פוסט משפטי להחריד. להלן תקציר בלשון בני אדם: משטר דמוקרטי שונה ממונרכיה בכך שהוא מבזר את הכוח - הוא מייחד לכל אורגן של המדינה סמכויות, כוחות ומשאבים, שאינם ניתנים להעברה מאורגן למשנהו אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות. מידע אישי הוא משאב רב עוצמה. על כן, לפני כשלושים שנה הטיל המחוקק מגבלות ראויות על העברת מידע אישי בין גופים ציבוריים. פסק דין שנתן השבוע בית המשפט העליון מרופף את ההגבלות הללו.
התובע עבד בעבר בצה"ל והגיש תביעה על נזקים שנגרמו לו במהלך עבודתו. היום עובד התובע במשטרה. הפרקליטות שמייצגת את המדינה זימנה לפגישה את מפקדיו של התובע במשטרה ואת תיק העובד של במשטרה לצורך הכנת ההגנה. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשה זה גובל בניצול לרעה של כוח שלטוני, וכי הפרקליטות צריכה היתה לנהוג ככל בעל דין לבקש את אישור בית המשפט לפעולות אלו. בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה, תוך שהוא נותן פרשנות מקלה להגבלות החוקיות על שימוש במידע אישי שלא למטרה שלשמה הוא נמסר.
תוצאה זו מדאיגה. שום אסון לא היה נגרם לו הפרקליטות היתה נאלצת להתמודד עם התביעה בדרכים שבהם עושה זאת בעל דין אחר. גם כך ההסדרים החוקיים - הסדרים שמגדירים את סמכויות הריבון, והסדרים שקובעים הגנות לפרטיות - מותירים מרחב תמרון לא קטן למנגנון הממשלתי. ניסיון החיים מלמד, שגופים שלטוניים מותחים את גבולות המרחב הזה עד כמה שאפשר, ולא פעם אף מעבר לזה. על כן, תפקידם של בתי המשפט - לפחות כפי שאני תופס אותו - הוא לעמוד על משמר הגבולות.
בהחלטה זו של בהמ"ש המחוזי (כאמור מיום 1.7.12) נזכרת החלטה קודמת בתיק, שנתן בתיק (ביום 20.5.12), ואשר לפיה אסור לפרקליטות שמייצגת את משרד הביטחון, לזמן לפגישת בירור את הממונה על התובע במקום עבודתו הנוכחי - משטרת ישראל:
אתמול ביטל בית המשפט העליון את ההחלטה הראשונה (מיום 20.5.12) השופט זילברטל קובע, כי ככל שמדובר במעמד המדינה כבעל דין בהליך אזרחי, לא קיימת הפרדה בין המשטרה לבין משרד הביטחון – "בגדר מדינת ישראל", לפחות לענייני המשפט הפרטי ומעמדם כבעלי דין בהליכים אזרחיים 'מדינת ישראל'", בדומה ל"זרועות וסניפים" של "ארגון עסקי" אחד [רעא 4826/12 משרד הביטחון נ' פלוני (ש' צבי זילברטל, 7.8.12) doc] :
בכל הזהירות והכבוד, נותרתי מבולבל. בית המשפט העליון מתייחס לכאורה להחלטה האוסרת על הפרקליטות לזמן את מעסיקו הנוכחי של התובע במשטרה (החלטה מיום 20.5.12), ולא להחלטה השנייה (מיום 1.7.12). השופט זילברטל ער לכך, שההחלטה השנייה אסרה על העברת תיקו האישי של התובע במשטרה לידי הפרקליטות, בין היתר על סמך ההגבלות שמטיל חוק הגנת הפרטיות על העברת מידע אישי בין גופים ציבוריים. ויחד עם זאת, הוא מדגיש, שההחלטה השנייה "אינה עומדת לדיון במסגרת הבקשה הנוכחית" ושבעלי הדין שבפניו גם "לא טענו בפניו בכל הנוגע להיבט זה של הסוגיה, והעניין גם לא נדון בהחלטה נשוא הבקשה לרשות ערעור".
אלא שבסופו של דבר, אגב ביטול ההחלטה האוסרת על המפגש בין הפרקליטות לבין מעסיקו של התובע במשטרה, מתייחס השופט, לכאורה, גם להחלטה השנייה וקובע שאין "מקום למנוע מהמדינה את האפשרות לעשות שימוש במידע ובמסמכים המצויים בידי אחת מרשויותיה כדי להתגונן בפני תביעה".
בנוסף, למרות שהשופט ראה לנכון לציין, שההחלטה השנייה מבוססת, בין היתר, על הוראות חוק הגנת הפרטיות (הוראות המגבילות העברת מידע בין גופים ציבוריים), ולמרות שהוא מדגיש שהצדדים לא התייחסו לסוגיה זו במסגרת הדיון על ההחלטה הראשונה (איסור המפגש), בסופו של דבר הוא אומר ש"לכאורה הוראת סעיף 23(ג)(2) לאותו חוק מבססת את סמכות הפרקליטות לקבל מידע על המשיב ממשטרת ישראל".
אני סבור שההפרדה בין ההחלטות היא מלאכותית. קשה להבחין בין העברת מידע בעל פה, במהלך שיחה בין פרקליטות המדינה לבין מי שממונה על התובע בעבודתו במשטרה (מושא ההחלטה הראשונה) לבין העברת המידע שבתיק העובד שלו (מושא ההחלטה השנייה). בשני המקרים מדובר בהעברת מידע, שכפופה להוראת פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות "מסירת מידע או ידיעות בין גופים ציבוריים", במיוחד בשים לב לכך, שסעיף 23א, מרחיב את תחולת ההוראות של הפרק:
כלומר, לא רק "מידע" כהגדרתו בפרק "מאגרי מידע", אלא כל "ידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם" שבהתאם לסעיף 2(9) לחוק, אסור להשתמש בה או להעבירה לאחר "שלא למטרה שלשמו נמסרה".
כיוון שכך, ניתן להבין כיצד פסק הדין של הערעור, שמתמקד במוצהר בהחלטה הראשונה (מניעת מפגש), מכרסם גם בהחלטה השנייה ובאיסור החוקי על העברת מידע בין גופים ציבוריים. קשה יותר להבין כיצד בית המשפט מגיע לתוצאה זו - ביטול דה-פאקטו של ההחלטה השנייה - לאחר שהוא מדגיש שהחלטה זו אינה עומדת לדיון בפניו, ושהצדדים לא טענו בכל הנוגע להיבט זה של הסוגייה.
לכאורה, בית המשפט העליון התיר לפרקליטות לפנות לכל מוסד ממוסדות המדינה ולקבל ממנו מידע אישי על כל אדם שתובע את המדינה או נתבע על ידה בתביעה אזרחית. הוא עשה זאת בהסתמך על חוק המסדיר את זכויותיה של המדינה כבעל דין (חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) התשי"ח-1958. לדעתי חוק "המדינה כבעל דין" אינו הבסיס המתאים לדיון ולתוצאה שאליה הגיע בית המשפט. אדרבא, החוק "אינו בא לגרוע מהוראות כל דין אחר" (סעיף 10), ולמיטב הבנתי - גם לא מהוראות פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות, שקובע את ההסדר הרלבנטי לסוגיה שעמדה בפני בית המשפט: העברת מידע אישי מגוף ציבורי למשנהו. אבל, כאמור, בית המשפט לא סבר שחוק הגנת הפרטיות נוגע למחלוקת שבפניו, והוא מתייחס אליו רק באורח אגבי.
יתכן שלו היה דן במקרה שלפניו לאורו של חוק הגנת הפרטיות, היה בית המשפט מגיע למסקנה שונה: סעיף 23ב(ב) לחוק קובע פטור גורף מהאיסור על העברות מידע, ומאפשר למשטרה לקבל כל מידע "לשם מילוי תפקידה". לכאורה, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט מקנה לפרקליטות האזרחית מעמד של משטרה חוקרת, ומדמה את היריב במשפט אזרחי למי שמתנהלת נגדו חקירת משטרה.
לו היה התובע עובד במוסד לביטוח לאומי או בעיריית אשדוד, שגם הם "גופים ציבוריים" לעניין חוק הגנת הפרטיות * - האם גם אז יכלה הפרקליטות להפעיל את "סמכותה" ולקבל מהם את תיקו האישי? ואם מתעקשים על "המדינה כבעל דין" - האם יכלה הפרקליטות לזמן לפגישה את המנהלת של התובע לשיחה כדי לקבל פרטים על התובע? ובעצם, ההיתר שניתן בפסק הדין לפרקליטות אינו מסויג - מחר הם יזמינו מהמוסד לביטוח לאומי לא רק את תיק העובד של תובע אלא גם את תיק הקצבאות שלו - מדוע שלא יעברו דרך בית המשפט כמו כל נתבע אחר. מדוע שהנתבע לא ידע שהם נחשפו למידע אישי שלו ויוכל לעיין בו בעצמו?
הדוגמאות האחרונות ממחישות את הבעייתיות שבאנלוגיה שעשה בית המשפט בין המדינה לבין "ארגון עסקי רב זרועות וסניפים". ארגון עסקי, גדול ככל שיהיה, מוגבל בתחומי העיסוק שלו וממילא גם במידע שהוא מחזיק על מאן דהוא. לא לחינם נאבק רשם מאגרי המידע נגד חברות הביטוח, למשל, שמבקשות להעביר מידע אישי בין חברות בנות וקשורות שלהן. היקף המידע האישי שמחזיק השלטון על נתיניו הוא חובק כול - טוטאלי. אם לא נקפיד על המחיצות בין "זרועות וסניפים" שלו השלטון ועל איסור מסירות המידע הטוטאלי ביניהם, אנחנו עלולים למצוא עצמנו עם שלטון טוטאליטרי.
בכל זאת יש רלבנטיות לחוק "המדינה כבעל דין" לענייננו. ראשית, כיוון שהוא קובע (בסעיף 7): ש"סדרי הדין החלים על הליכים יחולו על הליכים של המדינה או נגדה". סדרי הדין שקובעים את "כללי המשחק" במשפט אזרחי, מאפשרים לכל בעל דין לזמן לעדות את מעסיקו של היריב, ואף לבקש שבית המשפט יורה לו להביא עימו את התיק האישי של העובד. זה בדיוק מה שעושים בעלי דין - לא מתגנבים למקום העבודה של התובע באישון לילה, לא מחטטים בתיקו האישי מבלי שידע על כך.
אבל הרלבנטיות העקרית של חוק "המדינה כבעל דין" מצוייה בנקודת המוצא שלו - דהיינו, "שלעניין הליך [אזרחי] דין המדינה כדין כל אדם" (סעיף 2). למדינה כבעל דין ולפרקליטות שמייצגת אותה יש זכויות כלפי יריביה, יש חובות, אפילו קצת חסינויות - אבל לא סמכויות, ועל כן, בניגוד למה שנאמר בפסק הדין בהערת אגב, לא היתה לה "סמכות... לקבל מידע על המשיב ממשטרת ישראל".
--------------------------------------
* המוסד לביטוח לאומי ועיריית אשדוד שניהם "גופים ציבוריים" הגם שקיים הבדל ביניהם לעניין מסירת מידע בין גופים ציבוריים, שכן עיריית אשדוד אינה "מוסד מדינה" - והשוו בין סעיף 23ג(1) שדן ב"גוף ציבורי" באופן כללי לבין סעיף 23ג(2) שדן ב"גוף ציבורי" שהוא גם "מוסד מדינה". הסייג לאיסור על מסירת מידע בין גופים ציבוריים הוא רחב יותר במקרה השני. אגב, יתכן שבפוסט הקודם טעיתי כשנמנעתי מלהתחייחס לצה"ל כאל "מוסד מדינה", שנהנה מסייג רחב יותר, וממילא מאיסור מצומצם יותר, אבל לדעתי גם במקרה כזה המסירה בעניין שלפנינו היא אסורה.
התובע עבד בעבר בצה"ל והגיש תביעה על נזקים שנגרמו לו במהלך עבודתו. היום עובד התובע במשטרה. הפרקליטות שמייצגת את המדינה זימנה לפגישה את מפקדיו של התובע במשטרה ואת תיק העובד של במשטרה לצורך הכנת ההגנה. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשה זה גובל בניצול לרעה של כוח שלטוני, וכי הפרקליטות צריכה היתה לנהוג ככל בעל דין לבקש את אישור בית המשפט לפעולות אלו. בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה, תוך שהוא נותן פרשנות מקלה להגבלות החוקיות על שימוש במידע אישי שלא למטרה שלשמה הוא נמסר.
תוצאה זו מדאיגה. שום אסון לא היה נגרם לו הפרקליטות היתה נאלצת להתמודד עם התביעה בדרכים שבהם עושה זאת בעל דין אחר. גם כך ההסדרים החוקיים - הסדרים שמגדירים את סמכויות הריבון, והסדרים שקובעים הגנות לפרטיות - מותירים מרחב תמרון לא קטן למנגנון הממשלתי. ניסיון החיים מלמד, שגופים שלטוניים מותחים את גבולות המרחב הזה עד כמה שאפשר, ולא פעם אף מעבר לזה. על כן, תפקידם של בתי המשפט - לפחות כפי שאני תופס אותו - הוא לעמוד על משמר הגבולות.
* * * * *
לפני כחודש כתבתי כאן על החלטה של בית המשפט המחוזי בעניינו של ג'ורג', חוקר השבויים שתבע את מעסיקו לשעבר - משרד הביטחון. בהחלטה (מיום 1.7.12) נקבע, כי בעוד שאין חייבת הנתבעת לבקש רשות בית המשפט כדי לעיין במסמכים המצויים בידי הנתבע - צה"ל או משרד הביטחון, הרי שלצורך עיון במסמכים המצויים בידי משטרת ישראל – מעבידו הנוכחי של התובע, היה על משרד הביטחון הפרקליטות לבקש רשות מבית המשפט.בהחלטה זו של בהמ"ש המחוזי (כאמור מיום 1.7.12) נזכרת החלטה קודמת בתיק, שנתן בתיק (ביום 20.5.12), ואשר לפיה אסור לפרקליטות שמייצגת את משרד הביטחון, לזמן לפגישת בירור את הממונה על התובע במקום עבודתו הנוכחי - משטרת ישראל:
"זימונו של [מפקדו של המשיב] מהווה פעולה כוחנית ופסולה של מדינת ישראל, אשר מנצלת את 'זכויותיה' כריבון, ומזמנת את [ה]מפקד ... לשיחה עימה על מנת לדון בתפקודו של התובע. ודוק: דינו של [ה]מפקד … כדינו של כל מעביד אחר, ולא שמעתי שנתבעים מזמנים לפגישה מעבידים של תובעים, על מנת לדון עמם בתפקודם של התובעים. נהפוך הוא, המקובל הוא שנתבעים מפעילים חקירה על מנת להתחקות אחר רמת התפקוד של תובע, ולכל היותר, מזמנים את מעבידו לחקירה בבית המשפט על מנת לדון עימו בשאלת רמת תפקודו של תובע… הנני מצפה לביטול הפגישה … כל מידע שיתקבל במסגרת פגישה זו יקבל את הערך הראייתי הראוי בהתחשב בעובדה ש[ה]מפקד ... אינו יכול לסרב לזימון לפגישה בפרקליטות מטעם מדינת ישראל, שהוא עובדה. … מעבר לצורך אציין הפרקליטות ו/או מי מטעמה אינם רשאים בשום פנים ואופן לקבל תיעוד כלשהו המתייחס לתובע, לרבות תיקים אישיים ו/או כל תיעוד אחר, אלא לאחר הגשת בקשה לבית המשפט וקבלת החלטה בענין".
"מבחינה מסוימת ניתן לדמות את המדינה, הנתבעת בהליך אזרחי, לארגון עיסקי רב זרועות וסניפים. כאשר עובד בסניף פלוני נפגע במהלך עבודתו שם, ולאחר מכן הוא מועסק באותו ארגון בסניף אחר, הרי שלא אמורה להיות מניעה שפרקליטי הארגון ישוחחו עם מנהליו הנוכחיים של העובד כדי להכין את הגנת הארגון מפני תביעת הנזיקין של העובד…
אלא שכפי שהודגש בפתח הדברים, ההשוואה האמורה אינה נקייה מקשיים והיא תקפה רק "מבחינה מסוימת". הדבר נובע מכך שבידי רשויות המדינה נאגרים נתונים מתוקף מילוי תפקידן והפעלת סמכויותיהן, שחשיפתם עלולה לגרור אחריה פגיעה בפרטיות …
בית משפט קמא הדגיש היבט זה של הסיטואציה והתייחס אליו במיוחד בהחלטה מיום 1.7.2012, שאינה עומדת לדיון במסגרת הבקשה הנוכחית. אלא שבעלי הדין כלל לא טענו בפניי בכל הנוגע להיבט זה של הסוגיה, והעניין גם לא נדון בהחלטה נושא הבקשה לרשות ערעור.
אכן, כשמדובר במדינה, על מוסדותיה, רשויותיה וזרועותיה, אך מובן הוא שלא בכל מצב ניתן יהיה לאפשר לרשות אחת לקבל מידע שנאסף על-ידי רשות אחרת. אלא שבהתחשב בעובדה שמדובר באותו בעל דין ("המדינה"), נקודת המוצא צריכה להיות שמעבר מידע מרשות אחת לרשות שניה, כששתיהן נמנות על מוסדות המדינה ואין להן אישיות משפטית נפרדת, יכול להיחסם רק על-פי הוראת דין. המשיבים לא הצביעו על הוראת דין שמכוחה נמנעת קבלת מידע מהמשטרה לבקשת הפרקליטות. מעבר לדרוש אציין, כי סוגיית 'זרימת המידע' בין משרדי ממשלה שונים הוסדרה בחוק הגנת הפרטיות… ולכאורה נראה כי הוראת סעיף 23ג(2) לאותו חוק מבססת את סמכות הפרקליטות לקבל מידע על המשיב ממשטרת ישראל, במסגרת מילוי תפקידה כמי שמייצגת את המבקשת בהליך המשפטי...
אינני סבור שיש מקום למנוע מהמדינה את האפשרות לעשות שימוש במידע ובמסמכים המצויים בידי אחת מרשויותיה כדי להתגונן בפני תביעה אזרחית ללא קבלת אישור מבית המשפט, והכול בכפוף להוראות הדין העוסקות בהעברת מידע ממשרד ממשלתי אחד למשרד ממשלתי אחר. לענייננו איני רואה משמעות לכך שהתביעה הוגשה בגין אירועים שהתרחשו כשהמשיב הועסק במסגרת פעילות משרד הביטחון ואילו המידע המבוקש נאסף במהלך העסקת המשיב במשטרת ישראל." (כל ההדגשות שלי - א"פ).
אלא שבסופו של דבר, אגב ביטול ההחלטה האוסרת על המפגש בין הפרקליטות לבין מעסיקו של התובע במשטרה, מתייחס השופט, לכאורה, גם להחלטה השנייה וקובע שאין "מקום למנוע מהמדינה את האפשרות לעשות שימוש במידע ובמסמכים המצויים בידי אחת מרשויותיה כדי להתגונן בפני תביעה".
בנוסף, למרות שהשופט ראה לנכון לציין, שההחלטה השנייה מבוססת, בין היתר, על הוראות חוק הגנת הפרטיות (הוראות המגבילות העברת מידע בין גופים ציבוריים), ולמרות שהוא מדגיש שהצדדים לא התייחסו לסוגיה זו במסגרת הדיון על ההחלטה הראשונה (איסור המפגש), בסופו של דבר הוא אומר ש"לכאורה הוראת סעיף 23(ג)(2) לאותו חוק מבססת את סמכות הפרקליטות לקבל מידע על המשיב ממשטרת ישראל".
אני סבור שההפרדה בין ההחלטות היא מלאכותית. קשה להבחין בין העברת מידע בעל פה, במהלך שיחה בין פרקליטות המדינה לבין מי שממונה על התובע בעבודתו במשטרה (מושא ההחלטה הראשונה) לבין העברת המידע שבתיק העובד שלו (מושא ההחלטה השנייה). בשני המקרים מדובר בהעברת מידע, שכפופה להוראת פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות "מסירת מידע או ידיעות בין גופים ציבוריים", במיוחד בשים לב לכך, שסעיף 23א, מרחיב את תחולת ההוראות של הפרק:
"הוראות פרק זה יחולו על ידיעות על עניניו הפרטיים של אדם, אף שאינן בגדר מידע, כשם שהן חלות על מידע"
כיוון שכך, ניתן להבין כיצד פסק הדין של הערעור, שמתמקד במוצהר בהחלטה הראשונה (מניעת מפגש), מכרסם גם בהחלטה השנייה ובאיסור החוקי על העברת מידע בין גופים ציבוריים. קשה יותר להבין כיצד בית המשפט מגיע לתוצאה זו - ביטול דה-פאקטו של ההחלטה השנייה - לאחר שהוא מדגיש שהחלטה זו אינה עומדת לדיון בפניו, ושהצדדים לא טענו בכל הנוגע להיבט זה של הסוגייה.
לכאורה, בית המשפט העליון התיר לפרקליטות לפנות לכל מוסד ממוסדות המדינה ולקבל ממנו מידע אישי על כל אדם שתובע את המדינה או נתבע על ידה בתביעה אזרחית. הוא עשה זאת בהסתמך על חוק המסדיר את זכויותיה של המדינה כבעל דין (חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) התשי"ח-1958. לדעתי חוק "המדינה כבעל דין" אינו הבסיס המתאים לדיון ולתוצאה שאליה הגיע בית המשפט. אדרבא, החוק "אינו בא לגרוע מהוראות כל דין אחר" (סעיף 10), ולמיטב הבנתי - גם לא מהוראות פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות, שקובע את ההסדר הרלבנטי לסוגיה שעמדה בפני בית המשפט: העברת מידע אישי מגוף ציבורי למשנהו. אבל, כאמור, בית המשפט לא סבר שחוק הגנת הפרטיות נוגע למחלוקת שבפניו, והוא מתייחס אליו רק באורח אגבי.
יתכן שלו היה דן במקרה שלפניו לאורו של חוק הגנת הפרטיות, היה בית המשפט מגיע למסקנה שונה: סעיף 23ב(ב) לחוק קובע פטור גורף מהאיסור על העברות מידע, ומאפשר למשטרה לקבל כל מידע "לשם מילוי תפקידה". לכאורה, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט מקנה לפרקליטות האזרחית מעמד של משטרה חוקרת, ומדמה את היריב במשפט אזרחי למי שמתנהלת נגדו חקירת משטרה.
לו היה התובע עובד במוסד לביטוח לאומי או בעיריית אשדוד, שגם הם "גופים ציבוריים" לעניין חוק הגנת הפרטיות * - האם גם אז יכלה הפרקליטות להפעיל את "סמכותה" ולקבל מהם את תיקו האישי? ואם מתעקשים על "המדינה כבעל דין" - האם יכלה הפרקליטות לזמן לפגישה את המנהלת של התובע לשיחה כדי לקבל פרטים על התובע? ובעצם, ההיתר שניתן בפסק הדין לפרקליטות אינו מסויג - מחר הם יזמינו מהמוסד לביטוח לאומי לא רק את תיק העובד של תובע אלא גם את תיק הקצבאות שלו - מדוע שלא יעברו דרך בית המשפט כמו כל נתבע אחר. מדוע שהנתבע לא ידע שהם נחשפו למידע אישי שלו ויוכל לעיין בו בעצמו?
הדוגמאות האחרונות ממחישות את הבעייתיות שבאנלוגיה שעשה בית המשפט בין המדינה לבין "ארגון עסקי רב זרועות וסניפים". ארגון עסקי, גדול ככל שיהיה, מוגבל בתחומי העיסוק שלו וממילא גם במידע שהוא מחזיק על מאן דהוא. לא לחינם נאבק רשם מאגרי המידע נגד חברות הביטוח, למשל, שמבקשות להעביר מידע אישי בין חברות בנות וקשורות שלהן. היקף המידע האישי שמחזיק השלטון על נתיניו הוא חובק כול - טוטאלי. אם לא נקפיד על המחיצות בין "זרועות וסניפים" שלו השלטון ועל איסור מסירות המידע הטוטאלי ביניהם, אנחנו עלולים למצוא עצמנו עם שלטון טוטאליטרי.
בכל זאת יש רלבנטיות לחוק "המדינה כבעל דין" לענייננו. ראשית, כיוון שהוא קובע (בסעיף 7): ש"סדרי הדין החלים על הליכים יחולו על הליכים של המדינה או נגדה". סדרי הדין שקובעים את "כללי המשחק" במשפט אזרחי, מאפשרים לכל בעל דין לזמן לעדות את מעסיקו של היריב, ואף לבקש שבית המשפט יורה לו להביא עימו את התיק האישי של העובד. זה בדיוק מה שעושים בעלי דין - לא מתגנבים למקום העבודה של התובע באישון לילה, לא מחטטים בתיקו האישי מבלי שידע על כך.
אבל הרלבנטיות העקרית של חוק "המדינה כבעל דין" מצוייה בנקודת המוצא שלו - דהיינו, "שלעניין הליך [אזרחי] דין המדינה כדין כל אדם" (סעיף 2). למדינה כבעל דין ולפרקליטות שמייצגת אותה יש זכויות כלפי יריביה, יש חובות, אפילו קצת חסינויות - אבל לא סמכויות, ועל כן, בניגוד למה שנאמר בפסק הדין בהערת אגב, לא היתה לה "סמכות... לקבל מידע על המשיב ממשטרת ישראל".
--------------------------------------
* המוסד לביטוח לאומי ועיריית אשדוד שניהם "גופים ציבוריים" הגם שקיים הבדל ביניהם לעניין מסירת מידע בין גופים ציבוריים, שכן עיריית אשדוד אינה "מוסד מדינה" - והשוו בין סעיף 23ג(1) שדן ב"גוף ציבורי" באופן כללי לבין סעיף 23ג(2) שדן ב"גוף ציבורי" שהוא גם "מוסד מדינה". הסייג לאיסור על מסירת מידע בין גופים ציבוריים הוא רחב יותר במקרה השני. אגב, יתכן שבפוסט הקודם טעיתי כשנמנעתי מלהתחייחס לצה"ל כאל "מוסד מדינה", שנהנה מסייג רחב יותר, וממילא מאיסור מצומצם יותר, אבל לדעתי גם במקרה כזה המסירה בעניין שלפנינו היא אסורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה