במשך שבע שנים עבד רואה חשבון שכיר תחת עינה הפקוחה של מצלמת מעקב מבלי שהמעסיק יידע אותו על כך. בית הדין לעבודה קבע שמדובר בפגיעה בפרטיות שמהווה נסיבה שמאפשרת לעובד להתפטר ולזכות בפיצויי פיטורין של מפוטר. אלא מאי? בית הדין מיקד את הפגיעה בפרטיות רק בהעדר היידוע למרות שעצם השמתו של העובד במעקב מצולם רציף מהווה פגיעה בפרטיות, שאין לה הגנה אלא בנסיבות מיוחדות. בית הדין גם הקל עם המעסיק משום שהלה האמין שמותר לו לקיים תצפית על עובדיו משל היו חיות מעבדה. זו בדיוק הבעיה של מעסיקים רבים, שמאמינים שהכול מותר להם, רק בגלל שהאריס נמצא "על אדמתם".
התובע שעבד אצל הנתבע גילה לאחר שבע שנים שבחדרו מותקנת מצלמה נסתרת. לאחר שמחה המצלמה הוסרה אבל מקץ ימים אחדים התפטר ותבע פיצויי פיטורין כיוון ש"אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו" ועל כן יש לראותו כמי שפוטר למרות שההחלטה לסיים את יחסי העבודה היתה שלו. בית הדין קיבל את התביעה. אבל ההנמקה....
על כן זיכה בית הדין את העובד בפיצויי פיטורין. לעומת זאת לא נפסקו לעובד פיצויים על עוגמת נפש בשל פגיעה בפרטיות וזאת על יסוד ההלכה, שלפיה שאין לבית הדין סמכות לדון בתביעה שעילתה חוק הגנת הפרטיות. מעבר לנדרש קובע בית הדין, שסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מקנה הגנה למי שפגע בפרטיות בתום לב לצורך הגנת עניין אישי כשר ו/או תוך ביצוע עיסוקו. "אנו מאמינים כי הנתבע סבר בתום לב כי הוא היה רשאי להתקין את המצלמה מבלי ליידע את העובדים, כולל התובע." לאור זאת ובשים לב שהתובע זכה בפיצויי פיטורין לא פוסקים פיצוי על עגמת נפש בשל הפרת חוזה עבודה."מעקב, אף במקום שאינו רק לשימושו של העובד (גם אם נועדה למנוע גניבה) הוא כלי לגיטימי בתנאי שהעובד מודע לכך. צילום סמוי פוגע בפרטיות העובד (ראו … בירנהק, מרחב פרטי, ע' 438); אין לנו כל ספק כי צילום של עובד במשך כל השעות שבהן הוא שוהה במשרדו, מבלי להודיע לו על כך, מהווה 'נסיבה שביחסי עבודה שבה אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו'. זאת, אף בנסיבות כמו במקרה של התובע, שעבד במשרד משותף עם עוד עובד או שניים. אין בכך כדי להפוך את מקום העבודה של העובד ל'רשות רבים'… במקרה כמו זה שבפנינו, הנתבע היה יכול להסיר את המצלמה, כפי שהוא אכן עשה, אך לא ניתן היה - ולא היה בידיו - להחזיר את האמון הפגוע של התובע, שלא רק גילה שהוא מצולם במהלך תקופה כה ארוכה, אלא אף גילה כי הנתבע, לגביו הוא ראה את עצמו כיד ימינו ואכן היה עובד מסור ומצטיין, לא טרח לספר לו והוא גילה על כך בשל התקרית שאירעה…" ס"ע (נצ') 30929-12-10 רו"ח סלמאן נ' רו"ח עליימי (ש' עידית איצקוביץ, 20.6.12)(doc)
הערות טענות ומענות:
1. מצלמת מעקב בחדר העובד מסבה פגיעה לפרטיותו ולכבודו אפילו אם מיידעים אותו על כך. יתכנו נסיבות שבהן תהיה למעסיק הגנה במקרה כזה, אבל נסיבות אלו חריגות. כך, למשל, מצלמת מעקב בתחנת דלק, שמטרתה לתעד מקרי שוד עשויה להיות מוגנת למרות שהיא קולטת גם את העובד המתדלק. לעומת זאת, מצלמה שעוקבת באופן רציף אחרי העובד שלא בנסיבות שבהן יש חשד קונקרטי לגביו אינה יכולה לקבל הגנה משום שהיא פוגעת באורח בלתי מידתי בפרטיות העובד ("חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות" - סעיף 20) ועל כן שוללת את תום הלב של הפוגע. ראו למשל את המקרה של עובדת שידעה על קיום המצלמה וחרף זאת, כיוון שלא היתה הצדקה למעקב הרצוף, נקבע שלמעסיק אין הגנה ((דמר (חי) 39840-04-10 לשצינר נ' פאר מרכז רפואי בע"מ; ורק מחמת עצלנות איני פונה ליישם את הלכת איסקוב. תאמינו לי שזה לא מסובך).
בענייננו לא רק שהמעסיק לא טען לקיומן של נסיבות חריגות, שהכשירו מעקב רציף אחר העובד (במשך שבע שנים!!), אלא שהוא גם הסיר את המצלמה מייד לאחר שהעובד גילה את דבר קיומה, ומכאן שאפילו המעסיק לא סבר שהמצלמה ממש נחוצה כדי להגן על אינטרס לגיטימי שלו. מה שמשתמע מפסק הדין הזה הוא הכשר גורף למעסיקים להפוך את מקום העבודה לפנאופטיקון ואת העובדים לחיות מעבדה תחת תצפית.
2. משמח שבית הדין קבע שצילום העובד במשרדו, מהווה "צילום אדם ברשות היחיד" למרות שהמשרד הוא קניינו של המעסיק (טענה נפוצה של מעסיקים) ולמרות שהיו בחדר עובדים נוספים. לא שזה חדש (לאחרונה נפסק שאפילו זוג שמבלה במכונית החונה בדרייבאין יוצר "רשות יחיד" ושמי שמצלם אותם - עבריין - ת"פ (תא) 22744-09-11 מ"י נ' סנין), אבל בשים לב לטעויות מזיקות כמו זו שהזכרתי לעיל - טוב שיש לפחות חזרה על העקרון הזה. העובד אמנם אינו יכול לומר למעסיק "זה לא העסק של אבא שלך" אבל המעסיק אינו להתייחס לעובד כאל אריס רק משום שהוא נמצא על "אדמתו".
3. ההלכה שלפיה אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעות שעילתן חוק הגנת הפרטיות היא בכל הכבוד שגויה – פירוש מרחיב של הסעיף המוציא מסמכות בית הדין תביעות שעילתן בפקודת הנזיקין. ההלכה זו (נפסקה בעניין מרגלית) מקורה בהנחה, שלפיה יש לתת פירוש מצמצם לסמכות בה"ד - הנחה שנשחקה מאז (ר' למשל: (ע"ע 1008/02 הפניקס נ' קופ"ח (2004)) (אבל מה שנכון הוא שהלכת מרגלית התייחסה לעילות לפי חוק איסור לשון הרע, ובהקשר זה תוקן חוק בית הדין לעבודה במפורש, כך שבהחלט ניתן לטעון להסדר שלילי, דהיינו, שלו רצתה הכנסת יכלה להתייחס באותה הזדמנות גם לעילה לפי חוק הגנת הפרטיות, דבר שלא נעשה). אין הצדקה לאלץ עובדים שפרטיותם נפגעה לפנות להתדיינות נפרדת ויקרה בבית משפט אזרחי, שאינו מתמחה ביחסי עבודה. במיוחד לנוכח הפגיעה השיטתית בפרטיות האריסים.
4. טעה בית הדין הנכבד שעה שהניח למעסיק יש הגנה טובה בנסיבות העניין. העובדה שבית הדין קיבל את טענת המעסיק, שלפיה האמין שהוא רשאי להתקין מצלמה, ועוד בלי ליידע את העובד אינה מקנה לו תום לב, כיוון שתום לב נבחן בנסיבות העניין במבחן אובייקטיבי. נכון שסעיף 20(ב) קובע חזקה הפוכה, של חוסר תום לב, במקרה של פגיעה "ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה", אבל (א) שלילת חזקת חוסר תום לב אינה מקימה בהכרח את החזקה ההפוכה – קיומו של תום לב (ב) ה"ביודעין" עיניינו אינו בידיעה/אמונה של המעסיק לגבי המצב הנורמטיבי אלא לגבי עצם הפגיעה בפרטיות. בענייננו ידע המעסיק שהוא פוגע בפרטיות רק חשב שמותר לו. זו בדיוק הבעיה: שמעסיקים רבים חושבים שהכול מותר.
