מאגר תמונות של שוטרים בלתי מזוהים - אין מה להסתיר?

בחודש שעבר התפרסמה ב"עכבר העיר" כתבה על האתר "לכל שוטר יש שם", אתר שאוסף תמונות של שוטרים בלתי מזוהים. בהתאם לפקודת המשטרה חייב כל שוטר במדים לענוד תג מזהה. שוטר שאינו במדים חייב להזדהות כל אימת שהוא בא במגע עם אזרחים או משתמש בסמכות על פי דין. אבל כמו שאירע לאחרונה בהפגנות בתל אביב, לא פעם קורה ששוטרים מפזרים הפגנות מבלי שיהיו מזוהים. ריבוי השוטרים חסרי התגים והאופן שבו נעלמים תגי הזיהוי בעיתוי מסוים, מעלה את החשש, שהאנונימיות הלא חוקית נעשית "ברוח המפקד" או על פי הוראתו ולמצער – בהתאם להסכמה שבשתיקה.

דברים שאמרתי צוטטו בכתבה באופן שהסב לי אי נחת מרובה כיוון שנוצר רושם מוטעה כאילו האגודה לזכויות האזרח מעורבת בפרויקט. אכן, כפי שנאמר בכתבה, גם אנו קיבלנו פניות ותמונות של שוטרים "אנונימיים" בהפגנות, אבל בהמשך גם אמרתי, ולא צוטט, שהחלטנו לפעול נגד התופעה בדרכים השגרתיות שלנו, ולא להעלות את התמונות לרשת האינטרנט.

מה שכן, וגם זאת אמרתי, האקטיביזם הווירטואלי הוא מנגנון חברתי מסדיר, שמתחרה במנגנון המשפטי. המשפט אינו חזות הכול, והוא עלול להיכשל בריפוי חוליים חברתיים כפי שקורה בסיפור של השוטרים הבלתי מזוהים. בימים אלה דנה הכנסת בהצעת חוק שמנסה לקדם את האכיפה של הוראת החוק, שלפיה שוטר חייב להיות מזוהה. כפי שכתבנו למשטרה:

"בעוד שאין אנו חולקים על נחיצותו של התיקון המוצע, אנו מוטרדים מהמציאות שמולידה את הצורך לפנות אל המחוקק או אל בתי המשפט בבקשה שיכריזו על הוראות והנחיות שהן בבחינת מובן מאליו בחברה דמוקרטית. מציאות זו מורכבת מתופעות של הסרת תגים מזהים או הסתרתם, שבירת מצלמות של מפגינים או עיתונאים, והסוואת פנים באמצעות כובעי גרב, שהוכנו מבעוד מועד במיוחד למטרה זו. כל אלו הן בבחינת דוגמאות בלבד לדרכים שבהן הופך כוח משטרתי לחבורה של אלמונים, המפזרים הפגנות חוקיות ללא עילה ולחלופין מגיבים בחוסר סבירות ותוך הפעלת כוח חסר פרופורציה בנסיבות העניין."

עד כאן לגבי ישראל. ממש במקרה, בימים אלה הוציא בית משפט בפריז פסק דין שהורה לחסום אתר אינטרנט בשם Copwatch Nord Paris I-D-F. האתר שצונזר תיעד בריונות משטרתית בעת פיזור הפגנות, זיהה שוטרים אלימים, ואסף מידע שסייע לגלות, למשל, שמספר שוטרים שתקפו בני מיעוטים חברים בארגונים גזעניים.

ההחלטה עוררה זעם רב הן בשל כך שהיא מהווה צנזורה פוליטית וצעד נוסף במדיניות הצרפתית נגד חופש הביטוי באינטרנט, והן בשל כך שמערכת אכיפת החוק בצרפת מוצאת לנכון "להרוג את השליח" ולא פועלת באותה נחישות נגד אלימות השוטרים. אם דיברתי קודם על קוצר ידו של המשפט ועל מנגנונים חברתיים מתחרים - התגובה של האקטיביזם הווירטואלי להחלטה השיפוטית הייתה הצפת רשת האינטרנט בחומרים מתוך האתר המצונזר. לטוב ולרע, יש כאן חומר למחשבה לכל אלה שמנסים לצמצם את חופש הביטוי באינטרנט.

חיפשתי את ההחלטה של בית המשפט הצרפתי ובעזרת תרגום גוגלי ניסיתי ללמוד את נימוקיה. בית המשפט קובע כי באתר יש הפרה של האיסור הפלילי המקביל ל"העלבת עובד ציבור" במקומותינו. ככל שהתרגום המוגבל לא מטעני, מעניין לגלות שהדין הצרפתי, בשונה מזה הישראלי, מתנה את התגבשות העבירה בכך שהפרסום המשמיץ והעולב הוא שקרי. הנימוק הנוסף היה שהאתר מפר את הוראות חוק הגנת המידע האישי (loi du 6 janvier 1978 sur les données personnelles). נקבע שהמידע באתר הוא מידע אישי שנאסף ללא ידיעת נשואי המידע ומרוכז במאגר מידע שאינו חוקי.

ייתכן שהאתר הצרפתי מפר את ההגנות החוקיות על מידע אישי. ללא ספק יש כאן היבט של פרטיות שראוי לדיון ולליבון, לרבות בהיבט של ההגנות ושל המתח בין הזכות לפרטיות לבין זכויות ואינטרסים נוגדים: זכות הציבור לדעת; מניעת אלימות משטרתית, חופש המחאה... כדאי  להתלבט בעניין, אבל קודם לכן כדאי היה עוד יותר לשמוע מה עמדת הרשויות בסוגיה זו. זה חשוב, משום שבדרך כלל כאשר עולה לדיון הסוגיה של רישות הערים במצלמות מעקב ושל השימוש במאגרי המידע הוויזואליים שיוצרות המצלמות הללו - אנחנו רגילים לשמוע, מהרשויות וממי שמתעשרים מטיפוח חברת המעקב, זמירות אחרות: "מי שאין לו מה להסתיר אין לו מה לחשוש" ו"צילום במרחב הציבורי אינה מהווה פגיעה בפרטיות" וכיוצא באלו טענות מקוממות. 

קשה היה לי שלא להיזכר במאמר של שנייר על "המיתוס של החברה השקופה": קיים פער גדול ביכולת המעקב ובהיקף המידע האישי שמוחזק על ידי המדינה מזה ואזרח מזה. ציטטתי רק את עקרי דבריו של שנייר (מקווה שאשב לתרגמם בהזדמנות), אבל אני מפציר בכם לקרוא את הסיפור ששנייר מביא כדוגמא.

"… [T]he argument goes something like this: In a world of ubiquitous surveillance, you'll know all about me, but I will also know all about you. The government will be watching us, but we'll also be watching the government. This is different than before, but it's not automatically worse. And because I know your secrets, you can't use my secrets as a weapon against me…

This might not be everybody's idea of utopia - and it certainly doesn't address the inherent value of privacy - but this theory has a glossy appeal, and could easily be mistaken for a way out of the problem of technology's continuing erosion of privacy. Except it doesn't work, because it ignores the crucial dissimilarity of power…

You cannot evaluate the value of privacy and disclosure unless you account for the relative power levels of the discloser and the disclosee. If I disclose information to you, your power with respect to me increases. One way to address this power imbalance is for you to similarly disclose information to me. We both have less privacy, but the balance of power is maintained. But this mechanism fails utterly if you and I have different power levels to begin with.

Ubiquitous surveillance programs that affect everyone without probable cause or warrant… foster control. And no one is safer in a political system of control."