"לראות טבור של אשת איש
זה לא בילוי של סוף שבוע
אשר יביא אדם רגיש
למתח אמנותי גבוה
אבל שמעו את הסיפור…"
על איש חשדן עם פראנויה
שמת לראות את הטבור
של מר קדיש רמ"ח היסטוריה.
כשקראתי את הסיפור שלהלן נזכרתי באיש שחשק לראות את טבורה של "אשת ראש ענף צנזורה". כיוון שניסים אלוני המתרגם כבר הרחיק מהמקור של ברסנאנס (שמדבר דווקא על טבורה של אשת קצין משטרה - Le nombril des femmes d'agent), הרחקתי אני מעט יותר לכיוון ערוותם של ראש רמ"ח היסטוריה ושל כל הגנרלים שנאבקים כדי לשמר את המונופול הצה"לי על ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל.
בית משפט המחוזי בתל אביב דחה בשבוע שעבר תביעה שהגישה מחלקת ההיסטוריה בצה"ל נגד ההיסטוריון הצבאי ד"ר עמירם אזוב (ת"א 23835-08-10 מדינת ישראל נ' אזוב (ש' שבח, 26.10.11; doc). צה"ל שכר את שירותיו של ד"ר אזוב כדי שזה יכתוב מחקר על קרבות צליחת התעלה בחזית הדרום במלחמת יום-הכיפורים ולצורך כך פתח בפניו את ארכיון צה"ל. לאחר שהמחקר שחיבר לא נשא חן בעיני "שר ההיסטוריה" של צה"ל ונגנז הוציא אזוב ספר בשם "צליחה - 60 השעות באוקטובר 1973". הספר זכה לשבחים ולהתעניינות מרובים, אבל את צה"ל הוא הרגיז, ולכן הוגשה תביעה שבקשה לאסור את פרסומו. למרות שהצנזורה הצבאית אישרה את הפרסום טענה המדינה שאזוב כתב את הספר על סמך חומר ארכיוני בחלקו סודי שהגיע אליו בתוקף עבודתו בשירות מחלקת היסטוריה. עוד נטען שאזוב הפר את החוזה בינו לבין צה"ל ואת זכויות היוצרים שיש לצה"ל על המסמכים ההיסטוריים.
בסופו של דבר, נסוג צה"ל מהטענה לפגיעה בסודות מדינה. כבר ראינו כיצד נלחמו שם למנוע את פרסום הפרוטוקולים של ועדת אגרנט בטענות סרק של סודיות. "האמת היא" כתב תום שגב בהארץ לאחר חשיפת הפרוטוקולים, "שרוב המסמכים ההיסטוריים המגיעים לפרסום מקץ שנים רבות אינם מגלים סודות מרעישים. על כן יש משהו נלעג, לפעמים פאתטי בנטייה להגביל את פתיחתם למחקר… לעתים קרובות אין מתירים מסמכים לעיון פשוט כדי להסתיר מחדלים, בושות, כתמים…" או במילים אחרות - טבור ושת של גנרל כזה או אחר. זה לא חדש. כפי שכתב ב-1944 לידל הארט: "בארכיונים הרשמיים רבים החללים הריקים, זכר למסמכים שהושמדו מאוחר יותר כדי להסתיר כל עובדה העשוייה לפגוע ביוקרתו של מפקד זה או אחר." (ב.ה. לידל הארט מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה 25).
אבל היד עוד נטויה: אדוני ההיסטוריה הצבאית אמנם חזרו בהם מהתביעה נגד ד"ר אזוב אבל שמרו על כוחם ("זכותם") לחזור ולהטריד אותו בעילה של הפרת חוזה והפרת זכויות יוצרים. קרוב לוודאי שהם משליכים את יהבם על פסק הדין המיושן מ… (כמה פואטי) 1973 בעניינו של אריה יצחק (doc): "הרשות הציבורית שולטת על מידע סודי הנאסף באחת ממחלקותיה, פרי מחקרם ועבודתם של המועסקים במחלקה זו. מידע זה הוא רכוש בעל-ערך, אך אין הוא מצרך ואין התרתו לשימוש חפשי מעין שירות, שהרשות חייבת לספק לאזרחיה ללא אפליה…כאן מדובר ברכוש שהמדינה רשאית להשתמש בו (או להימנע מלהשתמש בו) כטוב בעיניה לצרכיה ולמטרותיה היא. היא רשאית לפרסם את המידע או להרשות את פרסומו על-ידי אנשים הנראים לה ראויים לכך."
אלא שמאז פסק הדין הנ"ל השתנתה התפיסה באורח דרמטי, כפי שניתן ללמוד מחוק חופש המידע ומההלכות השיפוטיות שבאו בעקבותיו. אני מאחל לד"ר אזוב שהמנופוליסטים של ההיסטוריה הצבאית יניחו לו. אבל במקרה שיבקשו להמשיך להתנכל ולנקום על סמך ההלכה השיפוטית האנכרוניסטית הנ"ל מוטב שיביאו עמם לבית המשפט גם חזן צבאי - שיאמר עליה קדיש.
כפי שכתב אורי בר יוסף ב"הארץ": "…מחלקת ההיסטוריה של צה"ל לדורותיה וגורמים שונים בצה"ל מונעים באופן שיטתי כל פרסום מוסמך על המלחמה ומקפידים לשמור את המונופול שיש להם על החומר הגנוז בארכיוניהם… המאמץ המושקע במניעת פרסומים מוסמכים, אובייקטיביים ואיכותיים על מלחמת יום הכיפורים עומד בניגוד לעניין הציבורי שיש בה. הגיע הזמן שצה"ל ישחרר לציבור הרחב, בחלקו בוגרי אותה מלחמה ששילמו עליה מחיר כבד, את כל החומר הרלוונטי שאגור במחסניו. סודות ביטחוניים גדולים אין שם. אבל פוטנציאל למחקרים איכותיים, כמו שמוכיח ספרו של עמירם אזוב, יש ויש."
אמנון לורך "עוד תעלה לצלוח" מקור ראשון (יומן גיליון 719) 20.5.2011זה לא בילוי של סוף שבוע
אשר יביא אדם רגיש
למתח אמנותי גבוה
אבל שמעו את הסיפור…"
על איש חשדן עם פראנויה
שמת לראות את הטבור
של מר קדיש רמ"ח היסטוריה.
כשקראתי את הסיפור שלהלן נזכרתי באיש שחשק לראות את טבורה של "אשת ראש ענף צנזורה". כיוון שניסים אלוני המתרגם כבר הרחיק מהמקור של ברסנאנס (שמדבר דווקא על טבורה של אשת קצין משטרה - Le nombril des femmes d'agent), הרחקתי אני מעט יותר לכיוון ערוותם של ראש רמ"ח היסטוריה ושל כל הגנרלים שנאבקים כדי לשמר את המונופול הצה"לי על ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל.
בית משפט המחוזי בתל אביב דחה בשבוע שעבר תביעה שהגישה מחלקת ההיסטוריה בצה"ל נגד ההיסטוריון הצבאי ד"ר עמירם אזוב (ת"א 23835-08-10 מדינת ישראל נ' אזוב (ש' שבח, 26.10.11; doc). צה"ל שכר את שירותיו של ד"ר אזוב כדי שזה יכתוב מחקר על קרבות צליחת התעלה בחזית הדרום במלחמת יום-הכיפורים ולצורך כך פתח בפניו את ארכיון צה"ל. לאחר שהמחקר שחיבר לא נשא חן בעיני "שר ההיסטוריה" של צה"ל ונגנז הוציא אזוב ספר בשם "צליחה - 60 השעות באוקטובר 1973". הספר זכה לשבחים ולהתעניינות מרובים, אבל את צה"ל הוא הרגיז, ולכן הוגשה תביעה שבקשה לאסור את פרסומו. למרות שהצנזורה הצבאית אישרה את הפרסום טענה המדינה שאזוב כתב את הספר על סמך חומר ארכיוני בחלקו סודי שהגיע אליו בתוקף עבודתו בשירות מחלקת היסטוריה. עוד נטען שאזוב הפר את החוזה בינו לבין צה"ל ואת זכויות היוצרים שיש לצה"ל על המסמכים ההיסטוריים.
בסופו של דבר, נסוג צה"ל מהטענה לפגיעה בסודות מדינה. כבר ראינו כיצד נלחמו שם למנוע את פרסום הפרוטוקולים של ועדת אגרנט בטענות סרק של סודיות. "האמת היא" כתב תום שגב בהארץ לאחר חשיפת הפרוטוקולים, "שרוב המסמכים ההיסטוריים המגיעים לפרסום מקץ שנים רבות אינם מגלים סודות מרעישים. על כן יש משהו נלעג, לפעמים פאתטי בנטייה להגביל את פתיחתם למחקר… לעתים קרובות אין מתירים מסמכים לעיון פשוט כדי להסתיר מחדלים, בושות, כתמים…" או במילים אחרות - טבור ושת של גנרל כזה או אחר. זה לא חדש. כפי שכתב ב-1944 לידל הארט: "בארכיונים הרשמיים רבים החללים הריקים, זכר למסמכים שהושמדו מאוחר יותר כדי להסתיר כל עובדה העשוייה לפגוע ביוקרתו של מפקד זה או אחר." (ב.ה. לידל הארט מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה 25).
אבל היד עוד נטויה: אדוני ההיסטוריה הצבאית אמנם חזרו בהם מהתביעה נגד ד"ר אזוב אבל שמרו על כוחם ("זכותם") לחזור ולהטריד אותו בעילה של הפרת חוזה והפרת זכויות יוצרים. קרוב לוודאי שהם משליכים את יהבם על פסק הדין המיושן מ… (כמה פואטי) 1973 בעניינו של אריה יצחק (doc): "הרשות הציבורית שולטת על מידע סודי הנאסף באחת ממחלקותיה, פרי מחקרם ועבודתם של המועסקים במחלקה זו. מידע זה הוא רכוש בעל-ערך, אך אין הוא מצרך ואין התרתו לשימוש חפשי מעין שירות, שהרשות חייבת לספק לאזרחיה ללא אפליה…כאן מדובר ברכוש שהמדינה רשאית להשתמש בו (או להימנע מלהשתמש בו) כטוב בעיניה לצרכיה ולמטרותיה היא. היא רשאית לפרסם את המידע או להרשות את פרסומו על-ידי אנשים הנראים לה ראויים לכך."
אלא שמאז פסק הדין הנ"ל השתנתה התפיסה באורח דרמטי, כפי שניתן ללמוד מחוק חופש המידע ומההלכות השיפוטיות שבאו בעקבותיו. אני מאחל לד"ר אזוב שהמנופוליסטים של ההיסטוריה הצבאית יניחו לו. אבל במקרה שיבקשו להמשיך להתנכל ולנקום על סמך ההלכה השיפוטית האנכרוניסטית הנ"ל מוטב שיביאו עמם לבית המשפט גם חזן צבאי - שיאמר עליה קדיש.
כפי שכתב אורי בר יוסף ב"הארץ": "…מחלקת ההיסטוריה של צה"ל לדורותיה וגורמים שונים בצה"ל מונעים באופן שיטתי כל פרסום מוסמך על המלחמה ומקפידים לשמור את המונופול שיש להם על החומר הגנוז בארכיוניהם… המאמץ המושקע במניעת פרסומים מוסמכים, אובייקטיביים ואיכותיים על מלחמת יום הכיפורים עומד בניגוד לעניין הציבורי שיש בה. הגיע הזמן שצה"ל ישחרר לציבור הרחב, בחלקו בוגרי אותה מלחמה ששילמו עליה מחיר כבד, את כל החומר הרלוונטי שאגור במחסניו. סודות ביטחוניים גדולים אין שם. אבל פוטנציאל למחקרים איכותיים, כמו שמוכיח ספרו של עמירם אזוב, יש ויש."
יוסי מלמן קרב חוזר על הצליחה הארץ 26.5.11
אורי בר-יוסף " 'צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973' מאת עמירם אזוב" הארץ 6.7.11
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה