדרש תחקיר מדוקדק וממושך כדי לפענח את הרשומון ולהגיע לחקר האמת (תארו לעצמכם, למשל, שלפני 30 שנה היתה מתפרסמת ידיעה, שכוח צה"ל שהשתלט על הטרוריסטים בקו 300 הרג בדם קר שני מחבלים. כזכור, זו היתה המסקנה של התחקיר הראשוני שבוצע בפרשה. רק מאוחר יותר הסתבר שמדובר בטעות - תוצאה של בידוי ראיות בידי השב"כ. ועדיין, לו היה המפרסם נתבע בעילה של לשון הרע לא היתה עומדת לו הגנת "אמת דיברתי"). פרסומים ביקורתיים על פעילות מבצעית מועדים במיוחד לטעויות בתום לב, אבל בשל חשיבותם הגדולה יש לעודדם ולא להרתיע מפניהם.

שנית, ההחלטה שלא להעמיד את בכרי לדין נבעה גם מ"שיקולים הנוגעים להיבטים נוספים של האינטרס הציבורי, לרבות ההשלכה בזירה הבינלאומית של נקיטה בהליכים פליליים העלולים להעצים את העניין בהקרנת הסרט". העמדה לדין  – כך הסביר היועהמ"ש – "עלולה להיתפס כפגיעה בחופש הביטוי והתנכלות ליוצר ולמשמיעי ביקורת נגד מדינת ישראל."

שלישית, תביעת לשון הרע עלולה להסתיים בכישלון ולעיתים גם בקטסטרופה הסברתית. זוכרים את "משפט קסטנר" המפורסם? (המשפט הסתיים בהרשעה של גרינוולד - מישהו בכלל זוכר את השם הזה? את השם של קסטנר זוכרים כולם. אבל מה שנותר בזיכרון הקולקטיבי היא האמירה האומללה של בית המשפט המחוזי - ש"קסנטר מכר את נשמתו לשטן"). לו היה בכרי עומד לדין, קרוב לוודאי שהיה מביא עדויות, שיתמכו לפחות בחלק מן הטענות של "ג'נין ג'נין", בניסיון לצמצם עד כמה שאפשר את הפער בין המציאות לבין הסרט. כל עדות כזו היתה מקבלת הד בכל רחבי העולם. אפילו אם בכרי היה מורשע בסופו של דבר, לא מן הנמנע שפסק הדין היה מזכה אותו ביחס לכמה טענות משמיצות. במקרה כזה, הנזק התדמיתי היה עצום. מי שמיאנו להשתכנע מגופי בדיקה בינ"ל, ששללו את הטענות בדבר פשעי מלחמה שבוצעו כביכול בג'נין, לא היו מתרשמים מפסק דין מרשיע של בית משפט ישראלי. לעומת זאת, הם היו נאחזים בכל בדל של טענה שלא הופרכה במהלך המשפט לצורכי תעמולה.

כמובן שהיועץ המשפטי יכול היה לנסות ולצמצם את הסכנה הזו בכך שהיה ממקד את כתב האישום לכמה טענות שקריות בעליל, שהיו בסרט. אבל אז הוא היה מכשיל את אחת מהמטרות המרכזיות מבחינתו: ככל שהאישום היה מתמקד רק בכמה קטעים בודדים, אפשר היה לבקש מבית המשפט שיאסור את הקרנתם של אותם קטעים בלבד. גם אם נניח שבעולם היו מצייתים לצו המניעה, עדיין הסרט היה מותר בהקרנה ובלבד שהוצאו ממנו האלמנטים המשמיצים. ה"מהדרים" גם היו מוסיפים כיתוב "צונזר על ידי בית משפט ישראלי" במקום הקטעים שהוצאו במצוות פסק הדין. הסרט במתכונתו "המצונזרת" היה זוכה לחשיפה גדולה לאין שיעור (וראו: "מוחמד בכרי מודה לצנזורה" ynet 19.2.2002).

העמדתו של בכרי לדין לא נדרשה אפילו כדי "לטהר את שמה" של קבוצת הלוחמים בג'נין. ככל ששמם הטוב של הלוחמים היה מותנה בקביעות שיפוטיות "מטהרות" (ואני חולק על הנחה זו - בית המשפט אינו הזירה המתאימה), הרי שקביעות מעין אלו שולבו בפסקי הדין שניתנו בפרשה ואשר הכריזו ש"מיטב הסרט – כזבו".

בסופו של דבר, השיקול היחיד שנותר לטובת העמדתו של בכרי לדין היה נקמה – להשיב לבכרי בכרי כגמולו בהרשעה פלילית ובעונש. קרוב לוודאי שהעונש היה מתמצה בקנס כספי וגם אם נניח שבכרי היה מוציא אותו מכיסו הפרטי, עדיין לא היה במטרה זו כדי להטות את הכף ולהפוך כתב אישום נגד בכרי למעשה ראוי ונבון.

רגשי תסכול ונקם הם לפעמים לגיטימיים, אבל הם "יועצים" גרועים, והם אינם צריכים לגבור על כל השיקולים האחרים שהובילו להחלטה שלא להעמיד את בכרי לדין. שיקולים אלה תקפים ונכונים פי כמה ביחס ל"הצעת חוק ג'נין ג'נין". כפי שהזהיר בית המשפט העליון: העברת הכוח לנקוט בצעדים משפטיים בשל "לשון הרע על קבוצה" לידיו של כל אדם או לוחם, "תעודד תביעות סרק ותגרום להעברת מרכז הכובד של הדיון הציבורי אל כתלי בית המשפט."

הרצון "להכניס" לבכרי" אינו טעם מספיק כדי לחוקק חוק המסוכן, שיפגע בדמוקרטיה ובשמה הטוב של מדינת ישראל.



לנייר עמדה של האגודה לזכויות האזרח

"לשחרר את מדינת ישראל מהתאגיד העריץ והנבזה הזה" - ערב על "תאגיד המחזור נגד מורגנשטרן" ועל "משתיק קול"

יום ראשון הקרוב (9.6.2013) אולם קגן (100) בניין הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב

כנס של הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל-אביב והאגודה לזכויות האזרח בעקבות הערעור בו ייצגה הקליניקה לצדק סביבתי  פעיל סביבה שנתבע על ידי תאגיד המיחזור, ובעקבות "משתיק קול" – דו"ח האגודה שחשף את תופעת התביעות המשתיקות בישראל.

• דניאל מורגנשטרן וסטודנטיות מהקליניקות יספרו על תביעות הדיבה של תאגיד המיחזור

• פאנל בהנחיית פרופ' נטע זיו: עו"ד ציפי איסר איציק, ראש המרכז להגנת הסביבה במכללה האקדמית נתניה; עו"ד אבנר פינצ'וק, האגודה לזכויות האזרח; עו"ד ישי שנידור, מומחה לתביעות לשון הרע.
• הקרנת הסרט "מקלייבל – שני עולמות מתנגשים", סיפורם של שני אזרחים שלא רצו לבקש סליחה ממקדונלדס. 

תפקידה של האוניברסיטה לעודד דיון חפשי ולא לשמש כצנזור

בית המשפט העליון ביטל את החלטת אוניברסיטת בן גוריון לפסול ביטוי בשל תוכנו. פסק הדין יוכל לשמש בעתיד את האוניברסיטאות כמגן מפני לחצים ואיומים, לאמור: אין לנו סמכות לצנזר ביטוי אלא "במקרה קיצון, שבו כל בר דעת, אף מבלי להיזקק להכרעה שיפוטית, יאמר, שמדובר באמירה בלתי חוקית בעליל." העובדה שלא מנענו פרסום אינה אומרת שאנו מזדהים עם תכנו או אחראיים לו, אלא רק שמילאנו את אחד מתפקידינו המרכזיים: לאפשר דיון חופשי בסוגיות חברתיות ופוליטיות.

 
ביום חמישי האחרון התייצבנו בבית המשפט העליון לדיון בערעור שהגשנו בשל צנזורה, שהטילה אוניברסיטת בן גוריון על פרסום כרזות ועלונים שסטודנטים ביקשו להפיץ בקמפוס. לאחר דיון קצר קיבל בית המשפט את הערעור. זוהי בשורה משמחת במיוחד על רקע חוסר הסובלנות של כמה אוניברסיטאות בארץ כלפי חופש הביטוי.

ראשיתה של הפרשה לפני כשנתיים. התארגנות סטודנטים בשם "סולידריות נגד הפשיזם" ביקשה לקיים פעילות מחאה נגד חקיקה אנטי דמוקרטית של הממשלה. בכרזות ובעלונים שביקשו לחלק הופיעו דיוקנותיהם של ראש הממשלה ושר החוץ על רקע אדום, מאחוריהם סימן X, מעליהן יד המסמנת V ובתחתית שמה של הקבוצה.

להמשך הרשימה … עו"ד רעיה מיילר (כיום עובדת במוקד סיוע לעובדים זרים) כתבה בהתנדבות תביעה שהגשנו בשם הסטודנטים ובשם האגודה לזכויות האזרח.

בית המשפט דחה את התביעה (doc). אמנם, הוא לא השתכנע מטענות האוניברסיטה כאילו קיים חשש שהכרזות יגרמו לאלימות (בתחילה האוניברסיטה טענה שההסתה לאלימות היא נגד האישים שבכרזות; מאוחר יותר טענה שהחשש הוא בעצם מפני סערת רגשות ואלימות בתוך האוניברסיטה). יחד עם זאת הוא קבע, שהאוניברסיטה היא "גוף דו מהותי" – גוף שפועל בתפר שבין המשפט הציבורי לבין המשפט הפרטי – ולפיכך היא רשאית להביא בחשבון שיקולים "פרטיים": "כך הוא, ביחס לסיכון המשפטי של חשיפת האוניברסיטה לתביעת לשון הרע, או הליך אחר, דבר שיצריך השקעת משאבים וטרחה בהתגוננות והתמודדות אל מול הסיכון, וכך הוא, בשיקול שמא ייגרם נזק תדמיתי למוסד האקדמי אשר עלול להיות מזוהה עם הגישה הפוליטית או עם הדעה המובעת בפרסומים, גישה שרבים בציבור יכולים לראות בה התבטאות פוגענית ומבזה ביותר." 

עו"ד דן יקיר ואני כתבנו ערעור לבית המשפט העליון. טענו שפסק הדין, ממש כמו החלטת האוניברסיטה שאותה תקפנו, עלול לאפשר לאוניברסיטה לצנזר בעתיד כל ביטוי שנחזה בעיני הרקטור או הדיקן כ"מכפיש" "קיצוני" "פרובוקטיבי" וכיוצא באלה ביטויים שבהם השתמשה האוניברסיטה כדי לתאר את הכרזות וכדי להגן על החלטתה.

טענות האוניברסיטה העידו על חוסר הבנה בסיסי לגבי השליחות הציבורית והחברתית שיש למוסדות אקדמיים.

האוניברסיטה, כך טען דיקן הסטודנטים, היא "בראש וראשונה מוסד לימודי לרכישת השכלה גבוהה" (ראו פס' 19 בתצהיר שבסוף תגובת האוניברסיטה, pdf). ניחא ששכח את התפקיד של מחקר והפצת ידע, אבל עוד לפני חמישים שנה אמר בית המשפט העליון שהאוניברסיטה אינה "בית חרושת לדיפלומות" [1].

האוניברסיטה טענה עוד, שהיא (גם) גוף פרטי ואל לו לבית המשפט להכתיב לה אילו מסרים יתנוססו על לוחות המודעות שלה. על כך ענה הנשיא גרוניס בדיון בשבוע שעבר, שלא מדובר בבית פרטי, וש"מוסד אקדמי שאמון על חופש אקדמי ראוי לו כנראה שיכיר בדבר כזה. פשוט מאוד."

טענה נוספת של האוניברסיטה היתה, שהסטודנטים המערערים "לא הצליחו להצביע על טעם המחייב דווקא את פרסום הכרזה" ושאפשר למחות נגד חקיקה אנטי-דמוקרטית גם מבלי להשתמש "בעיצוב הפרובוקטיבי והמכפיש". הם שכחו שדווקא מי שמגביל ביטוי הוא שצריך לשכנע ולהביא טעם חזק מדוע ראוי לפסול ביטוי כזה או אחר.

המבחן המקובל בפסיקה להגבלה על חופש הביטוי הוא זה של ודאות קרובה לקיומה של סכנה חמורה לפגיעה בסדר הציבורי. האוניברסיטה טענה, שבהיותה גוף פרטי למחצה אין להחיל עליה מבחן זה. ובמילים אחרות: אנחנו גוף חצי פרטי אז "תעשו לנו הנחה". אבל משפט אינו מתמטיקה. למרות שהאוניברסיטה אינה רשות ציבורית אלא "גוף דו-מהותי", עדיין בסוגית חופש הביטוי היא כפופה לכללי המשפט הציבורי. למרות שהדיון הפסיקתי בסוגיית הגופים הדו-מהותיים לא מוצה, בכל זאת הוא התקדם קצת. אי אפשר להחזיר אותו בכל פעם לנקודת הפתיחה, שאומרת שיש להיות זהירים בהחלת נורמות ציבוריות על גוף דו מהותי. הקריטריונים והמבחנים שכבר יש לנו בפסיקה, מלמדים שלפחות לעניין חופש הביטוי דינה של האוניברסיטה כדין רשות ציבורית [2].

הטעם השני לכך שלא "עושים הנחה" במבחן הוודאות הקרובה, נעוץ ברציונאל שהנחה את בית המשפט העליון, שעה שהעמיד אותו כתנאי להגבלת ביטוי. כשישבתי לכתוב סיכומי תשובה נוכחתי לדעת, שלפעמים כדאי לי לחזור ולקרוא בעיון דברים שכבר הפכו לאקסיומה: בפרשת "קול העם" - לפני שישים שנות פסיקה, לפני המהפכה החוקתית, ולפני "ירידת הפורמאליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" - הזהיר השופט אגרנט שבחירה בכל מבחן אחר, זולת "ודאות קרובה", "מן ההכרח שתפתח פתח רחב לכניסת דעותיו הפרטיות של האדם שבידו מוקנה הכוח הנ"ל ויהיו שאיפותיו של זה נשגבות כאשר יהיו – לשטח ההערכה של הסכנה הצפויה".

ומה באשר לחשש שהביעה האוניברסיטה מפני תביעת לשון הרע שעלולה להיות מוגשת נגדה בשל תוכן הכרזה? כאן העלתה האוניברסיטה טיעון מסוכן. בראש ובראשונה - מסוכן לה עצמה. היא טענה שכיוון שהיא מאשרת את השימוש בכרזות בתחומה היא עלולה להיחשב כ"מפרסם" לעניין תביעת דיבה. נוצר מעגל שוטה ומסוכן: דווקא העמדה והצנזורה הפסולות של האוניברסיטה הן שפותחות את הפתח לאפשרות שמישהו יתבע אותה או יאיים עליה ובכך יאלץ אותה להטיל צנזורה במקרים רבים אחרים. לעומת זאת, וכפי שטענו אנו, כיוון שהאוניברסיטה חייבת לכבד את חופש הביטוי ומנועה מלצנזר - ממילא אי אפשר לטעון שיש לה אחריות לתכנים של הביטויים והכרזות שמפרסמים סטודנטים בתחומה.

קבלת טענות האוניברסיטה היתה עלולה לאפשר לה לפסול פרסום ככל שקיים חשש, ולו קלוש, שיש בו לשון הרע. והרי גם משפטנים מנוסים מתקשים לקבוע האם ביטוי כזה או אחר ייחשב לשון הרע, ולא כל שכן – אם יש הגנה ראויה בנסיבות העניין. היה בכך כדי לתמרץ את האוניברסיטאות לקיים צנזורה מחמירה, ולעודד כל אדם, שיבקש למנוע פרסום כזה או אחר בתחומי הקמפוס, לאיים עליהן בתביעה. [3]

כך גם לגבי החשש שהביעה האוניברסיטה, כאילו הציבור הרחב יזהה אותה עם המסרים "הבוטים" (לדעתה) שבכרזות אם לא תפסול אותן. האמנם? המענה לחשש מפני זיהוי "עם הגישה הפוליטית או עם הדעה המובעת בפרסומים" אינו צנזורה, אלא להפך – בפרסום נרחב של "ערב רב של מודעות וידיעות… מכל גוני הקשת". וכפי שכותב ד"ר אילן סבן: "הגבלת ביטוי משום החשש שנספק הכשר לביטוי 'רע' אם 'נתיר' את השמעתו פירושה הזנה מתמשכת של ההבנה החברתית הלא-ליברלית שלפיה 'רע' חייב 'להיאסר', ו'מותר' הוא רק מה ש'טוב' או לפחות לא 'רע' בעיני החברה." [4]

בסופו של דבר נותרנו עם ההסתייגות שיש לקברניטי האוניברסיטה מהעיצוב של הכרזה ומ"ההיגד פאשיזם" שמופיע בה - נותרנו עם תחושות הבטן והאסוציאציות שהתעוררו אצלם. סיכמוי הטענות שהגישה האוניברסיטה לבית המשפט העליון כללו תיאורים רפיטטיביים שליליים ומקצינים של הכרזה - "עיצוב ספציפי וקיצוני… פרובוקטיבי ומתריס… אשר לגישתה של האוניברסיטה זיהה את ראשי המדינה עם מנהיגי משטרים אפלים". כידוע, בית המשפט מגביל את אורך הסיכומים שמוגשים לו, ובשל הגבלה זו אנו נאלצים לנקוט בתימצות מירבי. למרות זאת, האוניברסיטה לא חסכה הפעם במילים וחזרה שוב ושוב על כך שהכרזה "הזכירה לגורמי האוניברסיטה כרזות הקשורות בתודעה הציבורית למותו של ראש ממשלה".

אבל תחושות הבטן של דיקן הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון אינן יכולות לשמש אמת מידה לצנזורה.

עתה, לאחר שבוטל פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אפשר לסכם ולומר, שצנזורה של ביטוי בתחומי האוניברסיטה, עשויה להיות חוקית, אם בכלל, רק "במקרה קיצון, שבו כל בר דעת, אף מבלי להיזקק להכרעה שיפוטית, יאמר, שמדובר באמירה בלתי חוקית בעליל." (ראו עמוד 5 לפסק הדין).

נקווה שהאוניברסיטאות כולן יאמצו אל חיקן את פסיקת בית המשפט העליון וישתמשו בה  בעתיד כל אימת שמישהו ינסה להפעיל עליהן לחץ כדי שיחרגו מסמכותן ויגבילו ביטוי בשל תוכנו. 

____________________________________________________________
פסק הדין שמקבל את הערעור
להחלטה במחוזי ולטענות שהגישו הצדדים, ראו באתר האגודה לזכויות האזרח.

[1] ע"א 319/65 אלבלדה נ' חברת האוניברסיטה העברית, פ"ד כ(1) 204
[2] המבחנים הרלבנטיים לענייננו: (א) מהות ומטרות - הנטייה להחיל נורמות מן המשפט הציבורי תגדל "ככל שאותו גוף יהיה קרוב יותר במהותו לרשות מינהלית." (עניין און, עמ' 207). וכבר נפסק, ש"מבחינת פעילותה, תפקידיה ומטרותיה מהווה האוניברסיטה גוף ציבורי." (עניין סוקולובסקי, עמ' 150). (ב) הכבדה - אמנם יש להיזהר בהחלת נורמות ציבוריות על גוף דו-מהותי  כדי שלא להכביד "ללא הצדקה לפעול באופן יעיל למילוי תפקידיו ולהשגת מטרותיו." (עניין און). אבל בענייננו, כאמור, חופש הביטוי של הסטודנטים נכלל במטרות האוניברסיטה ובתפקידיה. כלומר, גם אם חופש הביטוי יכביד על פעילויותיה האחרות, עדיין – ההכבדה לא תהא "ללא הצדקה"; (ג) זכויות אדם - הנטייה להחיל את כללי המשפט הציבורי על גוף דו מהותי תגבר בכל הנוגע "לתחום של זכויות הפרט ולביטוייה של החירות המחשבתית האישית על צורותיה השונות" (עניין קסטנבאום, עמ' 486). כדי למנוע פגיעה בזכויות אדם כבר אירע שהחילו נורמות של משפט ציבורי אפילו על גוף פרטי (ראו למשל: ההסתדרות הכללית נ' מכתשים) ובמקרה של האוניברסיטה – להתערב בתחום שקשור לליבת החופש האקדמי (עניין אוניברסיטת בר-אילן)  (ד) מישור הפעילות - ההיבט הציבורי בפעילותה של המשיבה בא לידי ביטוי גם במישור חובותיה כלפי הסטודנטים - איסור אפליה והחובה לכבד את חופש הביטוי וההתארגנות של הסטודנטים (עניין אוניברסיטת בר-אילן). (ה) חובות חקוקות -  במקרה שלפנינו, מקבלת החובה לקיים את חופש הביטוי משנה תוקף לאור דבר חקיקה עצמאי שמחייב את האוניברסיטה לקיים את חופש הביטוי, הלא הוא חוק זכויות הסטודנט (ראו עניין דויטשר: "דווקא במוסד להשכלה גבוהה מקבל עקרון חופש הביטוי דגש כפול ומכופל, המוצא את ביטויו גם בסעיפים 5-7 לחוק זכויות הסטודנט"). החוק חל לא רק על אוניברסיטאות אלא גם על מוסדות פרטיים להשכלה גבוהה. 
[3] אמת המידה ששימשה את האוניברסיטה בהקשר זה "טובה" לפסילת מגוון של ביטויים, ובין היתר: "בגין ידע ששרון רימה אותו במלחמת לבנון" (ראו ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245 (2002)); "לשחרר את מדינת ישראל מהתאגיד הנבזה העריץ הזה… אני חושב שהם … גוזלים את כספי הצרכן הדל" (ראו ע"א (ים) 35178-09-12 מורגנשטרן נ' תאגיד איסוף מכלי משקה (11.2.2013); הקרנת הסרט "שיטת השקשוקה" חרף האזהרה הפומבית שלפיה "היכן שהוא לא יוקרן… כל מי שיסייע בדבר … יהיה חשוף לתביעה בגין הוצאת לשון הרע, אם באמת הסרט הזה הוא דיבתי כפי שאנחנו סבורים, כי לא ראינו אותו". אכן, באופן תיאורטי עלולה לצוץ תביעה בריונית ומשתיקה נגד ביטויים כגון אלה, אך אין בכך כדי להצדיק את פסילתם.
[4] בג"צ 6226/01 אינדור נ' ראש עירית ירושלים, פ"ד נז(2) 157, 167 (פורסם בנבו, 2.2.2003); אילן סבן "הקצאת משאבי ביטוי, פגיעה ברגשות והשפעה על תרבות בחברה שסועה העוברת שינוי" עיוני משפט לג (2010) 473.

הסטטיסטיקה של לשון הרע: תביעות דיבה אינן האמצעי היעיל ביותר. נסו קודם בזירה הציבורית

נתונים סטטיסטיים על פסיקות בלשון הרע עלולים להוביל מסקנות שגויות אם לא מתייחסים אליהם בזהירות המתבקשת. נתונים מסכמים של ארבע השנים האחרונות מלמדים שיותר ויותר אנשים רצים לבית המשפט ומגישים תביעות דיבה. יש מי שרואה בכך סימן שהציבור מודע לחשיבותו של השם הטוב ו"לא מוכן לוותר". אבל הנתונים גם מלמדים שתביעות דיבה רבות הן חסרות בסיס ונדחות בסופו של דבר. מותר להניח שחלקן מוגש על ידי נפגעים תמי לב שהושפעו ממישפוט היתר של השיח הציבורי. איני ממליץ להם שיוותרו על שמם הטוב. אני רק סבור שפעמים רבות ייטב אם יגנו עליו בזירה הציבורית, ויוותרו על עורכי הדין: במרבית המקרים, במיוחד אם אין מדובר בהשמצות חמורות וחסרות שחר, המשפט אינו כלי מוצלח כדי לנהל ויכוח ציבורי. ומה באשר לתובעים שמגישים ביודעין תביעות דיבה מופרכות רק כדי לסבך את מבקריהם בהתדיינות מיותרת? לאלה איני ממליץ דבר. אני רק מקווה שתימצא הדרך לגלגל אותם במורד מדרגות בית המשפט.

לאחרונה וכמדי שנה בשנה התפרסמו ב-theMarker נתונים המסכמים את פסקי הדין שניתנו בשנה האחרונה בתביעות דיבה [1]. את הנתונים מספק עו"ד צבי גלמן שמרבה לייצג תובעים במשפטי דיבה - משפטים שזוכים להד תקשורתי רב: התביעה נגד שיטת השקשוקה, התביעה שהגישה קופי טו גו נגד מלצריות במהלך סכסוך העבודה ביניהן, וסדרה של תביעות שהגישו ארגון המורים והיו"ר שלו רן ארז (נגד מוטי גילת, רביב דרוקר, מנהל בית הספר שבו עבד ארז) ועוד ועוד.

מי שקרא את מחקריהם האמפיריים של תמר גדרון ושל יובל קרניאל [2], שניתחו נתונים של פסקי דין וסכומי פיצויים בתביעות דיבה, יכול לעמוד על המורכבות הגדולה שנדרשת כדי לנסות ולהפיק ממצאים תקפים ומהימנים מנתונים סטטיסטיים. בלא מתודולוגיה ושיטות מחקר המסקנות שאפשר להסיק מהנתונים המספריים עלולות להידמות לאלו שיתקבלו מעיסוק בגימטריה (למשל: המילים "לשון הרע" בגימטריה שוות "תג מחיר", "הומו זה לא קללה" ו"מה קורה כפרה"). 

להמשך הרשימה …

אבל לא כל אמירה וביטוי שנאמרים בזירה הציבורית חייבים לעמוד בסטנדרטים של תוקף ומהימנות, ומותר בהחלט לבטא דעות, אפילו ספקולטיביות, בנחרצות ובפסקנות (כמובן, כל עוד אין בהן משום לשון הרע, משום שאז אנחנו עלולים לאבד את ההגנות הקבועות בחוק [3]). לכן, בכפוף לאמור לעיל, גם אני מבקש לבחון את הנתונים שפורסמו בעיתון ולהציע את מה שלדעתי אפשר, ובעיקר את מה שאי אפשר, להסיק מהן.

בהתאם לאמור בכתבה שפורסמה השנה ומסכמת את נתוני 2012:

"סכומי הפיצויים שנפסקו לטובת התובעים בלשון הרע ב-2012 היו גבוהים באופן משמעותי ביחס לשנים הקודמות. סכום הפיצויים הממוצע בפסקי דין שהכריעו בתביעות לשון הרע בכל ערכאות השיפוט היה בשנה שעברה כ-45 אלף שקל – עלייה של כ-12.5 אלף שקל בממוצע לעומת 2011. סכום הפיצויים הממוצע שנפסק בבית משפט השלום נמצא בעלייה מתמדת - מ-32.8 אלף שקל ב-2010 ל-36.1 אלף שקל ב-2012. … עו"ד צבי גלמן… שערך את הבדיקה, ושמייצג בעיקר תובעים בתביעות לשון הרע, מרוצה מהעלייה בסכומי הפיצויים. לראשונה מזה שנים אנו עדים לגידול משמעותי ביותר בסכום הפיצוי שנפסק לתובעים שנפגעו. אם אכן מדובר במגמה יש בה כדי להצביע על כך שבתי המשפט מודעים לערך העליון בחברה שבה אנו חיים - שמו הטוב של אדם - ולנזק העצום שנגרם עקב ביזוי ופגיעה בערך זה".

נראה לי קצת מרחיק לכת לומר שבתי המשפט פסקו בשנה שחלפה פיצויים "גבוהים באופן משמעותי ביחס לשנים הקודמות". העלייה בממוצע הסכומים נובע בעיקר מכך, שבשונה משנים עברו היו לנו ב-2012 פסיקות רבות (פי חמישה) של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה דן בתביעות בסכום של 2.5 מליון ₪ ומעלה. יתר על כן, בשנת 2012 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין חריג, שפסק לתובע פיצוי בסך מליון ₪, והוא לבדו העלה את הממוצע הכללי בכ-12,000 ₪ [4] (זו גם דוגמא טובה שממחישה מדוע יש להיזהר בהסקת מסקנות מהנתונים הממוצעים). לבסוף, אם מתמקדים בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה ובתי משפט השלום מסתבר שממוצע השנה שחלפה הוא 34,900 ₪ לעומת 35,000 בשנה שעברה.

מסקנתו של גלמן גם נסתרת ממצאים של ד"ר תמר גדרון שפרסמה לאחרונה מחקרים על פסיקת הפיצויים בעשור האחרון. ממצאים אלה, שנסמכים על עיבודים סטטיסטיים ומשנה מתודולוגית סדורה, מלמדים ש"התפלגות הפיצויים לאורך שנים מעידה על עליות ומורדות באופן לא עקבי" וש"סכומי הפיצויים שנפסקו בשנות המחקר שלנו אינם משקפים מגמת עליה." [5]

אין אפוא "מגמה" של העלאת סכומי הפיצוי כפי שסבור גלמן. וטוב שכך. איני חולק על חשיבותו של השם הטוב, אבל בניגוד לגלמן איני סובר שמדובר ב"הערך העליון", לבטח לא הערך היחידי שצריך להנחות את בתי המשפט שדנים בתביעות דיבה. ערכים כמו חופש הביטוי ודמוקרטיה גם הם חשובים "בחברה שבה אנו חיים", אבל הם עומדים בסכנה חמורה בגלל תביעות ואיומים בתביעות דיבה שהאפקט העיקרי שלהם, גם אם לא בהכרח הכוונה, הוא השתקה והפחדה. וכפי שאראה בהמשך, התביעות המשתיקות, והמציאות המשפטית שמעודדת את הגשתן גם אינן מיטיבות גם עם אלה שנפגעו, בצדק או שלא בצדק, מפרסומים ביקורתיים.

נמשיך הלאה. בשנת 2012 חלה ירידה קלה במספר פסקי הדין שניתנו בתביעות דיבה. בשלוש השנים הקודמות (2009-2011) הייתה דווקא עלייה, אפילו לא מתונה, במספר פסקי הדין. מה זה אומר? כמעט כלום. גם כאן, ללא צלילה לעומק בעזרת שיטות מחקר איכותניות וכמותיות קשה מאוד לדעת מה עומד מאחורי המספרים. אין לנו מושג כמה תביעות הוגשו והסתיימו בלא פסק דין (מחיקה, "משיכה" הסדר כלשהו), ואין לנו הערכה איכותנית שתשווה בין אלו לבין התביעות שהסתיימו בפסק דין. 

מכל מקום, בשנה שעברה הוביל הגידול במספר פסקי הדין את עו"ד גלמן למסקנה הבאה:

"עו"ד גלמן צופה גידול בכמות תביעות לשון הרע שיוגשו בשנים הקרובות. העלייה המתמדת בתביעות לשון הרע בשנים האחרונות מראה שהציבור מודע לחשיבות השמירה על שמו הטוב של האדם ואינו מוכן לוותר על זכותו לכך".

קשה לי לדעת מה חושב "הציבור", אבל גם נניח שגלמן צודק בהערכתו לגבי הלך מחשבתם של התובעים, עושה רושם שלרבים מהם יש טעות מרה: לא רק מספר תביעות הדיבה עולה אלא גם שיעורן של התביעות שנדחות. מבין פסקי הדין שנדחו בשנת 2009-2010 נדחו כ-50% מהתביעות, ואילו בשנים 2011 ו-2012 עמד שיעור התביעות שנדחו על 64% ו-61% בהתאמה.

גלמן לא התייחס לנתון זה, אבל לפחות בעיני הוא נחזה כחשוב ביותר: ייתכן שיש עלייה מתמדת במספר תביעות הדיבה שמוגשות, אבל גידול רב עוד יותר חל במספר המקרים שבהם מוגשת תביעה מופרכת או חלשה, שמוטב היה לה שלא תוגש. 

יתכן שהסיבה לכך היא שרבים טועים לחשוב שתביעת לשון הרע היא הדרך הטובה והבדוקה לפתור מחלוקות ציבוריות תוך שהם מחמיצים את ההזדמנות לתקן את הרושם שיצרה ביקורת שהוטחה בהם, בצדק או שלא בצדק, בזירה הציבורית. סיבה נוספת עלולה להיות שיש תובעים שזיהו את הכוח שטמון בעצם גרירתו לבית המשפט של מי שמתח עליהם ביקורת. להערכתי שתי התשובות נכונות.

דוח "תביעות משתיקות" שפרסמנו לאחרונה (ושסקירה שלו מופיעה ב-theMarker לצד הנתונים של עו"ד גלמן) מראה שחסמי הכניסה הנמוכים מקלים על הגשת תביעה, ודי בכך שהפרסום הפוגע יתאים להגדרה המשפטית של "לשון הרע" כדי להעביר נטלים כבדים אל שכם המפרסם - הנתבע. ככל הנראה עובדה זו ביחד עם הדין המעורפל והלא יציב הם המקור ל"אופטימיות" המופרזת של תובעים ול"פופולריות" הגוברת של תביעות הדיבה.[6] כפי שהעיר השופט עמית "מן המפורסמות הוא שהציבור בארץ הוא מהנעלבים בנקל ומהמרבים להתדיין". [7]

מישפוט היתר של התרבות ושל השיח הציבורי אינו מסכן רק את חופש הביטוי אלא גם את השם הטוב, כיוון שהוא יוצר רושם מוטעה, שלפיו הליך משפטי הוא המענה הנכון לכל עלבון, והכלי המתאים להכרעה בין ביטוי ראוי וביטוי מגונה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאדם שמבכר להשיב למבקריו בזירה הציבורית ואינו רץ לבית המשפט נתפש בטעות כאדם שמוחל על כבודו. וככל שיותר ויותר אנשים "אינם מוכנים לוותר" ופונים לאפיק המשפטי כדי לסגור חשבונות עם מבקריהם כך גם מתחזקת אותה גישה לוחמנית שששה אלי משפט. 

אבל המשפט הוא כלי מסורבל ומוגבל במיוחד שעה שמנסים להשתמש בו כדי למשטר ביטוי. הוא יעיל בעיקר במקרי הקצה – במקרים מובהקים של השמצות חמורות וחסרות בסיס. במקרים מובהקים פחות תועלתו מוטלת בספק ואף מפוקפקת. דחייתה של תביעת לשון הרע אין בה בהכרח כדי ללמד שהפרסום שעמד ביסודה הוא ראוי או נכון, וזכייתו של התובע אינה מלמדת בהכרח שהפרסום הביקורתי היה בעיקרו שקרי או פסול. [8] 

הדין המצוי "מצליח" להרבות התדיינויות סרק אבל מצליח הרבה פחות לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. התדיינות משפטית כשלעצמה אינה מטרה. היא כלי לפתרון סכסוכים ולהגנה על ערכים חברתיים. הצלחתה אינה נמדדת באיזונים העדינים ובתבונה של פסקי הדין אלא על פי התוצאות בשטח. הרושם המתקבל הוא שריבוי ההתדיינות בתביעות דיבה אינו הפיתרון אלא הבעיה. הוא משמש כרקע וכאמצעי "שיכנוע" למכתבי התראה מאיימים שמשרים אפקט מצנן על השיח הציבורי. 

קל אפוא לסבך את הנתבע בהתדיינות, אבל קשה הרבה יותר לזכות בהתדיינות הזו. סיבוך של מפרסם בהליך משפטי יקר ומעיק – בכך יסתפק רק מי שחפץ "להעניש" את מבקריו ולהטיל אפקט מצנן גם אם ברור לו שבסופו של דבר לא יזכה במשפט [9]. לתובע שכזה אין לי מה להמליץ. אני מקווה שבתי המשפט והמחוקק ימצאו דרכים לגלגל אותו במורד מדרגות בית המשפט.

ומה באשר לתובע תם לב שנפגע ו"אינו מוכן לוותר"? איני ממליץ לו לוותר על השם הטוב. אני רק סבור שפעמים רבות מוטב להגן עליו בזירה הציבורית, בלי עורכי הדין ובלי משפטים. 

---

[1]הילה רז "לתביעות לשון הרע דרוש: קו אחיד בפסקי דין" , themarker 19.3.2013 (נתוני שנת 2012); הילה רז, "אפקט אילנה דיין: חוק לשון הרע – פגיעה בחופש הביטוי", themarker 12.2.2012 (נתוני שנת 2011); הילה רז, "מספר פסקי הדין בלשון הרע הוכפל ב-2010, אך חצי מהתביעות נדחו", themarker 16.2.2011 (נתוני שנת 2010); הילה רז, "מה הסיכוי לזכות בתביעת דיבה?", themarker 19.1.2010 (נתוני שנת 2009);.

שנה	סה"כ פסק דין	אחוז התביעות שהתקבלו	פס"ד שלום ועבודה	פס"ד מחוזי	סכום ממוצע בכל הערכאות	סכום ממוצע שלום ועבודה
2009	75	50	70	5	29,500	29,300
2010	153	48	150	3		32,800
2011	232	36	229	3	32,500 *	35,000 **
2012	218	39	202	16	45,000	34,900 ***

 הערות לטבלה: 

* בפרסום של שנת 2013 (נתוני 2012) נאמר ש"סכום הפיצויים הממוצע בפסקי דין שהכריעו בתביעות לשון הרע בכל ערכאות השיפוט היה בשנה שעברה כ-45 אלף שקל - עלייה של כ-12.5 אלף שקל בממוצע לעומת 2011." ומכאן הסקתי שלפי נתוני גלמן, בשנת 2011 היה הממוצע בכל ערכאות השיפוט 32,500 למרות שהדבר לא נאמר – לא בכתבה של השנה ולא בזו של השנה שעברה.

* בפרסום של 2012 (נתוני 2011) נאמר שממוצע הפיצויים בבתי משפט השלום בשנת 2011 היה 35,000 ₪.

*** בשנת 2010 הועברה לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בתביעות דיבה שמקורן ביחסי עבודה. תביעת דיבה מתנהלת במשך שנתיים-שלוש ועל כן השנה החל השינוי האמור לבוא לידי ביטוי בפסקי הדין. בפסקי הדין שנספרו בשנים הקודמות בבית משפט השלום נכללו כאלה שעתה הם ניתנים בבה"ד לעבודה. לכן, כדי להשוות את נתוני השנה לנתוני השנים הקודמות, חיברתי בעמודה אחת את הנתונים שהתקבלו לגבי השנה אחרונה בשתי הערכאות. בהתאם לנתונים שפורסמו נספרו בשנה האחרונה 218 פסקי דין מתוכם 14 במחוזי ו-16 בה"ד לעבודה. לא נמסר כמה פסקי דין ניתנו בבית משפט השלום, אבל פעולת חיסור פשוטה מביאה למסקנה שבבתי משפט השלום ובבה"ד לעבודה נספרו 204 פסקי דין. בהתאם לנתונים שקללתי בין הנתונים הממוצעים שנמסרו (ממוצע של 24,600 ₪ ב-16 פסק דין של בה"ד לעבודה, וממוצע של 36,100 ₪ ב-188 פסק דין בשלום) ובהתאם לזאת, סכום הפיצוי הממוצע של הפיצוי בשתי הערכאות (עבודה ושלום) עמד על 34,900 ₪.

[2] תמר גדרון "מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל" המשפט טו 385 (תשע"א); תמר גדרון, רועי אילוז ורועי ריינזילבר "הפיצויים בלשון הרע – תמונת מצב אמפירית", משפטים מג(2); (עתיד להתפרסם; יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב 205 (תשס"ב).

[3] הגנת תום הלב נשללה למשל מחבר עמותה שמתח ביקורת קשה על מנהליה. בית המשפט בדק ומצא שהתנהלות העמותה אכן הייתה "לא תקינה" ושהיה לנתבע בסיס לחשוד ש"ניהול הספרים היה בניגוד לחוק" וש"נעשו עסקאות […] להעלמת מס". אבל מבין שלל הביטויים של הנתבע, מצאה השופטת בכל זאת אחד שאינו מוגן. ביטוי שלפיו "התנהלותם [של התובעים …] הייתה מזכה אותם בתיק פלילי ותביעה משפטית' " נחזה בעיני בית המשפט כקביעת עובדה דווקא: "לו היה הנתבע מסתפק במלים 'לכאורה' או 'חשדות' או ש 'יש מקום לבדיקת המשטרה', שאנו" אומר בית המשפט. "דא עקה הנתבע קבע בנחרצות, ללא כל סמכות, כי התובעים עברו עבירות פליליות […] אין זו הבעת דעה בלבד, אלא ניסיון לקבוע עובדות […] והביטוי חרג מתחום הסביר". ת"א (חי') 4845-07 גפני נ' וגנר (ש' חנה לפין-הראל, 8.4.2010).

[4] פסק דין של השופטת מיכל אגמון גונן (ת"א (מחוזי - ת"א) 1702-07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp (20.6.2012))העלה את הממוצע הכללי ב-12,000 ₪ כמעט:  אם מחלקים מליון ₪ ב-85 פסק דין שבהם נפסקו פיצויים (שהרי נאמר שבסה"כ ניתנו 212 פסקי דין אבל רק 39% מהם קיבלו את התביעה) מקבלים סך של 11,764 ₪.

[5] תמר, אילוז וריינזילבר, ה"ש 128. 

[6] גדרון, "תיירות הדיבה", ע' 461 ה"ש 291; וכן גדרון, אילוז וריינזילבר, טקסט לה"ש 118.

[7] ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי (27.7.2011).

[8] גם "האמת המשפטית" היא חמקמקה וקשה לניבוי. היא תלויה בהתרשמותו של השופט מהעדים ובמשקל שייתן לראיות. היא נקבעת "בתנאים של חוסר ודאות ומחסור בכלים מספקים", ועל כן קיים "פער מובנה" בין "האמת העובדתית" ובין זו "המשפטית". "לעתים קרובות" – הסביר בית המשפט העליון – אין ביכולתו של שופט "להגיע להכרעה המשקפת את העובדתית הצרופה, ועל כל […] בעלי-דין – להיות מודעים לכך" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 260 (2002)).

[9] "תרשים הזרימה" של הדיון המשפטי בתביעת לשון הרע אינו מאפשר קיצורי דרך. גם אם מלכתחילה סביר להניח שהתביעה תסתיים בלא כלום (או כמעט בלא כלום), עדיין די בכך שהפרסום יעבור את הרף הלא גבוה של "לשון הרע", כדי שהנתבע ייאלץ לעבור את כל תלאות הדרך. אמנם, התבטאות בעניין ציבורי זוכה לגישה מקלה יחסית בעת שבית המשפט בוחן את ההגנות, ולא כל שכן בעת שהוא קובע את גובה הפיצוי, על מנת שלא ליצור "אפקט מצנן על ביטויים עתידיים […ש] טמון בהם אינטרס ציבורי חשוב". אבל כדי להגיע לאיזונים הללו יש להמתין עד ל"שלב ההוכחות – שלב מתקדם ויקר […] ויש לכך עלויות פסיכולוגיות וכספיות רבות על הנתבע" (ד"ר בועז שנור מצוטט בכתבה: הילה רז, "מי שתובע 3.5 מיליון שקל מעיתונאי-חוקר פוגע באינטרס הציבורי ולא רק בעיתונאי", themarker 29.9.2009).

מכוני המיון יאפשרו לנבחן לעיין בכל הציונים וההערכות על אישיותו. יוכלו להשמיט רק את צרכי המעסיק ודרישותיו

הסדר פשרה בין רשם מאגרי המידע לבין מכוני המיון: המכונים התחייבו לאפשר לנבחנים לעיין בחוות הדעת שהועברה למעסיק, לרבות כל הממצאים המסקנות וההערכות על תכונות האופי של הנבחן וכישוריו | יחד עם זאת, המכונים יוכלו להשמיט מחוות הדעת שיציגו לנבחן הערכות לגבי מידת ההתאמה בין המסקנות וההערכות הנ"ל ובין דרישות המעסיק או המשרה | הרשם יצטרך לבצע פעולות פיקוח ולוודא שהמכונים אינם נותנים פרשנות יצירתית ומרחיבה לחריג | ההסדר הוא פרי פשרה ומבטא את העמדה שתנחה את הרשם בפעולות פיקוח ואכיפה שיבצע ובהן בלבד | אין ללמוד ממנו דבר על הפרשנות הנכונה והראויה של חוק הגנת הפרטיות - זו מחייבת מתן זכות עיון מלאה בחוות הדעת שקיבל המעסיק | זכות עיון מלאה מתחייבת גם מדינים נוספים ומערכי יסוד חוקתיים | נדרש הסדר חקיקתי שיבטיח שהבחינה והמיון אינם משמשים כ"מכבסה" להפלייה אסורה | לעת הזו: לכו ועיינו בחוות הדעת בעניינכם. זכות העיון כוללת את האפשרות להעתיק את חווות הדעת, והיא תמומש ללא תשלום, במקום בו נערכה הבחינה ובשעות העבודה המקובלות במשק | לפרטים ראו את הודעת הרשם מיום 11.3.2013.

לפני כשנה הוציא רשם מאגרי המידע הנחיה, שבה הודיע על הפרשנות שתשמש אותו בפעולות אכיפה של הוראות חוק הגנת הפרטיות על מכוני לעבודה. ההנחיה מחיבת את המכונים "לאפשר לכל מועמד לעבודה שעבר מבחני מיון והתאמה - לקבל את חוות הדעת בדיוק כפי שנמסרה למעביד" (פסקה 2.7.5 להנחיה pdf).
מכוני המיון שהתנגדו להנחיה החדשה עתרו נגד הרשם והעלו טענות מטענות שונות (עתירה באתר רמו"ט). הדיון בעתירה הסתיים מבלי שבית המשפט הכריע בטענות המכונים לגופן. תחת זאת, ניתן פסק דין שמעגן הסדר פשרה שגיבשו המכונים והרשם: הוסכם שלעניין צעדי האכיפה העתידיים של הרשם יוכלו המכונים לחרוג במעט מהכלל הגורף של ההנחיה (ראו את הסדר הפשרה שנספח לפסק הדין שנותן לה תוקף - html pdf).

בהתאם למוסכם "ניתן יהיה להשמיט מחוות הדעת שתעמוד לעיונו של הנבחן, בכפוף ליתר ההוראות שנקבעו בהנחיה" את הפרטים הבאים:

(1) פרטים לגבי המעסיק הפוטנציאלי (להלן: "הארגון") אשר נמסרו למכון המיון על ידי הארגון לצורך ביצוע תפקידו של מכון המיון (מיון מועמדים למשרות בארגון);
(2) פרטים לגבי מאפיינים ספציפיים של המשרה אשר בהקשרה בוצע תהליך האבחון (להלן: "המשרה") ובכלל זה רשימת התכונות ומאפייני האישיות הנדרשים למשרה, אשר לדעת הארגון או המכון רלבנטיים לבדיקת התאמות המועמדים אליה;
(3) ניתוח מידת התאמתם של תכונותיו ומאפייני אישיותו של הנבחן למשרה בהתאם לפרטים שנמנו בסעיפים 1-2 לעיל, ולבד שהנתונים עצמם ופענוחם לגבי תכונותיו ואישיותו של הנבחן כלולים בחומר שנמסר לנבחן.

אני חושש שההסדר החדש עלול להוליד בעיות בעת יישומו ומקווה שרשם מאגרי המידע יוציא כמה הבהרות. בינתיים אנסה אני את כוחי. (עידכון: ראו את הודעת הרשם מיום 11.3.2011). 

להמשך הרשימה … מה יוכלו המכונים להסתיר מעיניו של הנבחן המעיין?
בעוד ששני הסעיפים הראשונים בהסדר הם ברורים יחסית, הסעיף השלישי עלול להוות בסיס לפרשנות שגויה ומרחיבה ולפרקטיקה עבריינית של המכונים. לא צריכים ללכת רחוק כדי להבין זאת. בידיעה שפורסמה ב-themarker מתואר ההסדר כך:

"מכוני המיון אינם נדרשים להעביר לעיונם של הנבחנים את מלוא ההנמקות לחוות הדעת הקובעות כי הם מתאימים או אינם מתאימים לתפקיד אליו הם רוצים להתקבל. הם יוכלו להשמיט מחוות הדעת את התכונות ומאפייני האישיות של העובד הנדרשים למילוי המשרה. כמו כן, נקבע בפשרה, שהמכונים יוכלו להשמיט את ניתוח התכונות והמאפיינים של המועמד, שיאלץ להסתפק בנתונים בסיסיים בלבד" (חיים ביאור "ניצחון חלקי למכוני המיון: יוכלו להסתיר מהנבחנים חלקים מחוות הדעת עליהם" theMarker 6.3.2013).

ולא היא. המועמד לא ייאלץ להסתפק "בנתונים בסיסיים בלבד" אלא זכאי לראות כל נתון, הבחנה, הערכה ומסקנה בחוות הדעת שיתייחסו לכישוריו ולתכונות האופי שלו. ככל שהיגד מסוג זה יופיע בחוות הדעת באותו חלק שקושר בינו ובין דרישות המשרה (החלק שמיועד לעיני המעסיק בלבד) יהיה על המכון להעתיק אותו גם לחלק שיועמד לעיון הנבחן.

אנסה להדגים זאת על שתי דוגמאות של היגדים טיפוסיים בחוות דעת מסכמת. להלן קטע מחוות דעת לדוגמא של מכון נועם:

"בעל יכולת שכלית גבוהה. מפגין חשיבה אנליטית ומסוגל לערוך אינטגרציה של נתונים. מעלה פתרונות נאותים בהם הוא מביא בחשבון מגבלות של זמן ומשאבים. עבודתו על פי רוב יעילה, אם כי תפקודו המעשי פחות טוב מיכולתו התיאורטית. טרם ביסס בשלות אישית מלאה. תמרוניו הבינאישיים לעיתים לא מתוחכמים, וקיימת חוסר בהירות ביחס להתמדתו ולהזדהותו עם התפקיד. הוא משמר יחסי עבודה נאותים ומצליח להבהיר דעותיו. הוא אחראי, מהימן ובעל מוסר עבודה טוב. במצבים מוכרים ויומיומיים הוא מסוגל לקבוע מהלכי פעולה תוך שהוא משתדל לנהל ולארגן באופן סמכותי ויעיל. יכולתו להיות בקשר עם גורמי חוץ ולייצג את המערכת היא ברמה בינונית למדי והוא מתקשה לתמרן ולשכנע נוכח מצבי לחץ ועמימות. הוא עלול להתקשות בהפעלת והנחיית אחרים בהעדר תמיכת הממונים עליו, והגדרות ברורות לביצוע. למרות פוטנציאל כישוריו השכליים הגבוה התאמתו הכוללת ברמה ממוצעת."

הקטע היחיד שאותו יוכל המכון למחוק בהתאם להסדר החדש הוא זה שסומן בקו חוצה. בדוגמא השנייה מתוארים קטעים מתוך חוות דעת שהוציא אחד המכונים הגדולים:

חוות הדעת כוללת התייחסות לדפוסי חשיבה ופעולה ומפורטים תפקודי המועמד, הפוטנציאל המצוי בו, היותו הישגי וכו'. חוות הדעת מתייחסת לתפקוד בינאישי ומציינת את היות הנבדק מנומס, ממושמע ואדיב וכיוצ"ב עניינים. לבסוף ניתנת ההערכה כלדקמן : "אדם מסגרתי, בעל מוסר עבודה ברמה בינונית. תפקודו מושפע מלחצים, ובשל כך יעילותו פוחתת לעיתים וכושר השיפוט שלו הופך פחות עניני. הוא אינו 'חזק' בתחום הבינאישי, וככזה יתקשה בתפקיד שעיקרו שיווק וייעוץ ללקוחות, ולכן ההמלצה לגביו בינונית בלבד".

גם כאן הקטע שאותו אפשר יהיה להשמיט הוא זה המסומן בקו. ככל שהמשפטים האחרים (או חלק מהם) יופיעו בחלק שקובע את מידת ההתאמה לתפקיד, יהא על המכון להעתיקם אל החלק שיועמד לעיון הנבחן. לא סימנתי את המילים "ולכן ההמלצה לגביו בינונית בלבד" משום שאין בה הערכה של מידת ההתאמה לדרישות התפקיד אלא המלצה - ההסדר אינו מתיר למכון להשמיט את ההמלצה.

החריג שנקבע בהסדר הפשרה לזכות העיון הוא למעשה פירוט (יתכן שגם הרחבה אבל קטנה) של החריג שכבר נקבע בהנחיה המקורית:

"אפשר יהיה להשמיט מחוות הדעת הנמסרת לנבחן פרטים הנוגעים למעביד שהזמין את הבחינה, רק בהתקיים כל התנאים הבאים: אין בהם "מידע" על הנבחן, כמשמעותו בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות; הם חושפים בפועל 'סוד מסחרי' של המעביד עצמו; השמטת הפרטים נדרשת במישרין למניעת חשיפת הסוד המסחרי" (פסקה 2.7.7 להנחיה pdf)

בהתאם לנוסח הסדר הפשרה, החריג שמתואר בה "כפוף ליתר ההוראות שנקבעו בהנחיה" בהקשר זה.

כיצד תוכל הנבחנת לדעת שהמכון לא השמיט משפטים שאסור לו להשמיט לפי ההסדר?
כאן התשובה היא פשוטה: המועמדת לא תוכל לדעת האם המכון השמיט מנוסח חוות הדעת שהעמיד לעיונה דברים שאסור לו להשמיט על פי ההסדר.

אם כך, כיצד נוודא שהנבחנים רואים את כל מה שהם זכאים לראות?
באמת בעייה. הערובה היחידה שעולה בדעתי כרגע היא שהרשם יצטרך לדאוג לזכויות הנבחנים ולוודא שהמאמצים הראויים והרבים שהשקיע עד כה לא ירדו לטמיון. הרשם יצטרך לבצע ביקורות והמכונים יהיו חייבים להציג לו את חוות הדעת המלאה ואת הנוסח החלקי, שעליו חתם הנבחן לאחר שעיין בו. ביקורות מעין אלו כדאי שייעשו הן באופן יזום והן בעקבות תלונה של נבחנים, שקיבלו לעיונם חוות דעת מקוצצת באופן חשוד.

האם ההסדר הוא דין מחייב?
בשום פנים ואופן לא. דין מחייב יש רק בחוקים ובפסקי דין. נבחנים שירצו בכך יוכלו לתבוע את המכון בבית המשפט ולדרוש לעיין בכל חוות הדעת שהועברה למעסיק (בהתאם להליך הקבוע בסעיף 15 לחוק הגנת הפרטיות, ובתקנות), או לתבוע פיצוי ממכון שלא עשה זאת, בדומה לתובענה הייצוגית שתלויה ועומדת בעניין זה (תצ (תא) 52961-03-12 שטולצמן נ' אדם מילא (pdf)). בית המשפט ידון בתביעה לעיין במה שהושמט מחוות הדעת בהתאם לפרשנות הראויה של הוראות החוק שמסדירות את זכות העיון.

למעלה מן הצורך נאמר שההסדר אינו רלבנטי במקרה שהמכון נדרש לחשוף את חוות הדעת המלאה על פי דין אחר כלשהו. כך, למשל, אם חוות הדעת נדרשת במסגרת גילוי מסמכים (בהליך שבין המכון לבין הנבחן, בין הנבחן לבין המעסיק או בכל הליך אחר) להסדר הפשרה (כמו גם להנחייה שהוא מתקן) אין כל נגיעה לכך.

יתר על כן. ההסדר אפילו אינו משקף בהכרח את עמדתו הפרשנית המלאה של רשם מאגרי המידע לגבי הפרשנות הנכונה של החוק. כזכור, ההסדר הוא פרי פשרה בין הרשם לבין מכוני המיון שעתרו נגדו. הוא מחייב את הרשם אך ורק בעת פעולות האכיפה שהוא מבצע. אין בהסדר כדי ללמד על העמדה שיציג הרשם בפני בית משפט ככל שיתבקש להופיע בפניו ולהציג את עמדתו.

למעשה, גם ההנחיה המקורית - זו שתוקנה בהסדר הפשרה - אינה מהווה עמדה פרשנית "טהורה" של הרשם, אלא פשרה פרקטית. כך, למשל, ההנחיה מתירה למכונים לאפשר לנבחן לעיין בחוות הדעת (וממילא גם להעתיק אותה) אך לא מחייבת אותם לתת לו עותק מצולם. בית המשפט העליון קבע זה מכבר, שזכות עיון כוללת גם קבלה של עותק צילומי (בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1). הנחיית הרשם אינה משנה את הדין, וגם אינה משקפת בהכרח את עמדת הרשם לגבי הדין הרצוי. כל שניתן ללמוד מהאמור בהנחיה הוא שהרשם לא ינקוט בצעדי אכיפה נגד מכון שיימנע מלתת העתק צילומי של חוות הדעת. בדומה לזה: כל שניתן ללמוד מהתיקון להנחיה (הסדר הפשרה) הוא שהרשם לא יטיל סנקציה על מכון ישמיט מחוות הדעת שתועבר לעיון המועמד את ההתייחסויות למאפייני המשרה ולצרכי המעסיק.

דוגמא נוספת היא החריג שנקבע בהנחיה המקורית לגבי "סוד מסחרי" של המעסיק - החריג שאותו מפרט הסדר הפשרה (ראו לעיל את הציטוט מפסקה 2.7.7 להנחיה pdf). חריג זה אינו מעוגן בהוראות חוק הגנת הפרטיות. לרשם אין כוח להוסיף סייגים לזכות העיון, שאין להם בסיס בחוק. כל שהרשם יכול לעשות הוא להחליט, שמטעמים הקשורים בסדר עדיפויות או ביעילות האכיפה, הוא יימנע מלאכוף את זכות העיון בהתקיים נסיבות מוגדרות.

מהן הזכויות והאינטרסים הציבוריים שקופחו בהסדר הפשרה?
זכות העיון החלקית, שאותה יאכוף הרשם, מונעת מהנבחן לדעת את מלוא המידע ששימש לצורך קבלת החלטות גורליות לגביו. הנבחן גם לא יהיה מסוגל להעמיד למבחן ולביקורת את המסקנות וההערכות שחתכו את גורלו.

עו"ד גלעד לשם, העוסק בתחום העבודה, מסביר:

"למעסקים זכות לקבל לעבודה מועמד או לדחותו, על פי ראות עיניהם, אך בכפוף לאיסור ההפליה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה… עד היום, מכוני המידע היו מעבירים למעסיקים מידע בדבר המועמד מבלי לחשוף אותו בפני המועמד, כך שלא יכול היה לדעת אם המעסיק פסל את העובד מכח הפליה אסורה או לאו… הנחיית הרשם בענייננו, הייתה המקום לתקן את העוולה שנגרמה למועמדים שלא התקבלו לעבודה מכח הפליה אסורה. חשיפת המידע המתקבל ממכוני המידע למועמד הייתה מביאה לידי ביטוי את חוק שוויון הזדמנויות, ומונעת אפשרות להפליה כאמור… ההסכמות בין מכוני המידע לרשם עלולות שלא לעמוד בקנה אחד עם הפסיקה וחוקי איסור ההפליה בעבודה, ולאפשר למעסיקים להמשיך ולדחות מועמדים תוך הפלייתם, וזאת ללא ידיעתם". (מערכת PsakDin.co.il "פשרה: מכוני מיון יתנו למועמדים מידע מצומצם" ynet 6.3.2013)

כך סבור גם בני וולך, בעבר מנהל משאבי אנוש בבנק מזרחי־טפחות ועד לאחרונה סמנכ"ל משאבי אנוש בחברה הממשלתית עשות אשקלון:

"העובדה שהחשיפה אינה מלאה יוצרת חיסרון - המעסיקים עדיין יוכלו לשמור כמה קלפים צמוד לחזה - הם לא יצטרכו גם להבא לחשוף את המניעים לקבלה או אי־קבלה של מועמד, והאפלייה תמשיך להתקיים" (חיים ביאור "מכוני מיון שקופים? אולי במאבק הבא" theMarker 14.3.2013).

כפי שמסביר פרופ' מיכאל בירנהק:

"יש זהות בין האדם לבין המידע על אודותיו. לפיכך שליטה של אחר (המדינה, המעסיק, התאגיד) במידע על אודות אדם שקולה לשליטה שיש לאותו אחר על האדם עצמו. אין כאן שיעבוד של הגוף וגם לא של הרוח, אבל יש כאן קשירת חוטים לאדם כמו לבובת מריונטה, וכך הוא אינו עצמאי עוד במעשיו אלא כפוף להחלטות שאחרים מקבלים לגביו על בסיס המידע שיש בידיהם על אודותיו… אדם שאינו שולט במידע על אודותיו אינו עוד ריבון לעצמו; הוא מסווג ומתויג על ידי אחרים בלי שנשאל, בלי שיש לו השפעה על הסיווג וללא זכות ערעור. ללא שליטה משפטית במידע על אודותינו – שליטה המושגת על ידי הזכות לפרטיות – נקלע למשפט הקפקאי של יוסף ק' " (מיכאל בירנהק "מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה" 90-91).

דברים אלה מתאימים ככפפה לתיאור מצבו של נבדק, שחי בצל מאגרי המידע שמחזיקים המכונים: אובדן השליטה במידע האישי שלו - אותו מידע שמשמש אחרים כבסיס לקבלת החלטות הרות גורל על עתידו ועל גורלו; העדר יכולת ממשית להגביל את השימושים שייעשו במידע, ואפילו למטרות החורגות מהמטרה המקורית שלשמה הוא "נשאב" ממנו; חוסר האונים הקפקאי לנוכח חסימת הגישה שלו עצמו ל"תיק הדיגיטלי" ול"פרופיל" שלו, שנמצא בחזקתו של מכון המיון. אלו הם המופעים שאיתם באות להתמודד הוראות החוק הנוגעות למאגרי מידע. תכליתן של הוראות אלו היא להבטיח את שליטתו של אדם, ובעניינו של הנבדק, ב"מידע" האישי שמחזיקים עליו אחרים ובגורלו.

זאת ועוד. הנבחן גם לא יהיה מסוגל להעמיד למבחן ולביקורת את המסקנות וההערכות שחתכו את גורלו. רופאים, עורכי דין ומומחים אחרים שכותבים חוות דעת בתחום מומחיותם עלולים להיכשל ולהתרשל. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו ולכן אנו דואגים לביטוח אחריות מקצועית. למכונים זה לא יקרה לעולם, וגם אם יקרה - הנבחן הנפגע לא ידע על כך.

דווקא מעסיק שגייס מועמד לעבודה על סמך חוות דעת רשלנית הוא שעשוי לתבוע או לבוא בטרוניה למכון. עובדה זו מהווה תמריץ להחמיר עם הנבחן ולא להמליץ עליו בכל מקרה של ספק. מועמד שנדחה על סמך המלצות והערכות של מכון מיון לא ייכלל בסטטיסטיקות של הצלחה או כישלון. איני אומר שהמכונים פועלים לפי תמריץ זה, אבל דיי בקיומו כדי להדגיש את העוול שנוצר עקב שלילת יכולתו של הנבחן לבקר את חוות הדעת בעניינו.

בעצם זו היתה אחת המטרות המוצהרות של הנחיית הרשם:

"חשיבות מיוחדת יש לזכות העיון בתוצאות מבחני התאמה לעבודה, משום שהם משמשים בסיס לקבלת החלטות בעלות השפעה מכרעת על עתידו של המועמד. למועמד הנבחן זכות לדעת מהו המידע על בסיסו התקבלה החלטת המעביד בהכרעה שקיבל לגביו, על מנת שיוכל להחליט כיצד להמשיך לפעול, ובמידה שירצה בכך, להעמידה למבחן משפטי, או לטעון כי התקבלה משיקולים זרים או מפלים. על מנת לאפשר מימושה של זכות זו, נדרש המועמד לקבל את המידע שנצבר אודותיו. יתרה מזאת, קיימת חשיבות לאפשר למועמד בקרה לא רק על האופן שבו יושמו מבחני ההתאמה עליו באופן ספציפי - אלא גם על תוקפם ומהימנותם באופן כללי: כמפורט לעיל, ניתן להכשיר את מבחני המיון לעבודה רק אם יוכח שנעשו לתכלית ראויה ושהפגיעה בפרטיות גלומה בהם לא עלתה על הנדרש" (פסקה 2.7.2-3 להנחיה pdf).

זכות העיון המקוצצת אינה עונה על בעייה החמורה הזו. את זאת ניתן לעשות בהליכים משפטיים (לרבות בעילה לפי חוק הגנת הפרטיות) או בחקיקה שיזמו משרד התמ"ת, משרד המשפטים, נציבות השוויון בעבודה או חברי הכנסת (ראו עוד: יהודה קונפורטס "הזכות לפרטיות של מחפשי העבודה" אנשים ומחשבים 6.3.2013).

מה נקודת האור?
הצד החיובי בהסדר הפשרה הוא כמובן שעתה יוכלו נבחנות ונבחנים לממש סוף סוף את זכות העיון. נכון שזכות זו עמדה להם מזה שנים, עוד לפני שהרשם הוציא את ההנחיה שלו, אבל בפועל זה לא קרה משום שכמו במקרים רבים, מי שמחזיק במידע - המכונים (או לפחות חלקם הגדול) - עשה כראות עיניו ופעל בניגוד לדין. כפי שאמר אחד מהמומחים בתחום, פרופ' ברוך נבו: "לדעתי הצטברו בארץ עשרות אלפי אנשים שעברו תהליכים שנושאים טינה מצטברת. יש לנו כאן בעיה כפסיכולוגים." ("שיחות", שידורי אונ' חיפה בנושא: מבחני מיון והשמה לעבודה youtube). אבל טינה ותסכול כשלעצמם אינם מקדמים דבר. מימוש חלקי של זכות העיון (על פי הסדר הפשרה) אינו מונעת מכם להמשיך ולהאבק על זכות עיון מלאה.

לכו לעיין בתוצאות המבחנים שעברתם. בהתאם להנחיה ובהתאם להתחייבות המכונים לקיימה (בכפוף לחריג של הסדר הפשרה): "העיון יינתן במקום בו נערכה הבחינה (או במקום אחר לשביעות רצונו של המעיין) ובשעות העבודה המקובלות במשק, ובתנאי שתינתן למעיין האפשרות להעתיק בכתב יד את חוות הדעת במלואה אם ירצה בכך."