הרשם מתרה במכוני המיון: בלי טריקים - לא למחוק תוצאות מבחנים במטרה לסכל את זכות העיון

נותרו 70 ימים עד שרשם מאגרי המידע יתחיל לאכוף על מכוני המיון לעבודה את ההנחיה החדשה שהוציא. בינתיים, לאור תלונות שקיבל הוא מתרה במכונים: אל תעזו למחוק תוצאות של נבחן, שביקש לעיין בהן ולסכל בכך את זכות העיון. הרשם יודע - היו דברים מעולם.

ראו רשימה מעודכנת ואת הודעת הרשם מיום 11.3.2013

 
כזכור, לפני כשלושה שבועות הוציא רשם מאגרי המידע הנחיה חדשה (pdf),למכוני המיון שבוחנים מועמדים לעבודה, והורה להם לציית לחובתם על פי דין ובין היתר - לאפשר לנבחנים לעיין בתוצאות המבחנים ובחוות הדעת שהועברה למעסיק ששלח אותם למכון. בסוף ההנחיה נקבעה הוראת מעבר ולפיה "הרשם יתחיל באכיפת הוראות ההנחיה בתום 3 חודשים ממועד פרסומה".

מסתבר שמאז פרסום ההנחיה הגיעו לרשם תלונות של נבחנים, ובהן נמצא שלפחות אחד ממכוני המיון מצדיק את סירובו למימוש זכות העיון בהתבסס  על הוראת המעבר הקבועה בהנחיה. בעקבות זאת מצא הרשם לנכון להבהיר למכונים:

"ההנחיה אינה קובעת נורמות חדשות אלא משקפת את הפרשנות המשפטית של הוראות הדין הקיים. לפיכך, להסיר ספק מבהיר רשם מאגרי המידע כי קביעתו שיתחיל באכיפת ההנחייה רק בתום 3 חודשים, אינה גורעת מתחילתה המיידית של ההנחייה, ומהיותה מחייבת את המכונים והמעסיקים לכל המאוחר ביום פרסומה.

על המכונים לפעול בהתאם לחוק ולתקנות … ולאפשר למועמד לעיין בחוות הדעת ללא תשלום בתוך 30 יום מיום קבלת הבקשה.

למען הסר ספק, מכון המיון אינו רשאי למחוק את המידע לאחר שהוגשה בקשת עיון ובטרם אפשר למבקש לעיין בו במטרה לסכל את הבקשה."

דומה שההבהרה מדברת בעד עצמה: חובתו של מכון המיון לאפשר לכם לעיין בתוצאות המבחנים שעברתם אצלו - חובה זו קיימת מאז ומתמיד. אבל כיוון שהמכונים מפרים ברגל גסה את חובתם זו, וכיוון שתפקדו של הרשם לשים קץ להפרה, הוא פרסם הנחיה שתאפשר למכונים להתארגן לביצוע החובה בטרם יחל הרשם להטיל עליהם סנקציות על כל מקרה של סירוב. זוהי רק אחת הדוגמאות להגינות ולתקינות שמאפיינים את פעולתו של הרשם כרגולטור בשנים האחרונות. לעיתים נראה לי שהוא מגלה אורח רוח מופרז כלפי מכוני המיון וכלפי מחזיקים אחרים של מאגרי מידע, אבל ייתכן שמדובר בשיקול דעת סביר של רשות ציבורית.

הדבר החשוב ביותר בהבהרה מופיע באחריתה: למכון אסור למחוק את תוצאות המבחנים לאחר שהנבדק ביקש לעיין בהן, ולסכל בכך את זכות העיון שלו. מעניין מה גרם לרשם לחשוש מפני התנהלות מעוולת וחסרת תום לב שכזו?

אבל היו דברים מעולם. לפני שנים ייצגתי את מ', מנהל בכיר שעבר מבחני מיון במכון אדם-מילוא. הוא הגיש בקשה לעיין בתוצאות וסורב. כשפנה לבית המשפט בהתאם לסעיף 15 לחוק הגנת הפרטיות, נדחתה תביעתו על הסף, לאחר שאדם-מילוא הציג "כתב ויתור" שמ' נאלץ לחתום עליו בבוקר הבחינה (על "ההסכמה" שסוחטים המכונים בבוקר הבחינה כבר כתבתי).

מ' פנה לאגודה לזכויות האזרח ואני הגשתי ערעור בשמו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. המתנו שנתיים עד שהגענו לדיון ראשון בערעור. בינתיים הודיע היועץ המשפטי לממשלה שהוא מבקש להתייצב לדיון ולטעון נגד "ההסכמה" שבגינה נדחתה התובענה. בדיון המקדמי הצביעה השופט גרסטל על הפגמים שנפלו בהחלטה והציעה למכון להסכים לחזור לבית משפט השלום ולדון בתובענה לגופה. אדם-מילוא סירב. היה לו את כל הזמן שבעולם. חלפו שנתיים נוספות עד שהגענו סוף סוף לדיון בערעור. גם שופטי הערעור לא חסכו במאמצים כדי לשכנע את מכון המיון להסכים להחזרת התיק לבית משפט השלום ורק כאשר התייאשו ונפנו לכתוב החלטה ברוח זו קפץ בא כוחו של אדם-מילוא והסכים להצעה, שכזכור הועלתה כבר שנתיים קודם לכן בקדם הערעור. אבל אז הסתבר שהדיון נסב על עניין תיאורטי: אדם-מילא ניצל את חלוף הזמן כדי למחוק את כל המסמכים שהיו לו על מ' לרבות תוצאות המבחנים.

הסיפור הזה ממחיש כיצד הפכה ההוראה בדבר זכות העיון לאות מתה. מעטים מודעים לזכותם לעיין במידע האישי שלהם, מעטים עוד יותר פונים ומבקשים לממש אותם. על אצבעות יד אחת ניתן לספור את אלה שלא ויתרו ופנו לבית המשפט לאחר שסורבו. המקרה של מ' היווה ניצחון מוחץ למכוני המיון כיוון שהוא הבהיר לנבדקים שלא כדאי להם להשקיע מאמץ וכסף בניסיון לאכוף את החובה באמצעות מערכת בתי המשפט.

והנה, במסגרת השימוע שערך רשם מאגרי המידע לקראת פרסום ההנחיה, הרהיבו מכוני מיון עוז וטענו, שהרשם בכלל אינו רשאי להתעסק בנושא, כיוון שחוק הגנת הפרטיות מאפשר לכל נבדק לממש את זכות העיון שלו באמצעות פניה לערכאות. האם יתכן שהמכונים שהעלו את הטענה שמעו על המקרה של מ'? האם יתכן שהם נאבקו בכוונת הרשם לאכוף עליהם את הדין רק כדי שיוכלו להמשיך להתעמר בציבור גדול של נבדקים בדרך שנהג אדם-מילוא? האם אלה כללי האתיקה שמנחים את המכונים ואת הפסיכולוגים שעובדים בהם?