 |
| ארץ אחרת - להזמנת הגיליון |
הגיליון, כשמו כן הוא, מתמקד במאגר הביומטרי, תוך לכסון מבט למנגנוני מעקב נוספים. בין הכותבים: במבי שלג, העורכת, על "שעה של סכנה גדולה", אלי ביהם קורא "אל תתנו אצבע", קרין נהון בראיון על המתרחש באירופה, יהונתן קלינגר כותב על "חמישה סוגים של דליפה".
יוסי צוריה על "חברה תחת פיקוח הדוק", ניצן ליבוביץ כותב על ביומטריה וטוטליטריזם, גלית בינט כותבת על ראמ"ה, עומר שרביט על תהליך החקיקה של החוק הביומטרי, וניב ליליאן מראיין את ניצן נוריאל, שהיה בעבר ראש המטה למלחמה בטרור.
בקישוריות האחרונות אין את הטקסט המלא – הזמינו את הגיליון והיו שותפים למפעל החשוב של נשות "ארץ אחרת".
בגליון מופיע גם מאמר שלי, שבו אני קושר בין כמה וכמה פרויקטים של IT שמקודמים במנהל הציבורי אגב פגיעה בריבונות הכנסת, פגיעה בשלטון החוק, ובדרך כלל גם תוך צפצוף קולני על משרד היועץ המשפטי לממשלה: מאגר ביומטרי במשרד התחבורה, כרטיס "חכם" בתחבורה הציבורית (וכזכור - פקידים "חכמים" עוד יותר), הרשות הארצית למעקב (סליחה - "למדידה") ולהערכה בחינוך, מאגר ביומטרי של מהגרים, רשומה רפואית לאומית…
"לפני כשלושים שנה שנה, בהיותי קצין שלישות זוטר באחד מבסיסי חיל האוויר, ישבתי ערב אחד במשרדי בצריף המנהלה הישן, והקשבתי לשיחה שהדיה חדרו מבעד לקירות העץ הדקים: מפקד היחידה ועוזריו שוחחו עם מר וסרמן, מנהל יחידת הבינוי האזורית, ובניסיון לשכנעו להקים בבסיס מבנה מגורים ללא היתר בנייה הרעיפו עליו דברי כיבושין, הלצות ותקרובות שהובהלו מהמטבח.
התנגדותו של מנהל יחידת הבינוי הלכה ודעכה. "אבל החוק… החוק לא מאפשר לי", הוא מלמל כשגבו לחוץ אל הקיר.
"מר וסרמן", רעם קולו של המפקד בצחוק מתגלגל, "אתה זוכר מה אמר קונפוציוס? 'חוק חניוק, אנו באנו ארצה'".
בכך הסתיימה השיחה, ובתוך חודשים אחדים נפתרה מצוקת הדיור בבסיס. החוק חשוב, אבל בניין הארץ חשוב יותר, ולכן מבנה שהוקם שלא כדין ימשיך לעמוד על תלו עד שיוצא ההיתר החוקי שיכשיר אותו בדיעבד. ומה שהיה יפה לימים של "חומה ומגדל", ולבנייה בחומר ולבנים, יפה גם היום בשימוש בטכנולוגיות מידע. תחילה בונים מנגנוני איסוף מידע, מעקב ובילוש וקובעים עובדות בשטח. ורק אז, כשהמנגנונים כבר פועלים ופוגעים בזכויות יסוד חוקתיות, מגישים לאישור הכנסת הצעת חוק שתפורה בהתאם למידותיהם.
בשנים האחרונות עשו קברניטי המנהל הציבורי בישראל שימוש נרחב בטכנולוגיות מידע במסגרת פרויקטים שונים, שפוגעים בזכות לפרטיות ובמושכלות יסוד של משטר דמוקרטי. למשל, רישות המרחב הציבורי במצלמות מעקב הוא מסוג הפעולות שאינן יכולות להיעשות אלא על פי הסמכה בחוק של הכנסת. אבל מי שעוקב אחר השימוש ההולך וגובר שעושות רשויות השלטון בטכנולוגיות המעקב האלה יודע שפקידים בכירים עושים דין לעצמם, קובעים עובדות בשטח, ורק לאחר מכן פונים אל הכנסת כדי שזו תברך על המוגמר. לעתים הם פועלים תחת מסווה של "פיילוטים", ולעתים הם מגייסים את היועצים המשפטיים שלהם כדי שאלה ינסחו חוות דעת משפטיות מופרכות שיכשירו את השרץ."
