עו"ד ענבל רובינשטיין, ראש הסנגוריה הציבורית הארצית מסיימת את תפקידה לאחר 8 שנים שבהם הובילה את הסנגוריה להישגים מרשימים. בראיון מסכם ל"שבעה ימים" של ידיעות אחרונות מהשבת (google docs) היא אומרת כמה דברים חשובים, שאני מעלה לכאן במסגרת תיעוד של מענה ל-nothing to hide וגו'.
"יש משהו דורסני בהאשמה פלילית. מספיק שיש חשד במשטרה, ומיד לוקחים אותך, עוצרים אותך, מתייחסים אליך כאל אחרון העבריינים. רק נגד 30 אחוז מהעצורים מוגשים כתבי אישום. החוויה הזו פוגעת לך בכל מערכות החיים, בעבודה, במשפחה, בדימוי העצמי. יש חשודים שבני הזוג עוזבים אותם, הילדים מתביישים בהם, והפחד מבית הסוהר הוא גדול. יש מין תחושת אימה כזו שתופסת אותך בגרון ומשתקת אותך, וזה קורה לכל האנשים.
אומרים שהאנשים בעולם מתחלקים לשניים: אלה שמפחדים ממה שאזרח אחר עלול לעשות להם, ואלה שפוחדים ממה שהרשויות יכולות לעשות להם. אז הסנגורים מפחדים מהכוח של הרשות, של המדינה, איך הוא חודר לך לחיים, מגביל אותך, מתערב לך. התחושה שלי היא שלא תמיד לוקחים בחשבון את האפשרות הכל כך סבירה בעיניי שהנאשם דובר אמת. זה מתחיל מהחקירה במשטרה, דרך גורמי התביעה וכלה בבתי המשפט. הסנגורים אצלנו אומרים תמיד שבית המשפט הוא לא חברת ביטוח: זאת אומרת, גם אם הנאשם חף מפשע, בכלל לא בטוח שזו תהיה התוצאה של המשפט. לכן הסנגורים מוצאים את עצמם כמעט בכל תיק מחויבים לבחון את האפשרות להגיע להסדר טיעון כדי למזער את הסיכונים ואת הנזקים. ככה קורה שאנשים חפים מפשע הולכים על עסקת טיעון ויושבים בכלא.
הבעיה הזו הופכת להיות חמורה יותר בשנים האחרונות, כי יש גם מגמה של החמרה בענישה. נוצר מצב שלא רק שאתה תורשע בעבירה שלא ביצעת, אלא גם תיענש בחומרה מפליגה. התהליך הזה מביא לכך שאנשים, גם כשהם לא אשמים או כשהראיות נגדם חלשות, בוחרים את הפתרון של עסקת טיעון. יש להם תחושה שככה הם יודעים אפיה הם עומדים. יש להם שליטה על הסיכון והסיכוי. אבל לפעמים ההודאות הן הודאות שווא שנועדו רק לקצר את תהליך. הרבה אנשים מודים בדברים שלא עשו. זה עניין של יום-יום. למערכת עצמה יש כנראה אינטרס שיהיו כמה שיותר הסדרי טיעון. זה חוסך עבודה לכולם, אבל גורם לכך שלא יורדים לחקר האמת. רוב הסדרי הטיעון יוצרים סוג של פיקציה. זה ב'כאילו'.
אנשים פוחדים, כי אחוזי ההרשעה במדינה הם מאוד גבוהים ואם תנהל משפט, סביר להניח שתורשע. גם הרף הראייתי הוא לכאורה מאוד נמוך, לא נדרשות מי יודע מה ראיות כדי להרשיע אותך. מספיק שהשופט יאמין למישהו כדי שאתה תורשע.
לגבר שמואשם היום בעבירת מין יש עמדת פתיחה רעה מאוד. בעבר המתלוננות היו בעמדת נחיתות; היום הגבר. למרות עמדותיי הפמיניסטיות, ולמרות שאני חושבת שהתהליך שהיה כאן הוא מבורך ושמערכת המשפט בישראל ניסתה לשנות נורמות, יש כאן מצב שכשחוטבים עצים עפים שבבים, והשאלה הקשה היא מה קורה אם אתה הוא השבב, ובדרך להגנה מוחלטת על האישה אתה נדון ל-20 שנות מאסר על עבירת מין שלכאורה לא ביצעת זו בעיה חמורה... יש בעניין הזה הרבה מיתוסים. למשל, שילדים לא משקרים, או שזה כל כך נורא להתלונן על עבירת מין כך שאף אישה לא תבדה סיפור כזה מלבה. מאיפה ההנחות האלה? אני קוראת תיקים ולא מבינה איך אפשר להרשיע בהם.
ריבוי מעצרים ושלילת זכות היוועצות עם חשודים. הרוב המכריע של החשודים נחקרים במשטרה לפני שהם מתייעצים עם עורך הדין. רק אחרי שהחקירה נגמרת, מודיעים לעורך הדין והוא יכול לבוא. נאבקתי על אפשרות לאסור פרסום שמות של חשודים ב-48 השעות הראשונות, בגלל ריבוי החקירות והמעצרים שבסופו של דבר לא מוגש בהם כתב אישום.
המפכ"ל החדש, יוחנן דנינו הנהיג רוח חדשה בכל מה שקשור בפרסומים מחקירות. הריצות המטורפות של המשטרה למסיבות עיתונאים וההדלפות מחדרי החקירות הצטמצמו באופן ניכר. זו אג'נדה שהוא מקדם. ועדיין, יש לי ביקורת על סדרי העדיפויות של המשטרה.. לדעתי היא משקיעה משאבים עצומים בחקירות מתוקשרות, שלדעתה מעלות את קרנה הציבורית, לכאורה על חשבון חקירה של עבירות רחוב.
יש לי גם ביקורת על זה שהמשטרה מעלימה עובדות. הרבה פעמים שוטרים חושבים שהאיש הוא עבריין ומגיע לו להיות מורשע, אם לא בתיק הזה אז בתיק אחר, ואם בתיק האחר לא תפסנו אותו, אז נתפוס אותו בתיק הזה וקצת נעגל פינות. העיקר שהאיש הרע יבוא על עונשו. הם קוראים לזה מלחמה בפשיעה, ובמלחמה, מבחינתם, כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים.
הציבור נרעש מהפרסומים על הסתרת חומרי חקירה בפרשת חיים רמון, ואנחנו לא הבנו על מה הרעש. אנחנו נתקלים בבעיה הזו יום-יום בהרבה תיקים. למעשה, נקודת המוצא שלנו היא שהם מסתירים מאיתנו חומר. לפעמים זה כנראה סתם סוג של רשלנות או חוסר אכפתיות; זה לא בהכרח נובע מתכון רע, אבל הפרקליטות בשגרה מסתירה חומרים."
"יש משהו דורסני בהאשמה פלילית. מספיק שיש חשד במשטרה, ומיד לוקחים אותך, עוצרים אותך, מתייחסים אליך כאל אחרון העבריינים. רק נגד 30 אחוז מהעצורים מוגשים כתבי אישום. החוויה הזו פוגעת לך בכל מערכות החיים, בעבודה, במשפחה, בדימוי העצמי. יש חשודים שבני הזוג עוזבים אותם, הילדים מתביישים בהם, והפחד מבית הסוהר הוא גדול. יש מין תחושת אימה כזו שתופסת אותך בגרון ומשתקת אותך, וזה קורה לכל האנשים.
אומרים שהאנשים בעולם מתחלקים לשניים: אלה שמפחדים ממה שאזרח אחר עלול לעשות להם, ואלה שפוחדים ממה שהרשויות יכולות לעשות להם. אז הסנגורים מפחדים מהכוח של הרשות, של המדינה, איך הוא חודר לך לחיים, מגביל אותך, מתערב לך. התחושה שלי היא שלא תמיד לוקחים בחשבון את האפשרות הכל כך סבירה בעיניי שהנאשם דובר אמת. זה מתחיל מהחקירה במשטרה, דרך גורמי התביעה וכלה בבתי המשפט. הסנגורים אצלנו אומרים תמיד שבית המשפט הוא לא חברת ביטוח: זאת אומרת, גם אם הנאשם חף מפשע, בכלל לא בטוח שזו תהיה התוצאה של המשפט. לכן הסנגורים מוצאים את עצמם כמעט בכל תיק מחויבים לבחון את האפשרות להגיע להסדר טיעון כדי למזער את הסיכונים ואת הנזקים. ככה קורה שאנשים חפים מפשע הולכים על עסקת טיעון ויושבים בכלא.
הבעיה הזו הופכת להיות חמורה יותר בשנים האחרונות, כי יש גם מגמה של החמרה בענישה. נוצר מצב שלא רק שאתה תורשע בעבירה שלא ביצעת, אלא גם תיענש בחומרה מפליגה. התהליך הזה מביא לכך שאנשים, גם כשהם לא אשמים או כשהראיות נגדם חלשות, בוחרים את הפתרון של עסקת טיעון. יש להם תחושה שככה הם יודעים אפיה הם עומדים. יש להם שליטה על הסיכון והסיכוי. אבל לפעמים ההודאות הן הודאות שווא שנועדו רק לקצר את תהליך. הרבה אנשים מודים בדברים שלא עשו. זה עניין של יום-יום. למערכת עצמה יש כנראה אינטרס שיהיו כמה שיותר הסדרי טיעון. זה חוסך עבודה לכולם, אבל גורם לכך שלא יורדים לחקר האמת. רוב הסדרי הטיעון יוצרים סוג של פיקציה. זה ב'כאילו'.
אנשים פוחדים, כי אחוזי ההרשעה במדינה הם מאוד גבוהים ואם תנהל משפט, סביר להניח שתורשע. גם הרף הראייתי הוא לכאורה מאוד נמוך, לא נדרשות מי יודע מה ראיות כדי להרשיע אותך. מספיק שהשופט יאמין למישהו כדי שאתה תורשע.
לגבר שמואשם היום בעבירת מין יש עמדת פתיחה רעה מאוד. בעבר המתלוננות היו בעמדת נחיתות; היום הגבר. למרות עמדותיי הפמיניסטיות, ולמרות שאני חושבת שהתהליך שהיה כאן הוא מבורך ושמערכת המשפט בישראל ניסתה לשנות נורמות, יש כאן מצב שכשחוטבים עצים עפים שבבים, והשאלה הקשה היא מה קורה אם אתה הוא השבב, ובדרך להגנה מוחלטת על האישה אתה נדון ל-20 שנות מאסר על עבירת מין שלכאורה לא ביצעת זו בעיה חמורה... יש בעניין הזה הרבה מיתוסים. למשל, שילדים לא משקרים, או שזה כל כך נורא להתלונן על עבירת מין כך שאף אישה לא תבדה סיפור כזה מלבה. מאיפה ההנחות האלה? אני קוראת תיקים ולא מבינה איך אפשר להרשיע בהם.
ריבוי מעצרים ושלילת זכות היוועצות עם חשודים. הרוב המכריע של החשודים נחקרים במשטרה לפני שהם מתייעצים עם עורך הדין. רק אחרי שהחקירה נגמרת, מודיעים לעורך הדין והוא יכול לבוא. נאבקתי על אפשרות לאסור פרסום שמות של חשודים ב-48 השעות הראשונות, בגלל ריבוי החקירות והמעצרים שבסופו של דבר לא מוגש בהם כתב אישום.
המפכ"ל החדש, יוחנן דנינו הנהיג רוח חדשה בכל מה שקשור בפרסומים מחקירות. הריצות המטורפות של המשטרה למסיבות עיתונאים וההדלפות מחדרי החקירות הצטמצמו באופן ניכר. זו אג'נדה שהוא מקדם. ועדיין, יש לי ביקורת על סדרי העדיפויות של המשטרה.. לדעתי היא משקיעה משאבים עצומים בחקירות מתוקשרות, שלדעתה מעלות את קרנה הציבורית, לכאורה על חשבון חקירה של עבירות רחוב.
יש לי גם ביקורת על זה שהמשטרה מעלימה עובדות. הרבה פעמים שוטרים חושבים שהאיש הוא עבריין ומגיע לו להיות מורשע, אם לא בתיק הזה אז בתיק אחר, ואם בתיק האחר לא תפסנו אותו, אז נתפוס אותו בתיק הזה וקצת נעגל פינות. העיקר שהאיש הרע יבוא על עונשו. הם קוראים לזה מלחמה בפשיעה, ובמלחמה, מבחינתם, כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים.
הציבור נרעש מהפרסומים על הסתרת חומרי חקירה בפרשת חיים רמון, ואנחנו לא הבנו על מה הרעש. אנחנו נתקלים בבעיה הזו יום-יום בהרבה תיקים. למעשה, נקודת המוצא שלנו היא שהם מסתירים מאיתנו חומר. לפעמים זה כנראה סתם סוג של רשלנות או חוסר אכפתיות; זה לא בהכרח נובע מתכון רע, אבל הפרקליטות בשגרה מסתירה חומרים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה