ויתור על פרטיות - שתיקה איננה הסכמה

בפסק דין קצר ויפה איזן בית המשפט העליון בין חופש המידע לבין הזכות לפרטיות וקבע, כי לעיתים ויתור על פרטיות בדרך של opt-out אינו ראוי, אפילו אם לשון החוק מתירה זאת.

בית המשפט העליון פסק לפני כשבוע בערעור של עיריית חדרה נגד חברה העוסקת בייעוץ בענייני ארנונה (עע"מ 1386/07 עיריית חדרה נ' שנרום בע"מ (16.7.12)(doc); ערעור על: עת"מ 1293/05 שנרום נ' עיריית חדרה (ש' גידעון גינת, 7.1.07)). החברה המשיבה, שעוסקת בייעוץ בענייני ארנונה, ביקשה לקבל מהעירייה נתונים של כל הנכסים בעיר, לרבות גודלם וסיווגם לצרכי חישוב הארנונה, ופרטי המחזיקים. בית המשפט העליון סייג את חובתה של העירייה למסור את פרטיהם של מחזיקי הנכסים בכך שהם יקבלו לביתם הודעה על הכוונה להעביר את המידע האישי שלהם, ויחשבו כמסכימים רק אם יודיעו על כך במפורש. זהו מנגנון של opt-in שלפיו ברירת המחדל היא אי-הסכמה - מניחים שלא הסכמת אלא אם אמרת אחרת. המנגנון הנגדי הוא opt-out שמטיל עליך את הנטל לרוץ ולהכריז על התנגדות, שאחרת תחשב כמסכים:

"מנגנון ה-Opt-in… מונע הכבדת יתר על המחזיקים, והוא נועד בנוסף לוודא שהסכמתם לפגיעה בפרטיותם ניתנה לאחר שהם עיינו בהודעה שנמסרה להם, וקיבלו החלטה מודעת בנושא. אמנם ניתן היה לבחור גם במנגנון 'Opt-out', בשים לב להוראת סעיף 13 לחוק חופש המידע, במסגרתה מוגדר המונח 'הסכמה' גם כהסכמה מכללא, ואולם בהתחשב בהגנה החוקתית המוקנית לזכות לפרטיות, כמו גם בשים לב לנתון שמדובר כאן במספר רב מאוד של מחזיקים – לא מצאתי לעשות כן".

קביעה זו היא חשובה מאוד, במיוחד לאור העובדה שגורמים שלטוניים ופרטיים, מרבים ללהג על "הסכמה" כביכול על יסוד מנגנון של opt-out  כל אימת שהדבר מתיישב עם תשוקתם לאסוף מידע אישי ולהשתמש בו בדרכים שונות ומשונות. אחד המקרים הבודדים שבהם חרג המנהל הציבורי ממנהגו היה בעת שחוקקו את "חוק הספאם" - חוק שמתנה את הפרקטיקה הנפוצה של הטרדת לקוח בפוטנציה ב"הצעות" דוא"ליות או טלפוניות במתן הסכמה מפורשת (הצעת חוק התקשרות (בזק ושידורים) (תיקון מס' 33) התשס"ה-2005 הצ"ח ממשלה 182 מיום 20.6.05 עמ' 886; ראו גם דיונים של ועדת הכלכלה וועדת המדע בהצעת החוק, פרוטוקול 25.3.08; פרוטקול 1.4.08; ומסמך מממ - חקיקה למניעת הפצה של דואר זבל: סוגיות מרכזיות (pdf) ).

שעה שהוא עומד על הפגיעה בפרטיות, הנגרמת כתוצאה מהעברת מידע על זהות מחזיקי הנכסים, אומר השופט מלצר אמירות חשובות, שמקדמות את השיח השיפוטי על הזכות לפרטיות, וגואלות אותו מתפיסות מיושנות שמצמצמות את ההגנה על הפרטיות לתפיסה של שמירה על סודות:

"חלה על המערערת חובה שלא למסור את המידע המבוקש, שכן הוא יכול להביא לחשיפת פרטים והיסקים בנוגע למצבם הכלכלי של המחזיקים (ואולי אף על נתונים אחרים, כגון מעמדם האישי והכשרתם המקצועית). יש להדגיש… כי המידע המבוקש לא פורסם, או הועמד לעיון הרבים, אף אם ניתן למצוא במאגרים אחרים מידעים שחופפים בחלקם לאותו מידע שמבוקש כאן … כמו כן לא ניתנה הסכמת המחזיקים לחשיפתו. הנה כי כן, הדין עם המערערת בטענתה כי מסירת המידע למבקשת עלול לפגוע בפרטיות המחזיקים בנכסים. אותו המידע ה"תמים" לכאורה בדבר גודל וסיווג הנכסים, כשמצטרפים אליו נתונים בדבר שמותיהם וכתובתם של האנשים המחזיקים בו – מאפשר גם הסקת מסקנות בנוגע לטבע השימוש בנכס וקבלת מידע על המשתמש בו, כגון: יכולתו הכלכלית של המחזיק, עיסוקו וכיוצא בזאת. האפשרות להסקת נתונים אלה חודרת שלא כדין את מעטה הפרטיות של המחזיק, ויש למנוע אותה.

והשוו לעניין זה גם לאמור בפסק דיני (בדעת מיעוט) ב-בג"צ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ' משטרת ישראל, שם הזכרתי מספר מצבים שבהם מסירת נתונים "טכניים" כביכול באופיים – לרשויות האכיפה יכולה להוביל לפגיעה עקיפה בחסיונות מוגנים (עיינו גם: מיכאל בירנהק מרחב פרטי 175-169)." (פסקאות 10-11 לפסק הדין).*

"אעיר כי קיים סיכוי סביר שבעקבות ההיענות לבקשתה של המשיבה, יווצר מצב שבו המשיבה תחזיק הלכה למעשה ב"מאגר מידע", כהגדרת מונח זה בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות. למותר לציין כי אם יתקיים מצב שכזה, המשיבה תידרש לפעול בהתאם להוראות פרק ב' לחוק הגנת הפרטיות." (פסקה 22 לפסק הדין)

השופט מלצר גם מקבל את הטענה שלפיה במקרה של תאגיד אין צורך לאזן בין חופש המידע לבין הזכות לפרטיות משום שתאגיד מוחרג במפורש מתחולתו של חוק הגנת הפרטיות. אכן, זהו הדין המצוי והראוי וצוות שופמן שהמליץ לפני 5 שנים על רפורמה בפרק מאגרי המידע שבחוק המליץ שלא לשנותו. אבל מה שחשוב בעיני הוא, שבדיון הקצר שעורך השופט בעניין זה, ניכרת תפיסה חוקתית ראויה, שאינה רואה בהוראות חוק הגנת הפרטיות כהסדר ממצה (פסקה 23). בעתיד אחזור לדברים אלה ככל שארצה לטעון שיש לפסול הוראה מהוראות החוק ככל שהיא אינה עולה בקנה אחד עם ההגנה החוקתית על הזכות, ולחלופין - לפרשה באופן שיתאים להגנה החוקתית האמורה.

למרות שפסק הדין מתמקד בהגבלה (קטנה) על חופש המידע, יש בו אמירות חשובות גם בדבר המאמץ שעל הרשויות ועל בתי המשפט לעשות כדי לחשוף מידע שישמש לפיקוח ובקרה ציבוריים על התנהלות הרשות:

"העברת מידע למשיבה תתרום למטרות חוק חופש המידע: יצירת מאגר מידע השוואתי, שממנו תוכל המשיבה לנסות ולמצוא שגיאות, או אי-עקביות בקביעת חיובי הארנונה ; הקלה באפשרות ליצירת קשר עם אותם המחזיקים, שהמשיבה סבורה שנעשתה טעות בחיוב הארנונה שלהם. בכך תתרום המשיבה להידוק הפיקוח על פעולותיה של המערערת בתחום הארנונה ולתיקון שגיאות שנעשו בתחום זה – מטרה שאין חולק על חשיבותה (והעובדה שהמשיבה עוסקת בכך לשם רווח איננה מורידה מחשיבות זו)"

שימו לב לסיפא "העובדה שהמשיבה עוסקת בכך לשם רווח איננה מורידה מחשיבותה" של חשיפת המידע. רק לפני חודשים אחדים דחה השופט מלצר ערעור בנושא חופש מידע, בין היתר מהטעם שהמבקש לא גילה פרטים מהותיים, והציג עצמו כפעיל סביבה שעה שהיה למעשה נציג של חברות שהתחרו במשיבה

"מעת שהמערער הציג את עתירתו כמושתתת על מוטיבים ציבוריים של איכות הסביבה בלבד, הרי שנמצא שהוא עיוות במידה מסוימת את התמונה שעמדה לנגד עיניו של כל מי שנדרש לענין ובכלל זה של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, זאת אף אם בחינת עניינו של מבקש המידע – במידע איננה הכלל, אלא החריג בענייני עתירות לפי חוק חופש המידע... על כן דין ערעורו להידחות, ולו מחמת חוסר ניקיון כפיים"  (עע"מ 9562/10 אופיר שפיגל נ' החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ (2.4.12) doc פסקאות 25-29).

נכון שמדובר בהערות אגב (והשופט גם מדגיש, שבחינת עניינו של המבקש היא החריג) אבל מי שמתעמק בדקויות - ודקויות מצמיחות לעיתים תקלות - עכשיו קיבלנו אמירת אגב מאזנת. (כתבתי על זה עם אלונה וינוגרד: להרוג את השליח ואת חופש המידע). 

_______________________________

*פסק הדין בעניין חוק נתוני תקשורת. בג"צ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ' משטרת ישראל (28.5.12)(doc)השופט מלצר בפסקה 4: "מסכים אני כי כנקודת מוצא – יש לכבד את ההבחנה בין "צורה" לבין "מהות", כך שגרעין החסיון יחול בצורה ראשונית על המידע הנוגע לתוכן השיחה בין בעל החסיון לאיש המקצוע. אולם קיימים מקרים – וההתפתחויות הטכנולוגיות הנוכחיות מלמדות כי הדבר הופך נפוץ יותר ויותר – שבהם גרעין החסיון, כפי שהוגדר לעיל, מקרין החוצה ואמור להגן גם על אינפורמציה, אשר כשלעצמה מהווה אמנם רק "צורה" של התקשרות בלבד, אך בהקשר הדברים הרלבנטי היא מעניקה כלים לחשיפה אסורה של מידע חסוי. במצב שכזה – אותו נתון "טכני", שנראה כי אין הוא חסוי מלכתחילה – בא בגדר החסיון מחמת העובדה שגילויו נותן גישה למידע מוגן. החשוב לענייננו הוא שבמקרים שכאלה (שכאמור אינם כה מעטים לאחרונה) – קבלת נתוני תקשורת עלולה לפגוע בחסיונות בעלי המקצוע. "

מאגר מידע משטרתי של מפגינים? מי יודע מה עשינו בקיץ האחרון ובארבעים וחמש השנים שקדמו לו?

אז כנראה שבמשטרה יש מי שיודע מה עשית בקיץ האחרון.  השאלה שעדיין אין לה תשובה היא האם אנחנו כבר יודעים מה עשינו בארבעים וחמש השנים האחרונות. והאם עוד אפשר לעצור את הדוור לפני שיבוא לצלצל בפעם השנייה.

לפני 3 שנים התפרסם תחקיר של הגארדיין שגילה שבמשך שנים אספה המשטרה הבריטית מידע על מפגינים מכל קצוות הקשת הפוליטית, בהם גם עיתונאים, וריכזה נתונים אישיים עליהם במאגרי מידע מיוחדים (הארץ 8.3.09).

לא אתפלא אם מה שעשתה המשטרה הבריטית נעשה גם כאן בישראל. ערן ורד, אקטיביסט/צלם וידאו מבריק, פרסם אתמול סירטון המראה כיצד סוכן משטרתי עובר בתוך קהל מפגינים שקטים, ומצלם מפגינות ומפגינים מסוימים לפי הנחיות של שוטר אחר.

לשם מה בדיוק מתעדת המשטרה את המפגינים? מדוע היא עוקבת אחרי מפגינים מה בדיוק היא עושה עם המידע הויזואלי שהיא אוספת?

מדינת ישראל מרכזת ידע ותעשייה של אמצעים לפיזור הפגנות ולמעקב. אין פלא, אפוא, שלמשטרת ישראל עומדת טכנולוגיה חדישה ומשוכללת ל"מלחמה" במפגינים ו"עושי צרות" למיניהם. לפני שבוע למדנו ש"רכב שטח גדול, שעליו מותקנת מערכת לאיסוף מידע, נראה אמש במהלך ההפגנה בתל-אביב... מדובר ברכב שטח גדול, שעליו מותקנת מערכת איסוף המידע, הכוללת אמצעי איסוף מתקדמים: מכ"מים שסורקים את השטח, שהם בעלי יכולות זיהוי ביום ובלילה, מצלמות לטווחים רחוקים, יכולת העברה ושידור של מידע לאחור, תחנת ממסר עבור הכוחות, תורן שפתיחתו מאפשרת סריקה היקפית שיכולה להגיע למספר קילומטרים." (יואב זיתון, ynet 1.7.12).


בתגובה אמרה דפני ליף: "לא הגיוני שבדרום לאזרחים אין אפילו מקלטים נורמליים, אין להם זמן להגיע למרחב המוגן - ותקציב הביטחון של מדינת ישראל מופנה לניסיון לסכל ולהפחיד צעדת מחאה אזרחית, אותנטית ולא אלימה." ובמקום אחר שאלו: "למה הובא רכב המשמש את משמר הגבול ביהודה ושומרון להפגנת המחאה החברתית בתל אביב?" (דורון נחום, nana10 1.7.12).

אני מסכים עם דפני ליף בהרבה דברים אבל לא כאן: מה פה "לא הגיוני"? זה מה שקורה כשחברה שלמה עוסקת במשך עשרות שנים בשליטה על מליוני בני אדם נעדרי זכויות אזרחיות. אמצעי המעקב והתגובה האלימה שפותחו על גב "הילידים" בשטחים טובים באותה מידה גם לדיכוי של המחאה החברתית. אני רואה בעיני רוחי את המפגין ששירת שלוש שנים בשטחים ונחרד לגלות שמה שנעשה שם - מגיע עכשיו לכאן.

עשו על זה אפילו סרט - The Postman Always Rings Twice: אשה שזוממת ביחד עם מאהבה לרצוח את בעלה, במסווה של תאונת דרכים קטלנית. לאחר שהנאהבים הרצחנים מצליחים לשטות בחוקרי המשטרה ולצאת נקיים, הם נוסעים לעבר השקיעה, ופתאום... תאונה נוספת, הפעם אמיתית, והגבר נהרג.

בתקציר שמופיע על גב הספר שהיה הבסיס לסרטים (ג'יימס מ. קיין "הדוור תמיד מצלצל פעמיים", יצא השנה בתרגום חדש של לאה ששקו, הוצאת מעריב) נכתב: 

"בצורה פרוורטית, ובלי שהם עצמם מודעים לכך, הם מבצעים פשעים על מנת לקיים מערכת ערכים שהומצאה להם על ידי אחרים."

נשמע מוכר? אני זוכר שבתור ילד צפיתי ב"הדוור תמיד מצלצל פעמים" וחיכיתי כל הזמן לרגע שבו יופיע הדוור - לקח לי זמן להבין שמדובר באלגוריה. אז אם לסיים במצב רוח קולנועי שנפל עלי: כנראה שבמשטרה יש מי שיודע מה עשית בקיץ האחרון (אני יודע, הסרט לא משהו, ויהיה מי שיאמר שהקישור הוא בדיחה לא מוצלחת. אבל הפעם  הזוועתון הוא עלינו).  השאלה שעדיין אין לה תשובה היא - האם אנו כבר יודעים מה עשינו בארבעים וחמש השנים האחרונות.  

... והאם עוד אפשר לעצור את הדוור לפני שיבוא לצלצל בפעם השנייה.

פורסם ב"העוקץ" 10.7.12

מי ישמור על השומרים? אתמול לא שמרו על ג'ורג', היום לא שמרו על הפרקליטות. מי ישמור עלינו מפני שניהם?

חוקר השבויים המכונה ג'ורג' תבע מהמדינה פיצויים לאחר הפסקת עבודתו בכוחות הביטחון. כיוון שהיום הוא עובד במשטרה, זימנה הפרקליטות את מפקדו לתחקיר כדי לברר עליו פרטים, ואף דאגה לקבל את תיק העובד שלו במשטרה. בית המשפט: "מדובר בהתנהלות כוחנית ומנוגדת לחוק". הכוחנות והפלישה לצנעת הפרט של ג'ורג' אמנם אינם משתווים בחומרתם למעשה הסדום שיוחסו לו שעה ששימש כחוקר שבויים (תקיפה מינית חמורה שאינה משתווה לפגיעה בפרטיות מהסוג שנדון כאן). ובכל זאת, כשנותנים לריבון סמכויות ומידע - מוטב להשגיח עליו בשבע עיניים ולא להפנות את הגב.

חוקר דיראני, שנאשם על ידו במעשי סדום, תובע פיצויים מהמדינה (ynet 22.1.12; ג'ורג', אגב, מכחיש). כחלק מההכנות למשפט, פנתה פרקליטות המדינה "למפקד מחוז ירושלים במשטרה, מפקדו של 'קפטן ג'ורג' ', כדי להשיג מידע אודותיו מבלי לבקש אישור מבית המשפט." לפני כחודשיים תקפה שופטת המחוזי: "זה חמור להפליא, זה פסול להפליא. כאזרחית אני מודאגת מאוד" (ynet 20.5.12). אתמול התברר, שהפרקליטות גם פנתה למשטרה, שם עובד התובע כיום, וקיבלה ממנה את תיקו האישי (ת"א (תא) 41876-01-12 אלמוני ואח' נ' מדינת ישראל (ש' דליה גנות, 1.7.12) (pdf)) .

התובע פנה לבית המשפט וביקש שזה ייאסור על הפרקליטות לעשות "כל שימוש במסמכים אלו, אשר לו עצמו אין נגישות אליהם, ולא יעלה על הדעת, שהנתבעת תנהג מנהג בעלים בפרטיו האישיים, תוך ניצול העובדה שיש ביכולתה להטיל את מרותה על מעסיקיו הכפופים לה אף הם, ותוך פגיעה בפרטיותו"

הפרקליטות השיבה שאינה רואה כל בעיה בכך שניצלה את כוחה כנציג הריבון ושלחה את ידה לתיקו האישי של התובע במשטרה. זאת, על סמך סעיף 23ג לחוק הגנת הפרטיות, המאפשר העברת מידע בין גופים ציבוריים בהתקיים נסיבות מסוימות. אבל דווקא מחוק הגנת הפרטיות עולה שלא היתה לה סמכות לעשות זאת. סעיף 23ג קובע יוצא מן הכלל לעקרון הקבוע בסעיף שלפניו, ושלפיו "מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה".

בית המשפט גינה את הפרקליטות בלשון חריפה: 

"מדובר בהתנהלות כוחנית ומנוגדת לחוק, וזאת על ידי גוף משפטי אשר אמור לייצג את המדינה על פי דין. אין, ולא יכול להיות ספק, שמסירת תיקו האישי של התובע במשטרת ישראל לידי הפרקליטות לא נועדה 'למטרת ביצוע כל חיקוק או למטרה במסגרת הסמכויות, או התפקידים של מוסר המידע, או מקבלו… ' (סע' 23ג' (2) לחוק הגנת הפרטיות). האם דרישת וקבלת תיקו האישי של התובע במשטרת ישראל נועדה לצורך "ביצוע חיקוק"?? האם דרישת וקבלת התיק הייתה במסגרת סמכויותיה של הפרקליטות?? התשובה היא: לאו רבתי וכאמור, לא ניתן להגדיר את התנהלות הפרקליטות במקרה זה, אלא כניצול לרעה של 'סמכויותיה', וזאת בהעדר סמכות שבדין ובניגוד גמור ומוחלט לדין."

נקודה מעניינת נוגעת לטענת המדינה כאילו "לא קיימת הוראת חוק האוסרת עליה לעשות שימוש במידע המצוי בתיקי המשטרה". בית המשפט מכנה טענה זו "היתממות" ואומר:

"טענה זו תמוהה משהו, בלשון המעטה, שהרי המחוקק הגדיר בחוק הגנת הפרטיות באילו מקרים מותר למדינה לעשות שימוש במידע המצוי בידי גופים ציבוריים אחרים. האם לא ניתן להבין מכך, שבמקרים שאינם מצויינים בחוק הגנת הפרטיות, לא ניתן לעשות שימוש במידע כזה? האם לא היה זה מן הראוי שהפרקליטות תודה בטעותה ותימנע ממתן הסברים שונים ומשונים להתנהלות שהינה בלתי חוקית בעליל, פוגענית ובלתי מוסרית? האם הפרקליטות, או המדינה לא ידעו, שאינם רשאים לקבל לידיהם את תיקו האישי של התובע במשטרה ללא קבלת היתר מבית המשפט לעשות כן? האם הפרקליטות או המדינה לא ידעו שדינם בחוק זה אינו שונה מדינו של כל בעל דין בתובענה אזרחית? האם יעלה על הדעת שנתבע פלוני יפנה למשטרת ישראל ויקבל את תיקו האישי של התובע, ללא קבלת היתר מבית המשפט?? "

פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות ("מסירת מידע או ידיעות מאת גופים ציבוריים") חוקק בשנת 1985 על סמך עבודתה של "ועדת קלוגמן". בדוח שפרסמה, המליצה הוועדה להקל על העברת מידע בין משרדי ממשלה, בשונה מגופים ציבוריים אחרים, ולקבוע שהיא מותרת "ככל שלא נאסרה בחיקוק או בכללים". מזכיר מאוד את הטענה של המדינה במקרה שלפנינו.

עוד הוצע לכלול בתוך "משרדי הממשלה" את צה"ל ואת משטרת ישראל (דוח ועדת קלוגמן, עמוד 21). הסדר זה הושמט בסופו של דבר ולא נכלל בנוסח החוק (גם לא בהצעת החוק), וזאת ברוח דעת המיעוט של חברת הוועדה, פרופ' רות גביזון, שטענה שההסדר...:

"פורץ את המחסום לגבי העברות מידע בתוך הממשלה, וכן לממשלה, כאשר צה"ל והמשטרה נכללים, לצורך זה, ב'ממשלה'. הסעיף מתיר כל העברת מידע, ללא כל דרישת קשר בין המידע המועבר ותפקדיה או סמכויותיה של היחידה המקבלת. לדעתי יש לבטל את הפטר המוצע בסעיף זה על שני מרכיביו". (דו"ח ועדת קלוגמן, עמוד 25).

פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות עמד במוקד ההתדיינות הראשונה שניהלתי בנושא פרטיות - עתירה של האגודה לזכויות האזרח נגד העברות מידע ממשרד הפנים לגופים ציבוריים ופרטיים. באשר להעברות המידע בין גופי השלטון טענו, כי אלו מתבצעות בניגוד להסדר החוקי ושלא על פי כללים ברורים ומגבילים. בית המשפט העליון קיבל את העתירה, ובמקרה שלפנינו מזכיר בית המשפט את דבריו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (שבעניין זה, להבדיל מעניין העברות מידע לגופים פרטיים, הצטרף לדעת הרוב) שדיבר על החשש "... מפני כוחה העודף של המדינה, שתרכז בידיה מידע רב לגבי אזרחים ותושבים ותעשה שימוש לרעה באותו מידע… ניצול לרעה ושימוש פוגעני במידע" (בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, פ"ד נח 842, 856 (2004)).

ובעניין בן דוד הזהירה השופטת (גם כאן - "כתוארה אז") ביניש:

"ההשגים הטכנולוגיים של העידן המודרני הביאו עימם כתוצאת לוואי  אפשריות נרחבות לפגיעה בפרטיות. מאגרי המידע המצויים בידי  הרשויות בכלל, ובידי מס הכנסה בפרט, נתונים בידי עובדי ציבור, שיש  להם גישה אליהם, יכולת ועוצמה לאיסור מידע רב על כל אדם  מהציבור בישראל בכל היבט מתחומי חייו. החזון האפוקליפטי של ג'ורג' אורוול בספרו בדבר 'האח הגדול' עלול  על נקלה להפוך למציאות חיים אם לא ייושמו הגבולות לנגישות  למאגרים ולשימוש בהם מעבר למטרה המוגבלת שלשמה ניתנה  הסמכות למופקדים על מאגרי מידע." (עש"מ 6348/01 בן דוד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו (2) 918, 932 (2002) ). 

אפשר למצוא בפסיקה אזכורים רבים של הדברים הללו, אבל בדרך כלל בהקשר של העברות עברייניות או דליפות של מידע אישי לידי גורמים שאינם גופים ציבוריים (כמו, למשל, במקרה של העובד הבכיר ברשות המסים שהעביר מידע מתיקי נישומים לידידיו ויצא שלשום בזול: ת"פ 2928-06 מ"י נ' שוקי משעול; וראו גם את התחשיב שעושה יהונתן קלינגר: הפרטיות שלכם שווה 0.7 אגורות). אבל כמו שטענתי לא פעם, החשש אינו נעוץ רק בשאלה האם תדע המדינה לשמור על המידע האישי שלנו מפני גורמים עברייניים וחורשי רע, אלא גם "מי ישמור על השומרים?" כיצד ניתן למנוע, או לפחות לצמצם, שימוש עברייני של גופים ציבוריים במידע האישי שלנו? שימוש עברייני כמו זה שנעשה במקרה של קפטן ג'ורג'.

המדינה, שלא שמרה בזמנו על ג'ורג', גם לא שמרה על הפרקליטות. ההחלטה השיפוטית מאתמול לא תמנע מהמדינה לנצל לרעה את כוחה גם בעתיד. מי ישמור עלינו? מי ישמור על השומרים?

____________________________________________

* תוספת מאוחרת 8.8.12: בית המשפט העליון התייחס להחלטה זו באופן אגבי עת קיבל ערעור על החלטה אחרת בתיק [רעא 4826/12 משרד הביטחון נ' פלוני (ש' צבי זילברטל, 7.8.12) doc] . ראו: הגבלות על העברת מידע אישי בין גופים שלטוניים? לא במקרה של "המדינה כבעל דין"  

כשפקידי הממשלה עוברים על החוק

מאמר שכתבתי ב"ארץ אחרת" גיליון מס' 64 בנושא מדינת מעקב - המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים

לפני כשלושים שנה שנה, בהיותי קצין שלישות זוטר באחד מבסיסי חיל האוויר, ישבתי ערב אחד במשרדי בצריף המנהלה הישן, והקשבתי לשיחה שהדיה חדרו מבעד לקירות העץ הדקים: מפקד היחידה ועוזריו שוחחו עם מר וסרמן, מנהל יחידת הבינוי האזורית, ובניסיון לשכנעו להקים בבסיס מבנה מגורים ללא היתר בנייה הרעיפו עליו דברי כיבושין, הלצות ותקרובות שהובהלו מהמטבח.

התנגדותו של מנהל יחידת הבינוי הלכה ודעכה. "אבל החוק… החוק לא מאפשר לי", הוא מלמל כשגבו לחוץ אל הקיר.

"מר וסרמן", רעם קולו של המפקד בצחוק מתגלגל, "אתה זוכר מה אמר קונפוציוס? 'חוק חניוק, אנו באנו ארצה'".

בכך הסתיימה השיחה, ובתוך חודשים אחדים נפתרה מצוקת הדיור בבסיס. החוק חשוב, אבל בניין הארץ חשוב יותר, ולכן מבנה שהוקם שלא כדין ימשיך לעמוד על תלו עד שיוצא ההיתר החוקי שיכשיר אותו בדיעבד. ומה שהיה יפה לימים של "חומה ומגדל", ולבנייה בחומר ולבנים, יפה גם היום בשימוש בטכנולוגיות מידע. תחילה בונים מנגנוני איסוף מידע, מעקב ובילוש וקובעים עובדות בשטח. ורק אז, כשהמנגנונים כבר פועלים ופוגעים בזכויות יסוד חוקתיות, מגישים לאישור הכנסת הצעת חוק שתפורה בהתאם למידותיהם.

בשנים האחרונות עשו קברניטי המנהל הציבורי בישראל שימוש נרחב בטכנולוגיות מידע במסגרת פרויקטים שונים, שפוגעים בזכות לפרטיות ובמושכלות יסוד של משטר דמוקרטי. למשל, רישות המרחב הציבורי במצלמות מעקב הוא מסוג הפעולות שאינן יכולות להיעשות אלא על פי הסמכה בחוק של הכנסת. אבל מי שעוקב אחר השימוש ההולך וגובר שעושות רשויות השלטון בטכנולוגיות המעקב האלה יודע שפקידים בכירים עושים דין לעצמם, קובעים עובדות בשטח, ורק לאחר מכן פונים אל הכנסת כדי שזו תברך על המוגמר. לעתים הם פועלים תחת מסווה של "פיילוטים", ולעתים הם מגייסים את היועצים המשפטיים שלהם כדי שאלה ינסחו חוות דעת משפטיות מופרכות שיכשירו את השרץ.


הרשומה הרפואית הלאומית

שילוב טכנולוגיות מידע במערך שירותי הבריאות יכול ללא ספק להרים תרומה משמעותית לשיפור הטיפול הרפואי ולסייע במניעת טעויות ואסונות. "הרשומה הרפואית הלאומית" תוכננה בידי משרדי האוצר והבריאות, והיא עתידה להנגיש מידע רפואי רגיש ביותר לאלפי מסופי מחשב שיוצבו בבתי חולים, במרפאות ובקופות החולים. אבל במערכת מרכזית של רשומות רפואיות יש גם סכנה, והיא מאיימת על הסודיות הרפואית של מיליוני מטופלים.

שאלת המפתח היא כיצד מעצבים את המערכת. טכנולוגיה אינה בריאה אלוהית אלא יציר ידי אדם, והיא מתוכננת ונבנית בהתאם לאינטרסים ולערכים. ניתן לבנות מערכת מידע שתסייע בהשגת יעדים חשובים, כמו שיפור הטיפול הרפואי, תוך פגיעה מזערית בפרטיות החולה. השאלה היחידה היא האם מקבלי ההחלטות מייחסים לשמירה על הפרטיות את החשיבות הראויה לה, והאם הם מוכנים לוותר למענה על אינטרסים ארגוניים ואחרים בעת שהם מעצבים את הארכיטקטורה הטכנולוגית של מערכת המידע שהם בונים.

להמשך הרשימה … בשנת 2004 מינה מנכ"ל משרד הבריאות את פרופ' אבינועם רכס, ראש ועדת האתיקה של הסתדרות הרופאים, לעמוד בראש ועדה שתגבש את הכללים האתיים והמשפטיים שיסדירו את פעילותה של הרשומה הרפואית הלאומית. מסקנותיה של הוועדה היו אמורות לשמש בסיס להצעת חוק שתועבר לדיון ולהכרעה בכנסת. בתחילה ניסה אמנם משרד הבריאות להקל ראש בצורך בחקיקה, אבל היועץ המשפטי לממשלה הבהיר, כי רשומה רפואית מאוחדת בהיקף מדינתי תסב פגיעה בזכות היסוד לפרטיות, ועל כן אסור להפעילה לפני שהכנסת תאשר זאת בחקיקה.

פרופ' רכס נרתם למשימה ברצינות רבה וקיבץ בוועדה מומחים ונציגי ארגונים מתחום הרפואה והמשפט. במשך שנים הוא קיים בהתנדבות עשרות מפגשים והשקיע מאות שעות עבודה בניסיון לעמוד במשימה שנטל על עצמו.

אלא שעם הזמן התברר שלקברניטי משרד הבריאות והאוצר כבר היתה תוכנית מפורטת לגבי אופן פעולתה של הרשומה הרפואית הלאומית, ושתוכנית זו עוצבה בהתאם לצרכים ביורוקרטים וארגוניים ומתוך זילות בפרטיות החולים. בכל פעם שחברי ועדת רכס הגיעו להחלטות שלא עלו בקנה אחד עם תוכניותיהם של הפקידים, פעלו אלה כדי לרוקן את ההחלטות מתוכן ולשבש את עבודת הוועדה.

כך היה, למשל, כאשר הוועדה החליטה שהגישה לרשומה הרפואית הלאומית תהיה מותרת לרופאים בלבד. ההחלטה הזאת לא היתה לרוחם של הפקידים. לפי חזונם של אלה, המערכת נועדה לשמש גם "כלי אסטרטגי לפיתוח מדיניות ולבקרה" (מנחם פרידמן, "בשליפה מהירה", זמן הרפואה נוב-דצמ' 2006, 8, 10); ועל כן המידע הרפואי שירוכז באמצעותה חייב להיות נגיש גם לאנשי מנהלה במוסדות האישפוז, בקופות החולים ואפילו במשרד הבריאות. מכיוון שההכרעה האתית של ועדת רכס לא שירתה את מטרותיהם, הם התעלמו ממנה, וישיבתה הבאה נפתחה בהודעה על צמצום הגדרת המשימה של הוועדה.

למעשה, הכשל הראשון בעבודת הועדה היה טמון כבר בנקודת המוצא שלה: "משרד הבריאות, בשיתוף עם משרד האוצר, החליטו על הקמת רשומה רפואית לאומית בישראל" (מתוך ה-RFI "בקשה לקבלת מידע" שפרסם משרד הבריאות בתאריך 25.3.2005). כלומר, מלכתחילה הוחלט שמידע רפואי רגיש של כל תושבי ישראל יזרום ברשת ערוצי תקשורת. מדובר במערכת ש"מאגמת" (מלשון אגם) את המידע. שאילתא נשאלת ב"נקודת קצה": מסוף מחשב במרפאה או ממחלקה בבית החולים וסורקת את כל המאגרים של קופות החולים ושל בתי החולים או מרפאות אחרות ואוספת את המידע הרפואי של הפציינט בו מדובר ויהיה אפשר לשלוף אותו בלחיצת כפתור באלפי עמדות מחשב ברחבי הארץ. אבל הבחירה במודל הזה רחוקה מלהיות ברורה מאליה. כפי שהסביר ד"ר יורם בלשר, לשעבר יו"ר הסתדרות הרופאים, הבחירה ברשומה רפואית לאומית התקבלה ללא התייעצות עם הרופאים "ואף ללא דיון ציבורי רחב, שיעלה על סדר היום את תחושות המטופלים באשר לניהול המידע הרפואי השייך להם, ולהם בלבד. דיון כזה היה מאפשר גם בחינה אמיתית של חלופות שהועלו כאופציות במדינות אחרות, דוגמת 'כרטיס חכם' המצוי בידי המטופל עצמו או הסתפקות במאגר הכולל סט מינימלי של נתונים בסיסיים" (יורם בלשר "לשתף אותנו" זמן הרפואה נוב'-דצמ' 2006, 6, 7).

הלכה ולמעשה, ועדת רכס התבקשה, ובעתיד יתבקשו גם הציבור והכנסת, להתייחס כאל נתון להחלטתם של כמה פקידים בכירים להנהיג בישראל מערכת רשומה רפואית אחודה – החלופה המסוכנת והפוגענית ביותר בסודיות הרפואית.

כאילו לא די בכך, משרד הבריאות פועל כדי להפוך לתיאורטי כל ניסיון עתידי לערער על הבחירות הבעייתיות של בכיריו. במקביל לעבודתה של ועדת רכס, ותוך התעלמות גמורה מתוכן דיוניה, המשיכו פקידי המשרד ואנשי הטכנולוגיה שמשרתים אותם לתכנן את מערכת הרשומה הרפואית הלאומית, לבצע שינויים מבניים ולהשקיע משאבים בתשתיות. הרשומה הרפואית הלאומית הולכת ונבנית תחת מסווה של "פיילוטים".

בהשפעת לחצים אדירים שהופעלו עליהם ניאותו נציגי היועץ המשפטי לממשלה לאשר למשרד הבריאות לבצע פיילוט - להקים מערכות מחשב שיעבירו מידע רפואי בין מוסדות רפואיים ללא הסכמת המטופלים, ובנסיבות שחוקיותן מוטלת בספק. תקוותם היתה שהפיילוט יעשיר את הניסיון והידע הדרושים לדיון בקוד האתי ובחקיקה.

לימים נשאלו מנהלי הפיילוט מהן התובנות שקיבלו אגב הפעלתו בכל הנוגע לאבטחת מידע והגנת הסודיות הרפואית. תשובתם היתה שאין להם כל תובנה במישור הזה משום שלא עלה בדעתם לבדוק אותו. לדבריהם, "הפיילוט נועד לבחון את היתכנות הפתרון הטכנולוגי", הא ותו לא. חמור מכך: התברר שהם לא קיימו אפילו את ההוראות הבסיסיות שנקבעו בחוק הגנת הפרטיות לניהול מאגר מידע. אם פיילוט נועד ללמד על "הדבר האמיתי", הרי שהרשומה הרפואית הלאומית צפויה לסבול מדליפות, ניצול לרעה וליקויים באבטחת מידע, תופעות שהתרחשו בשנים האחרונות בכמה מוסדות רפואיים גדולים ומכובדים.

"הפיילוטים" של משרד הבריאות אינם משמשים לבדיקה, שמעצם טבעה היא מוגבלת בזמן. הם ממשיכים וימשיכו להתקיים וליצור מציאות בלתי הפיכה; למסד פגיעה חמורה בסודיות הרפואית של כל תושבי ישראל, בהתאם לתוכנית שלא נידונה ולא אושרה בידי הציבור ונבחריו.

במקביל, נזנחו הניסיונות לגבש הסדרים אתיים וחוקיים לפרויקט. כישלון המאמץ האדיר שנעשה בהקשר הזה לא נבע מפגם בעבודה של ועדת רכס או של משרד המשפטים, אלא אך רק משום שמשרד הבריאות סירב להכפיף את תוכניותיו להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ולהכרעות האתיות של חברי הוועדה.

בשנה האחרונה התקדם משרד הבריאות צעד נוסף לקראת השלמת המערכת, והורה לכל מוסדות הבריאות בארץ להתאים את מערכות המידע שלהם לסטנדרדט אחיד, שיאפשר לקשר ביניהן. במקביל, החלו בתי חולים ממשלתיים להתחבר למערכת שיתוף המידע של שירותי בריאות כללית.

לאחר שנוכח לדעת שנעשה "דחליל לשימוש חד-פעמי לטובת משרד הבריאות" הודיע פרופ' אבינועם רכס על התפטרותו מהתפקיד שמילא בהתנדבות ובמסירות במשך שבע שנים. "המשרד פועל באופן חד-צדדי", הוא כתב למנכ"ל משרד הבריאות ד"ר רוני גמזו, "ומכניס עתה את הרשומה הרפואית הלאומית בדלת האחורית מבלי שהסתיים הדיון הציבורי עליו הופקדתי… אישית אני סבור כי מערכת ממוחשבת כזו היא חשובה ונדרשת, אך הסכנות לפרטיות המטופל הטמונות בה רבות מאוד ולמיטב ידיעתי לא באו על פתרונן".

הדיון הציבורי על ההשלכות האתיות והחוקיות של פרויקט הרשומה הרפואית הלאומית פינה את מקומו למעשים. הדיון הזה עשוי להתחדש ביום מן הימים, לאחר שמשרד הבריאות יסיים לעצב מציאות ו"אתיקה" רפואית חדשה, ויניח על שולחן הכנסת הצעת חוק שתכשיר אותן. אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי.

עוד מחטפים

נראה כי הרשומה הרפואית הלאומית היא הפרשה החמורה ביותר מבחינת הפגיעה בפרטיות. אבל היא בהחלט איננה היחידה. משרד הבריאות הוא רק אחד ממשרדי הממשלה שמשתמשים שלא כדין בטכנולוגיות מידע, ויוצרים באמצעותן מציאות ונורמות של חברת מעקב.

במסגרת הפרויקט "עיר ללא אלימות" פועל המשרד לביטחון פנים לרשת את המרחב הציבורי במצלמות מעקב. המצלמות מחוברות למוקדי מעקב עירוניים והופכות את רחובות הערים לפַּנאוֹפּטיקוֹן אדיר ממדים. המידע הוויזואלי שנקלט בעין המצלמות מועבר למאגרי מידע ענקיים, שמאפשרים איחזור ושליפה של המידע אפילו לאחר חודשים ושנים. הלכה למעשה, משטרת ישראל מקימה מנגנון מעקב פולשני ומסוכן ללא סמכות חוקית ובלי פיקוח ציבורי. ואם לא די בכך, המשטרה מעבירה את הסמכויות, שיש לה לדעתה, לעשרות רשויות מקומיות, ומאפשרת לכל אחת מהן להפעיל כראות עיניה את מערכות המעקב המצולם שבתחומה.

לפני שנתיים, בדיון שיזמה הסנגוריה הציבורית במשרד המשפטים, הוסכם כי פרויקט המעקב המצולם של המשטרה פוגע בזכויות חוקתיות, ולכן נדרשת הסדרה חוקית שתקבע את התכליות שלשמן ניתן להציב מצלמות ותגביל את השימוש במצלמות בהתאם לעקרונות של סבירות ומידתיות. אבל המשרד לביטחון פנים התעלם והמשיך בשלו, ובשנה האחרונה אף יצא במכרז ענקי לרכישת מערכות מעקב מצולם. בדיון שהתקיים לאחרונה בוועדת המדע של הכנסת ביקשו חברי הוועדה לעצור את ההשתוללות עד להסדרת הסוגיה בחקיקה. מחקרים שהוצגו לוועדה מלמדים כי במדינות שניסו להסדיר את השימוש במצלמות בדיעבד, נכשלה הרגולציה כישלון חרוץ.

כרטיס נסיעה "חכם" שהוכנס לשימוש בתחבורה הציבורית משמש גם לניהול מעקב שיטתי אחר הנוסעים. בהוראת משרד התחבורה אוספים מפעילי התחבורה הציבורית מכל נוסע שרוכש את הכרטיס מידע אישי רגיש ורב: נתונים מזהים וביוגרפיים, נתוני "פרופיל" דוגמת זכאות לקצבה או מוגבלות, פרטי מוסד לימודים ועוד. הכרטיס החכם מכיל שבב אלקטרוני עם פרטיו המזהים של הנוסע, ואלה "נקראים" על ידי עמדת הכִּרטוס בכל אוטובוס שאליו עולה הנוסע. באופן זה מתועדות ה"עקבות" שמשאיר אחריו הנוסע אגב השימוש בכרטיס - נתונים על מועד ומקום עלייתו לכלי תחבורה, מספר הקו, תאריך ושעת העלייה וכד'. המידע האישי מוחזק במאגרי מידע במשך זמן רב ועובר מגורם אחד למשנהו לצרכים שונים.

לפני כשנה ביקש משרד התחבורה לעגן בחקיקה את הפגיעה בנוסעים. הצעת החוק שהגיש נתנה בידי שר התחבורה סמכות גורפת לפגוע בפרטיות הנוסעים כפי שימצא לנכון. הכנסת התבקשה לתת הכשר חוקי לפגיעות מרחיקות לכת בזכויות יסוד שנעשות בפועל במערך התחבורה הציבורית. חברי הכנסת שדנו בהצעת משרד התחבורה מתחו ביקורת נוקבת על התנהלותו וכפו על הפקידים את מה שהיה עליהם לעשות זה מכבר - לשבת עם נציגי היועץ המשפטי לממשלה ולבצע שינויים מפליגים בהצעת החוק ובפרקטיקות הפולשניות שהנהיגו. אבל גם כאן תתקשה הכנסת להחזיר את השד לבקבוק. כפי שהסביר נציג הרשות למשפט ולטכנולוגיה, משרד התחבורה בחר "באופרציה טכנולוגית שמייצרת לנו בנקודת הזמן הנוכחית סט של אילוצים". מיליוני נוסעים כבר מחזיקים "כרטיס חכם", שתוכנן ויוצר מתוך התעלמות משיקולי פרטיות, ונקודת המוצא של הדיון היא "הארכיטקטורה הקיימת" הזאת.

מאגר התמונות הביומטרי של בעלי רשיונות הנהיגה הוקם ברשות הרישוי לפני שש שנים והצעת החוק שאמורה לעגן אותו עדיין תקועה בוועדת הכלכלה בכנסת. באופן דומה נעלמה הצעת חוק שהיתה אמורה לאשר איסוף מידע אישי רגיש מתלמידים ברשות ראמ"ה במשרד החינוך. גם המאגר הביומטרי שהקים משרד הפנים לפני שבע שנים למהגרי עבודה ועובדים זרים אינו מעוגן בחוק, ונידון עתה בבית המשפט העליון לאחר שהוגשה עתירה בעניין.


המאגר הביומטרי מתחיל את דרכו כפיילוט

בערבו של ה-16 בנובמבר 2009 עמדה הכנסת להצביע ולאשר בקריאה שנייה ושלישית את חוק המאגר הביומטרי. זה היה לאחר דיון מר ונמהר שהתקיים בוועדה פרלמנטרית בראשותו של חבר הכנסת מאיר שטרית. שטרית, שבהיותו שר הפנים גיבש את הצעת החוק, ניצח עתה על מלאכת הבקרה שהרשות המחוקקת מקיימת – או ליתר דיוק, אמורה לקיים – על הרשות המבצעת.

אבל באותו הערב חדרו למשכן הכנסת הדי הסערה שהתחוללה בזירה הציבורית, ושרים וחברי כנסת, מהאופוזיציה ומהקואליציה כאחת, הודיעו שלא יצביעו בעד הצעת החוק. בלית ברירה ביקשה הממשלה ברגע האחרון להשהות את ההצבעה ומינתה את מזכיר הממשלה, עו"ד צבי האוזר, לרכז צוות לבחינה מחודשת של הצעת החוק.

עתה איימה ה"התקוממות" המפתיעה של הכנסת להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את התוכנית להקמת המאגר. גם שרי ממשלה הצטרפו אל השר מיכאל איתן, שבמשך חודשים עמד לבדו כמוכיח בשער והזהיר מפני המהלך הפזיז. אבל סוללה של ביורוקרטים, שבמשך שנתיים דחפו את העגלה הביומטרית, נזעקו אל "צוות האוזר" כדי להחזירה למסלולה. בסופו של ויכוח סוער הגיעו הנצים לפשרה, שלפיה יועמד המאגר הביומטרי למבחן. מלכתחילה תוכנן המאגר להתחיל את דרכו ב"פיילוט" שיבדוק היבטים טכניים של המערכת הביומטרית. בהתאם לפשרה שגובשה, הורחבו מטרותיו של הפיילוט ונקבע שבמהלכו תבחן גם, ובעיקר, נחיצותו של המאגר.

ההסדר החדש התקבל בברכה בכנסת. ההנחה, שעצם קיומו של המאגר הביומטרי יותנה בהצלחת הפיילוט, אפשרה לחברי כנסת רבים להסיר את התנגדותם להצעת החוק, וזו אכן אושרה במליאה ברוב גדול.


ראית פיילוט שלא מצליח?

אך הפיילוט של המאגר הביומטרי תוכנן כך שרוב העניינים שייבדקו במהלכו אינם קשורים כלל למאגר, אלא לכל מיני היבטים טכניים שאותם התכוונו לבדוק ממילא עוד לפני שהכנסת הרחיבה את מטרות הפיילוט ותלתה את קיום המאגר בתוצאותיו.

בדומה ל"פיילוט" של הרשומה הרפואית הלאומית, גם הפיילוט של משרד הפנים אינו בוחן פתרונות חלופיים, וגם לא ארכיטקטורה טכנולוגית שונה מזו שנבחרה. הפיילוט גם אינו בודק אם המאגר עדיף מחלופותיו - ואם כן, עד כמה - וממילא הוא לא יאפשר להעריך בסופו את מאזן הרווח וההפסד של כל חלופה. יהיו אשר יהיו תוצאותיו, לא יהיה בהן משום מענה לשאלות ששאלה הכנסת: האם המאגר "נחוץ"? האם כל "המידע שבו" נחוץ?

יתרה מזאת, אין זה סוד שכל בדיקה יכולה להיות נתונה למניפולציות, במיוחד כאשר הגוף שמבצע אותה הוא גם זה שעומד במרכז הבדיקה. על כן הצטווה שר הפנים בחוק לקבוע מראש מדדים להצלחת הפיילוט – תוצאות מינימליות שילמדו על הצלחה, ותנאים לתוקף ולמהימנות של התוצאות. אבל התוכנית שטווה שר הפנים אינה כוללת מדדים. חבר הכנסת שטרית, שבאופן תמוה השתתף בדיוני הצוות המקצועי שתכנן את הפיילוט, התייחס לנקודה הזאת והסביר: "אנחנו לא קובעים את הסף מראש, כי אנחנו לא יודעים, לא מנוסים במאגר ביומטרי… בוועדת השרים יהיו התוצאות של הבדיקות והם יחליטו אם זה מוצלח או לא מוצלח". לסטטיסטיקאי הראשי פרופ' שלמה יצחקי, שבתחילה זומן להשתתף בתכנון הפיילוט, הודיעו אנשי משרד הפנים שהם אינם נזקקים לעצתו ולמומחיותו. כמו בפרשת הרשומה הרפואית הלאומית, דומה שגם כאן התייחסו הפקידים למומחה עתיר מוניטין כאל "דחליל לשימוש חד-פעמי" למטרות יחסי ציבור ולגיטימציה.

"ראיתם פיילוט שלא מצליח?" שאל אחד הפקידים את מתנגדי המאגר במהלך הדיון בכנסת. הדברים נאמרו כהלצה, אך הם משקפים את האופן שבו נתפר הפיילוט כדי ליצור הצלחה למראית עין. "ההצלחה" האמיתית היחידה תהיה, כמו תמיד, השקעת משאבים עצומים בתשתיות ובהקמת הרשות הביורוקרטית לניהול המאגר. מבחינת המנגנון הביורוקרטי, ההישג המרכזי של הפיילוט יהיה הפיכת המאגר למציאות שיקשה על הכנסת לשנות.



טכנולוגיה וריבונות

פרויקטים טכנולוגיים, שיש להם השלכות הרות גורל על זכויות האדם ועל הדמוקרטיה, מתגבשים במִנהל הציבורי הרחק מעין הציבור. הם מגיעים אל הכנסת רק לאחר שנקבעת המסגרת הקונספטואלית שלהם, הושקעו משאבים רבים, ולעתים אפילו לאחר שהוקמו תשתיות לצורך פיילוטים.

והתוצאה של כל אלה: הדיון החוקתי והערכי שמקיימת הכנסת מתנהל בצלו של "מעשה עשוי" כמעט. המסגרת הקונספטואלית, המבנה הטכנולוגי ותשתיות הפיילוטים – כל אלה אינם "ניטרליים", אלא משקפים ערכים ואיזונים חוקתיים שנקבעו בתוך המנהל הציבורי ללא מעורבות של הציבור ונבחריו. ומכאן מובן שפרקטיקה זאת פוגעת בשלטון החוק ובריבונות הכנסת.

לא יעלה על הדעת שפקידים יגבשו מיזמים טכנולוגיים יומרניים והרי סכנות, ורק אז, מלווים בסוללה של יועצים ומומחים, יעוטו על הכנסת ויאיצו בה לאשר להם בחקיקה חפוזה לעשות כרצונם. אכן, תפקידם של פקידי הרשות המבצעת הוא למשול ולבצע, ואך טבעי הוא שלצורך כך הם ישאפו להרבות משאבי מידע וכוח. הכנסת, לעומת זאת, תפקידה להגן על האזרחים ועל הדמוקרטיה מפני אותה שאיפה לעוצמה ולשמור על זכויות האדם.