פטרנליזם נגד זכות העיון במידע - המקרה של משרד החינוך, המקרה של מכוני המיון

בית המשפט העליון קיבל בשבוע שעבר את ערעורה של התנועה לחופש המידע וחייב את משרד החינוך (ראמ"ה, רשות ארצית למדידה והערכה) לפרסם את תוצאות מבחני המיצ"ב (עעמ 1245/12 ‏ ‏ התנועה לחופש המידע  נ' משרד החינוך (ש' רבלין, ארבל, דנציגר, 23.8.12), html  אתר בתי המשפט). בין יתר הטיעונים שהעלה משרד החינוך ושנדחו היה החשש מפני פירוש שגוי שיתנו הורי התלמידים לתוצאות אם אלו ייחשפו בפניהם, ובמילים אחרות…:

"החשש מפני שני סוגים של בחירות אוטונומיות שיבצעו הורי התלמידים… המשיבים חוששים מחוסר מקצועיותם של הורי התלמידים אשר יוביל אותם לתת משקל יתר לציוני המיצ"ב, ולהתעלם מכך שהציונים אינם מדד לכישורי צוות ההוראה בבית הספר. שנית, החשש הוא מהעדפותיהם הערכיות של הורי התלמידים, אשר עשויים להעדיף את העלאת הציונים של ילדיהם על פני האינטרס הציבורי ברבגוניות אנושית ומעמדית בבתי הספר ובהקטנת הפערים בחברה... מובן מאליו הוא כי חשש זה אינו חשש משיבוש תפקודה של הרשות, אלא לכל היותר ועל-פי סולם הערכים של הרשות, מדובר בחשש משיבוש תפקודם של הפרטים בחברה".

וכך מגיב בית המשפט לחששות ה"פטרנליסטים":

"אין בין תשע-עשרה העילות למניעת חשיפת מידע… ולו עילה אחת המתירה לרשות לסרב לחשוף מידע הקיים ברשותה אך בשל שהיא סבורה – באופן פטרנליסטי כך יש לומר – כי מוטב לו לציבור שלא יהא חשוף למידע משיהיה חשוף לו.… זכות הבחירה החופשית, זכותו של אדם לכתוב בעצמו את פרקי סיפור חייו, היא אחת מן הזכויות היסודיות ביותר במשטר דמוקרטי, אם לא היסודית שבהן… וועדת מלומדים, אינה נדרשת להחליט עבור אחרים מהו בית הספר הטוב עבורם. היא גם אינה רשאית לסמוך על ההנחה בדבר 'חוסר מקצועיותם של ההורים'. גם הדל שבהורים, מבחינה 'מקצועית', יודע מהי טובת ילדו – לעתים לא פחות מידיעתם של אנשי מקצוע. בבסיס הזכות לאוטונומיה עומדת התובנה כי האדם עצמו – וכאשר מדובר בעניינו של ילד – האדם עצמו בשיתוף עם בני משפחתו, הם הריבונים והראויים להחליט מהי ההחלטה הטובה ביותר עבורם. גם אם הורי התלמידים אינם אנשי מקצוע בתחום החינוך רובצת ההחלטה האוטונומית לפתחם." (פסקאות 14-16).

עכשיו, כל שנותר הוא ליישם את הפסיקה הזו על טענות פטרנליסטיות שהעלו מכוני המיון נגד חיובם לאפשר לנבדקים, מועמדים לעבודה, לעיין בתוצאות המבדקים:

"בכל מקרה של חשיפת חוות הדעת ו/או תוצאות מבדקים לעיני הנבדק, באופן בלתי מבוקר (קרי ללא תיווך של פסיכולוג מומחה לתחום) קיים חשש אמיתי ומבוסס כי נושא המידע יפרש את המידע באופן שגוי ומחוץ להקשרו. החשש מרחף תמיד ולא קיימת דרך לאבחן או למיין א-פריורי, וללא שיחה עם פסיכולוג, כיצד יפרש נבדק פלוני את תוצאות המבדקים ו/או את חוות הדעת הנמסרת לו. באופן דומה קשה עד בלתי אפשרי לחזות את המקרים שבהם חשיפה בלתי מבוקרת תוביל לנזק נפשי. … התועלת הגלומה (אם בכלל) במימוש זכות העיון, באופן גורף… מתגמדת לעומת הנזק הצפוי (באופן קרוב לוודאי) לנבדקים רבים (תגובת מכוני המיון 11.8.11, פס' 6-7).

"לחשוף את הנבדק לחומר מעובד, אשר אין לו את הכלים המתאימים לפרשו בהקשר הנכון" (תגובת המכונים, 11.8.11, פס' 27).

"חוות הדעת ותוצאות המבחנים אינם מנוסחות בדרך כלל באופן המובן למי שאינו מומחה בתחום, הרי שבכל מקרה בו המועמד נחשף להם באופן בלתי מבוקר, קיים חשש (קרוב לוודאי) כי המועמד יפרש אותם באופן שגוי" (תגובת איגוד הבנקים 1.9.11, פס' 1.3)

"הערכות כדוגמת 'ביטחון עצמי נמוך', 'רמת חרדה גבוהה' 'קושי בקבלת החלטות', או 'יכולת למידה נמוכה', הנקבעות על ידי גורם מקצועי אובייקטיבי ובעל סמכות, משקלן רב בעיני המועמדים שיקראו הערכות אלו על עצמם, ורבים מהם יפרשו אותם באופן שגוי כמאפיינים מוחלטים..." (חווד פסיכולגים מטעם המכונים 26.7.11, עמ' 1).

כפי שניתן ללמוד מיתר נסיבות העניין והטענות שהועלו בכל אחד מן המקרים, הדאגה הפטרנליסטית היא מעושה ומאחוריה עומדים אינטרסים צרים של הארגונים שהעלו אותה. ובמילים אחרות - חוצפה.

הגבלות על העברת מידע אישי בין גופים שלטוניים - גם במקרה של "המדינה כבעל דין"

פוסט משפטי להחריד. להלן תקציר בלשון בני אדם: משטר דמוקרטי שונה ממונרכיה בכך שהוא מבזר את הכוח - הוא מייחד לכל אורגן של המדינה סמכויות, כוחות ומשאבים, שאינם ניתנים להעברה מאורגן למשנהו אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות. מידע אישי הוא משאב רב עוצמה. על כן, לפני כשלושים שנה הטיל המחוקק מגבלות ראויות על העברת מידע אישי בין גופים ציבוריים. פסק דין שנתן השבוע בית המשפט העליון מרופף את ההגבלות הללו.

התובע עבד בעבר בצה"ל והגיש תביעה על נזקים שנגרמו לו במהלך עבודתו. היום עובד התובע במשטרה. הפרקליטות שמייצגת את המדינה זימנה לפגישה את מפקדיו של התובע במשטרה ואת תיק העובד של במשטרה לצורך הכנת ההגנה. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשה זה גובל בניצול לרעה של כוח שלטוני, וכי הפרקליטות צריכה היתה לנהוג ככל בעל דין לבקש את אישור בית המשפט לפעולות אלו. בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה, תוך שהוא נותן פרשנות מקלה להגבלות החוקיות על שימוש במידע אישי שלא למטרה שלשמה הוא נמסר.

תוצאה זו מדאיגה. שום אסון לא היה נגרם לו הפרקליטות היתה נאלצת להתמודד עם התביעה בדרכים שבהם עושה זאת בעל דין אחר. גם כך ההסדרים החוקיים - הסדרים שמגדירים את סמכויות הריבון, והסדרים שקובעים הגנות לפרטיות - מותירים מרחב תמרון לא קטן למנגנון הממשלתי. ניסיון החיים מלמד, שגופים שלטוניים מותחים את גבולות המרחב הזה עד כמה שאפשר, ולא פעם אף מעבר לזה. על כן, תפקידם של בתי המשפט - לפחות כפי שאני תופס אותו - הוא לעמוד על משמר הגבולות.

* * * * *

לפני כחודש כתבתי כאן על החלטה של בית המשפט המחוזי בעניינו של ג'ורג', חוקר השבויים שתבע את מעסיקו לשעבר - משרד הביטחון. בהחלטה (מיום 1.7.12) נקבע, כי בעוד שאין חייבת הנתבעת לבקש רשות בית המשפט כדי לעיין במסמכים המצויים בידי הנתבע - צה"ל או משרד הביטחון, הרי שלצורך עיון במסמכים המצויים בידי משטרת ישראל – מעבידו הנוכחי של התובע, היה על משרד הביטחון הפרקליטות לבקש רשות מבית המשפט.

בהחלטה זו של בהמ"ש המחוזי (כאמור מיום 1.7.12) נזכרת החלטה קודמת בתיק, שנתן בתיק (ביום 20.5.12), ואשר לפיה אסור לפרקליטות שמייצגת את משרד הביטחון, לזמן לפגישת בירור את הממונה על התובע במקום עבודתו הנוכחי - משטרת ישראל:

"זימונו של [מפקדו של המשיב] מהווה פעולה כוחנית ופסולה של מדינת ישראל, אשר מנצלת את 'זכויותיה' כריבון, ומזמנת את [ה]מפקד ... לשיחה עימה על מנת לדון בתפקודו של התובע. ודוק: דינו של [ה]מפקד … כדינו של כל מעביד אחר, ולא שמעתי שנתבעים מזמנים לפגישה מעבידים של תובעים, על מנת לדון עמם בתפקודם של התובעים. נהפוך הוא, המקובל הוא שנתבעים מפעילים חקירה על מנת להתחקות אחר רמת התפקוד של תובע, ולכל היותר, מזמנים את מעבידו לחקירה בבית המשפט על מנת לדון עימו בשאלת רמת תפקודו של תובע… הנני מצפה לביטול הפגישה … כל מידע שיתקבל במסגרת פגישה זו יקבל את הערך הראייתי הראוי בהתחשב בעובדה ש[ה]מפקד ... אינו יכול לסרב לזימון לפגישה בפרקליטות מטעם מדינת ישראל, שהוא עובדה. … מעבר לצורך אציין הפרקליטות ו/או מי מטעמה אינם רשאים בשום פנים ואופן לקבל תיעוד כלשהו המתייחס לתובע, לרבות תיקים אישיים ו/או כל תיעוד אחר, אלא לאחר הגשת בקשה לבית המשפט וקבלת החלטה בענין".

אתמול ביטל בית המשפט העליון את ההחלטה הראשונה (מיום 20.5.12) השופט זילברטל קובע, כי ככל שמדובר במעמד המדינה כבעל דין בהליך אזרחי, לא קיימת הפרדה בין המשטרה לבין משרד הביטחון – "בגדר מדינת ישראל", לפחות לענייני המשפט הפרטי ומעמדם כבעלי דין בהליכים אזרחיים 'מדינת ישראל'", בדומה ל"זרועות וסניפים" של "ארגון עסקי" אחד [רעא 4826/12 משרד הביטחון נ' פלוני (ש' צבי זילברטל, 7.8.12) doc] :

"מבחינה מסוימת ניתן לדמות את המדינה, הנתבעת בהליך אזרחי, לארגון עיסקי רב זרועות וסניפים. כאשר עובד בסניף פלוני נפגע במהלך עבודתו שם, ולאחר מכן הוא מועסק באותו ארגון בסניף אחר, הרי שלא אמורה להיות מניעה שפרקליטי הארגון ישוחחו עם מנהליו הנוכחיים של העובד כדי להכין את הגנת הארגון מפני תביעת הנזיקין של העובד…

אלא שכפי שהודגש בפתח הדברים, ההשוואה האמורה אינה נקייה מקשיים והיא תקפה רק "מבחינה מסוימת". הדבר נובע מכך שבידי רשויות המדינה נאגרים נתונים מתוקף מילוי תפקידן והפעלת סמכויותיהן, שחשיפתם עלולה לגרור אחריה פגיעה בפרטיות …

בית משפט קמא הדגיש היבט זה של הסיטואציה והתייחס אליו במיוחד בהחלטה מיום 1.7.2012, שאינה עומדת לדיון במסגרת הבקשה הנוכחית. אלא שבעלי הדין כלל לא טענו בפניי בכל הנוגע להיבט זה של הסוגיה, והעניין גם לא נדון בהחלטה נושא הבקשה לרשות ערעור.

אכן, כשמדובר במדינה, על מוסדותיה, רשויותיה וזרועותיה, אך מובן הוא שלא בכל מצב ניתן יהיה לאפשר לרשות אחת לקבל מידע שנאסף על-ידי רשות אחרת. אלא שבהתחשב בעובדה שמדובר באותו בעל דין ("המדינה"), נקודת המוצא צריכה להיות שמעבר מידע מרשות אחת לרשות שניה, כששתיהן נמנות על מוסדות המדינה ואין להן אישיות משפטית נפרדת, יכול להיחסם רק על-פי הוראת דין. המשיבים לא הצביעו על הוראת דין שמכוחה נמנעת קבלת מידע מהמשטרה לבקשת הפרקליטות. מעבר לדרוש אציין, כי סוגיית 'זרימת המידע' בין משרדי ממשלה שונים הוסדרה בחוק הגנת הפרטיות… ולכאורה נראה כי הוראת סעיף 23ג(2) לאותו חוק מבססת את סמכות הפרקליטות לקבל מידע על המשיב ממשטרת ישראל, במסגרת מילוי תפקידה כמי שמייצגת את המבקשת בהליך המשפטי...

אינני סבור שיש מקום למנוע מהמדינה את האפשרות לעשות שימוש במידע ובמסמכים המצויים בידי אחת מרשויותיה כדי להתגונן בפני תביעה אזרחית ללא קבלת אישור מבית המשפט, והכול בכפוף להוראות הדין העוסקות בהעברת מידע ממשרד ממשלתי אחד למשרד ממשלתי אחר. לענייננו איני רואה משמעות לכך שהתביעה הוגשה בגין אירועים שהתרחשו כשהמשיב הועסק במסגרת פעילות משרד הביטחון ואילו המידע המבוקש נאסף במהלך העסקת המשיב במשטרת ישראל." (כל ההדגשות שלי - א"פ).

בכל הזהירות והכבוד, נותרתי מבולבל. בית המשפט העליון מתייחס לכאורה להחלטה האוסרת על הפרקליטות לזמן את מעסיקו הנוכחי של התובע במשטרה (החלטה מיום 20.5.12), ולא להחלטה השנייה (מיום 1.7.12). השופט זילברטל ער לכך, שההחלטה השנייה אסרה על העברת תיקו האישי של התובע במשטרה לידי הפרקליטות, בין היתר על סמך ההגבלות שמטיל חוק הגנת הפרטיות על העברת מידע אישי בין גופים ציבוריים. ויחד עם זאת, הוא מדגיש, שההחלטה השנייה "אינה עומדת לדיון במסגרת הבקשה הנוכחית" ושבעלי הדין שבפניו גם "לא טענו בפניו בכל הנוגע להיבט זה של הסוגיה, והעניין גם לא נדון בהחלטה נשוא הבקשה לרשות ערעור".

אלא שבסופו של דבר, אגב ביטול ההחלטה האוסרת על המפגש בין הפרקליטות לבין מעסיקו של התובע במשטרה, מתייחס השופט, לכאורה, גם להחלטה השנייה וקובע שאין "מקום למנוע מהמדינה את האפשרות לעשות שימוש במידע ובמסמכים המצויים בידי אחת מרשויותיה כדי להתגונן בפני תביעה".

בנוסף, למרות שהשופט ראה לנכון לציין, שההחלטה השנייה מבוססת, בין היתר, על הוראות חוק הגנת הפרטיות (הוראות המגבילות העברת מידע בין גופים ציבוריים), ולמרות שהוא מדגיש שהצדדים לא התייחסו לסוגיה זו במסגרת הדיון על ההחלטה הראשונה (איסור המפגש), בסופו של דבר הוא אומר ש"לכאורה הוראת סעיף 23(ג)(2) לאותו חוק מבססת את סמכות הפרקליטות לקבל מידע על המשיב ממשטרת ישראל".

אני סבור שההפרדה בין ההחלטות היא מלאכותית. קשה להבחין בין העברת מידע בעל פה, במהלך שיחה בין פרקליטות המדינה לבין מי שממונה על התובע בעבודתו במשטרה (מושא ההחלטה הראשונה) לבין העברת המידע שבתיק העובד שלו (מושא ההחלטה השנייה). בשני המקרים מדובר בהעברת מידע, שכפופה להוראת פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות "מסירת מידע או ידיעות בין גופים ציבוריים", במיוחד בשים לב לכך, שסעיף 23א, מרחיב את תחולת ההוראות של הפרק:

"הוראות פרק זה יחולו על ידיעות על עניניו הפרטיים של אדם, אף שאינן בגדר מידע, כשם שהן חלות על מידע"

כלומר, לא רק "מידע" כהגדרתו בפרק "מאגרי מידע", אלא כל "ידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם" שבהתאם לסעיף 2(9) לחוק, אסור להשתמש בה או להעבירה לאחר "שלא למטרה שלשמו נמסרה".

כיוון שכך, ניתן להבין כיצד פסק הדין של הערעור, שמתמקד במוצהר בהחלטה הראשונה (מניעת מפגש), מכרסם גם בהחלטה השנייה ובאיסור החוקי על העברת מידע בין גופים ציבוריים. קשה יותר להבין כיצד בית המשפט מגיע לתוצאה זו - ביטול דה-פאקטו של ההחלטה השנייה - לאחר שהוא מדגיש שהחלטה זו אינה עומדת לדיון בפניו, ושהצדדים לא טענו בכל הנוגע להיבט זה של הסוגייה.


לכאורה, בית המשפט העליון התיר לפרקליטות לפנות לכל מוסד ממוסדות המדינה ולקבל ממנו מידע אישי על כל אדם שתובע את המדינה או נתבע על ידה בתביעה אזרחית. הוא עשה זאת בהסתמך על חוק המסדיר את זכויותיה של המדינה כבעל דין (חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) התשי"ח-1958. לדעתי חוק "המדינה כבעל דין" אינו הבסיס המתאים לדיון ולתוצאה שאליה הגיע בית המשפט. אדרבא, החוק "אינו בא לגרוע מהוראות כל דין אחר" (סעיף 10), ולמיטב הבנתי - גם לא מהוראות פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות, שקובע את ההסדר הרלבנטי לסוגיה שעמדה בפני בית המשפט: העברת מידע אישי מגוף ציבורי למשנהו. אבל, כאמור, בית המשפט לא סבר שחוק הגנת הפרטיות נוגע למחלוקת שבפניו, והוא מתייחס אליו רק באורח אגבי.


 יתכן שלו היה דן במקרה שלפניו לאורו של חוק הגנת הפרטיות, היה בית המשפט מגיע למסקנה שונה: סעיף 23ב(ב) לחוק קובע פטור גורף מהאיסור על העברות מידע, ומאפשר למשטרה לקבל כל מידע "לשם מילוי תפקידה". לכאורה, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט מקנה לפרקליטות האזרחית מעמד של משטרה חוקרת, ומדמה את היריב במשפט אזרחי למי שמתנהלת נגדו חקירת משטרה.

לו היה התובע עובד במוסד לביטוח לאומי או בעיריית אשדוד, שגם הם "גופים ציבוריים" לעניין חוק הגנת הפרטיות * - האם גם אז יכלה הפרקליטות להפעיל את "סמכותה" ולקבל מהם את תיקו האישי? ואם מתעקשים על "המדינה כבעל דין" - האם יכלה הפרקליטות לזמן לפגישה את המנהלת של התובע לשיחה כדי לקבל פרטים על התובע? ובעצם, ההיתר שניתן בפסק הדין לפרקליטות אינו מסויג - מחר הם יזמינו מהמוסד לביטוח לאומי לא רק את תיק העובד של תובע אלא גם את תיק הקצבאות שלו - מדוע שלא יעברו דרך בית המשפט כמו כל נתבע אחר. מדוע שהנתבע לא ידע שהם נחשפו למידע אישי שלו ויוכל לעיין בו בעצמו?

הדוגמאות האחרונות ממחישות את הבעייתיות שבאנלוגיה שעשה בית המשפט בין המדינה לבין "ארגון עסקי רב זרועות וסניפים". ארגון עסקי, גדול ככל שיהיה, מוגבל בתחומי העיסוק שלו וממילא גם במידע שהוא מחזיק על מאן דהוא. לא לחינם נאבק רשם מאגרי המידע נגד חברות הביטוח, למשל, שמבקשות להעביר מידע אישי בין חברות בנות וקשורות שלהן. היקף המידע האישי שמחזיק השלטון על נתיניו הוא חובק כול - טוטאלי. אם לא נקפיד על המחיצות בין "זרועות וסניפים" שלו השלטון ועל איסור מסירות המידע הטוטאלי ביניהם, אנחנו עלולים למצוא עצמנו עם שלטון טוטאליטרי.


בכל זאת יש רלבנטיות לחוק "המדינה כבעל דין" לענייננו. ראשית, כיוון שהוא קובע (בסעיף 7): ש"סדרי הדין החלים על הליכים יחולו על הליכים של המדינה או נגדה". סדרי הדין שקובעים את "כללי המשחק" במשפט אזרחי, מאפשרים לכל בעל דין לזמן לעדות את מעסיקו של היריב, ואף לבקש שבית המשפט יורה לו להביא עימו את התיק האישי של העובד. זה בדיוק מה שעושים בעלי דין - לא מתגנבים למקום העבודה של התובע באישון לילה, לא מחטטים בתיקו האישי מבלי שידע על כך.

אבל הרלבנטיות העקרית של חוק "המדינה כבעל דין" מצוייה בנקודת המוצא שלו - דהיינו, "שלעניין הליך [אזרחי] דין המדינה כדין כל אדם" (סעיף 2). למדינה כבעל דין ולפרקליטות שמייצגת אותה יש זכויות כלפי יריביה, יש חובות, אפילו קצת חסינויות - אבל לא סמכויות, ועל כן, בניגוד למה שנאמר בפסק הדין בהערת אגב, לא היתה לה "סמכות... לקבל מידע על המשיב ממשטרת ישראל".

--------------------------------------
* המוסד לביטוח לאומי ועיריית אשדוד שניהם "גופים ציבוריים" הגם שקיים הבדל ביניהם לעניין מסירת מידע בין גופים ציבוריים, שכן עיריית אשדוד אינה "מוסד מדינה" - והשוו בין סעיף 23ג(1) שדן ב"גוף ציבורי" באופן כללי לבין סעיף 23ג(2) שדן ב"גוף ציבורי" שהוא גם "מוסד מדינה". הסייג לאיסור על מסירת מידע בין גופים ציבוריים הוא רחב יותר במקרה השני. אגב, יתכן שבפוסט הקודם טעיתי כשנמנעתי מלהתחייחס לצה"ל כאל "מוסד מדינה", שנהנה מסייג רחב יותר, וממילא מאיסור מצומצם יותר, אבל לדעתי גם במקרה כזה המסירה בעניין שלפנינו היא אסורה.

הציבור מסתייג ממיחשוב רשומות רפואיות - במקום לחנך את הציבור תשקיעו בצמצום הפגיעה בסודיות הרפואית

"אנשים ומחשבים" מדווח על מחקר חדש, שמצא ש"רק רבע מהחולים רוצים שהנתונים הרפואיים שלהם יהיו ממוחשבים". החוקרים ממליצים לחנך את הציבור - לשנות עמדות ולהתאימן למערכות המידע הרפואי הממוחשבות. מדוע לא להתאים את מערכות המידע לעמדות הציבור?

"על פי החוקרים, המסקנה העיקרית העולה מהמחקר היא שנדרש להעלות את המודעות של המטופלים ליתרונות הגלומים ברשומה רפואית ממוחשבת. זאת, בין היתר מאחר ש-85% מהמשיבים הביעו דאגה מהשימוש בתיקים רפואיים ממוחשבים ומאחר שזה שלוש שנים, שמספר המשיבים שציינו שרשומה רפואית ממוחשבת תביא לשיפור הטיפול בהם נותר יציב ועמד על 40%.

אנלטיסטית בעולם הבריאות: "ההד התקשורתי השלילי שנוצר לאחר כל אירוע של דליפת מידע רפואי הוא אחד הגורמים שמעכבים את מוכנות הציבור לשימוש ברשומה רפואית ממוחשבת.

מנהל בזירוקס (Xerox, שכאמור מימנה את המחקר): 'החינוך הוא המפתח על מנת לרכך את הגישה של המטופלים לרשומה רפואית ממוחשבת. הוא יהיה מרכיב מפתח חשוב בהבנה שהמידע הרפואי האישי מצוי מאחורי חומות האש של בתי החולים, והוא מוגן באותה הרמה כמו המידע הפיננסי בבנקים' " (אנשים ומחשבים 7.8.12).

אפשר לחשוב שמדובר בדילמה בינארית: כן מיחשוב - לא מיחשוב. שאנשים חייבים לבחור בין רשומה רפואית ממוחשבת, שעוברת מיד ליד, לבין תיקיות קרטון עם דפים מצהיבים. בין טיפול רפואי מתקדם לבין מוות שנגרם בטרם עת בגלל שהרופא לא ידע על רגישות לפנצלין.

מי שמעמיד את הדילמה בצורה כזו הוא או אידיוט, או שהוא חושב שאנחנו אידיוטים, או שהוא פשוט מנוול. בדרך כלל הוא שילוב של שתי האפשרויות האחרונות: הוא מנסה לגחך ולהמעיט בהסתייגויות שיש למטופלים כדי לגרום לאנשים להאמין שהאפשרות היחידה לקידמה היא רשומה רפואית ממוחשבת, שבנויה בהתאם לאינטרסים של הביורקרטים ושל תעשיית ה-IT. להאמין שוויתור על שליטה במידע האישי שלו, כלומר על זכותו לפרטיות, הוא תנאי לטיפול רפואי טוב יותר.

רשומה רפואית ממוחשבת יכולה לשפר את הטיפול במי שנזקק לטיפול רפואי. ללא ספק יש לה יתרונות גדולים. ההסתייגויות והחששות שיש למטופלים מרשומה רפואית ממוחשבת אינה נובעת מ"ההד התקשורתי השלילי שנוצר לאחר כל אירוע של דליפת מידע רפואי", כדברי האנליסטית, אלא מאירועי הדליפה עצמם.

על "חומות האש של בתי החולים" כבר שמענו - אירועים חוזרים ונשנים של דליפת מידע. לבטח שאין ב"חומות האש" כדי למנוע זליגת שימושים, וחשיפת מידע רפואי למטרות שונות מהמטרה המקורית שלשמה נמסר המידע: שיפור הטיפול הרפואי במטופל. התופעות הללו אינן מהוות סיבה טובה להימנע ממיחשוב רשומות רפואיות, אבל הן בהחלט נתון שיש להביא בחשבון לפני שבונים את המערכת, כדי שיינקטו אמצעים טכנולוגיים ומשפטיים שיצמצמו אותן עד למינימום האפשרי.

בישראל, משרדי האוצר והבריאות החליטו לפני כעשור להקים "רשומה רפואית לאומית" - מערכת ממוחשבת של מידע רפואי שתקשר בין אלפי נקודות קצה במערכת הבריאות ותנגיש לכל אחת מהן את כל המידע הרפואי, של כל תושבי המדינה. אצלנו אוהבים תמיד לעשות הכול "בגדול".

הרשומה הרפואית הלאומית לא נועדה ותוכננה רק כדי לשפר את הטיפול הרפואי במטופל אלא גם כדי לשרת צרכים מערכתיים, ביורוקטריים  ואחרים. היא תוכננה על יסוד תפיסה שמקלה ראש בזכויות החולה, בשבועת היפוקרטס ובסודיות הרפואית - בעקרון היסוד של כל מערכת בריאות הגונה, שמעמידה את החולה במרכז.

מסיבה זו כשלו כל הניסיונות ליצור קוד אתי וחקיקה שיסדירו את פעילות המערכת. הבירוקרטים פסלו כל הצעה שתגביל אותם ואת המערכת שהם רוצים משיקולים הכרוכים באתיקה רפואית או בזכות לסודיות רפואית. פרופ' אבינועם רכס, יו"ר ועדת האתיקה של הסתדרות הרופאים, מונה על ידי משרד הבריאות לנהל ועדה שתגבש קוד אתי לרשומה הרפואית. הוא השקיע עבודה ומאמצים מרובים - הכול בהתנדבות. אבל לפני חודשים אחדים הוא התפטר לאחר שמשרד בריאות עשה אותו "דחליל לשימוש חד פעמי": "המשרד פועל באופן חד-צדדי", הוא כתב למנכ"ל משרד הבריאות ד"ר רוני גמזו, "ומכניס עתה את הרשומה הרפואית הלאומית בדלת האחורית מבלי שהסתיים הדיון הציבורי עליו הופקדתי… אישית אני סבור כי מערכת ממוחשבת כזו היא חשובה ונדרשת, אך הסכנות לפרטיות המטופל הטמונות בה רבות מאוד ולמיטב ידיעתי לא באו על פתרונן".

הדיון הציבורי על ההשלכות האתיות והחוקיות של פרויקט הרשומה הרפואית הלאומית פינה את מקומו למעשים. הדיון הזה עשוי להתחדש ביום מן הימים, לאחר שמשרד הבריאות יסיים לעצב מציאות ו"אתיקה" רפואית חדשה, ויניח על שולחן הכנסת הצעת חוק שתכשיר אותן. אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי. יספרו לנו שעלינו לבחור בין רשומה רפואית לאומית לבין מוות על שולחן הניתוחים. שאנחנו לא מבינים את היתרונות. שצריכים לחנך אותנו.

הציבור אינו זקוק לחינוך. הוא זקוק למערכות מידע רפואי שיעוצבו בהתאם  לצרכי המטופל וזכויותיו ולא לפי אינטרסים ביורקרטיים ועסקיים. נקודת האור בדיווח על המחקר החדש נמצאת בדבריו של סטיב הובר, מנכ"ל מרכז הפיתוח של זירוקס:

“If there’s one thing that this survey tells us, coupled with our own experiences, it’s that you should never develop or deploy technology outside of the human context.” ("Only 26 Percent of Americans Want Electronic Medical Records, Says Xerox Survey" xerox.com 31.7.12; Dan Munro "Healthcare's Often Missing Element - The Human Element" forbes.com 2.8.12)