אז כנראה שבמשטרה יש מי שיודע מה עשית בקיץ האחרון. השאלה שעדיין אין לה תשובה היא האם אנחנו כבר יודעים מה עשינו בארבעים וחמש השנים האחרונות. והאם עוד אפשר לעצור את הדוור לפני שיבוא לצלצל בפעם השנייה.
לפני 3 שנים התפרסם תחקיר של הגארדיין שגילה שבמשך שנים אספה המשטרה הבריטית מידע על מפגינים מכל קצוות הקשת הפוליטית, בהם גם עיתונאים, וריכזה נתונים אישיים עליהם במאגרי מידע מיוחדים (הארץ 8.3.09).
לא אתפלא אם מה שעשתה המשטרה הבריטית נעשה גם כאן בישראל. ערן ורד, אקטיביסט/צלם וידאו מבריק, פרסם אתמול סירטון המראה כיצד סוכן משטרתי עובר בתוך קהל מפגינים שקטים, ומצלם מפגינות ומפגינים מסוימים לפי הנחיות של שוטר אחר.
לשם מה בדיוק מתעדת המשטרה את המפגינים? מדוע היא עוקבת אחרי מפגינים מה בדיוק היא עושה עם המידע הויזואלי שהיא אוספת?
מדינת ישראל מרכזת ידע ותעשייה של אמצעים לפיזור הפגנות ולמעקב. אין פלא, אפוא, שלמשטרת ישראל עומדת טכנולוגיה חדישה ומשוכללת ל"מלחמה" במפגינים ו"עושי צרות" למיניהם. לפני שבוע למדנו ש"רכב שטח גדול, שעליו מותקנת מערכת לאיסוף מידע, נראה אמש במהלך ההפגנה בתל-אביב... מדובר ברכב שטח גדול, שעליו מותקנת מערכת איסוף המידע, הכוללת אמצעי איסוף מתקדמים: מכ"מים שסורקים את השטח, שהם בעלי יכולות זיהוי ביום ובלילה, מצלמות לטווחים רחוקים, יכולת העברה ושידור של מידע לאחור, תחנת ממסר עבור הכוחות, תורן שפתיחתו מאפשרת סריקה היקפית שיכולה להגיע למספר קילומטרים." (יואב זיתון, ynet 1.7.12).
בתגובה אמרה דפני ליף: "לא הגיוני שבדרום לאזרחים אין אפילו מקלטים נורמליים, אין להם זמן להגיע למרחב המוגן - ותקציב הביטחון של מדינת ישראל מופנה לניסיון לסכל ולהפחיד צעדת מחאה אזרחית, אותנטית ולא אלימה." ובמקום אחר שאלו: "למה הובא רכב המשמש את משמר הגבול ביהודה ושומרון להפגנת המחאה החברתית בתל אביב?" (דורון נחום, nana10 1.7.12).
אני מסכים עם דפני ליף בהרבה דברים אבל לא כאן: מה פה "לא הגיוני"? זה מה שקורה כשחברה שלמה עוסקת במשך עשרות שנים בשליטה על מליוני בני אדם נעדרי זכויות אזרחיות. אמצעי המעקב והתגובה האלימה שפותחו על גב "הילידים" בשטחים טובים באותה מידה גם לדיכוי של המחאה החברתית. אני רואה בעיני רוחי את המפגין ששירת שלוש שנים בשטחים ונחרד לגלות שמה שנעשה שם - מגיע עכשיו לכאן.
עשו על זה אפילו סרט - The Postman Always Rings Twice: אשה שזוממת ביחד עם מאהבה לרצוח את בעלה, במסווה של תאונת דרכים קטלנית. לאחר שהנאהבים הרצחנים מצליחים לשטות בחוקרי המשטרה ולצאת נקיים, הם נוסעים לעבר השקיעה, ופתאום... תאונה נוספת, הפעם אמיתית, והגבר נהרג.
בתקציר שמופיע על גב הספר שהיה הבסיס לסרטים (ג'יימס מ. קיין "הדוור תמיד מצלצל פעמיים", יצא השנה בתרגום חדש של לאה ששקו, הוצאת מעריב) נכתב:
"בצורה פרוורטית, ובלי שהם עצמם מודעים לכך, הם מבצעים פשעים על מנת לקיים מערכת ערכים שהומצאה להם על ידי אחרים."
נשמע מוכר? אני זוכר שבתור ילד צפיתי ב"הדוור תמיד מצלצל פעמים" וחיכיתי כל הזמן לרגע שבו יופיע הדוור - לקח לי זמן להבין שמדובר באלגוריה. אז אם לסיים במצב רוח קולנועי שנפל עלי: כנראה שבמשטרה יש מי שיודע מה עשית בקיץ האחרון (אני יודע, הסרט לא משהו, ויהיה מי שיאמר שהקישור הוא בדיחה לא מוצלחת. אבל הפעם הזוועתון הוא עלינו). השאלה שעדיין אין לה תשובה היא - האם אנו כבר יודעים מה עשינו בארבעים וחמש השנים האחרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה