יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

מעקב GPS ללא צו - האם יש לנו ציפייה לפרטיות במרחב הציבורי?

בית המשפט העליון בארה"ב דן השבוע בשאלה האם המשטרה נזקקת לצו שיפוטי כדי להצמיד מכשיר מעקב למכוניתו של חשוד, ובאמצעותו לעקוב אחר תנועותיו. כפי שמדווח ב"הארץ": "הכל החל ב-2005 כאשר המשטרה הלכה למגרש חניה במרילנד והתקינה מכשיר GPS על ג'יפ הגרנד צ'רוקי של אנטואן ג'ונס, בעל מועדון לילה בוושינגטון. הוא היה חשוד בסחר בסמים. המשטרה עקבה אחרי תנועותיו למשך חודש. עורך דינו של ג'ונס, סטיוון לקר, אמר אתמול כי השימוש במכשיר GPS הוא איום חמור וחדירה לפרטיות. ולפחות על פי הדיון אתמול, נראה שגם השופטים רואים איתו עין בעין. הפסיקה צפויה להתקבל לפני יוני הבא." 

האמריקאים "שכחו" לכלול את הזכות לפרטיות בחוקה שלהם. ליתר דיוק, בהיותה מראשונות הדמוקרטיות המודרניות ה,חוקה של ארה"ב הקדימה את הולדתה של הזכות המשפטית לפרטיות. לכן ענייני פרטיות מתווכים בדרך כלל במשפט האמריקאי דרך קוף המחט של התיקון הרביעי שמגן על האזרחים מפני חיפוש או תפיסה של הממשלה.

הבעיה היא שמבחן "הציפייה לפרטיות" שפותח בפסיקה האמריקאית, שולל את קיומה של זכות לפרטיות במרחב הציבורי. ב-1983 אישר בית המשפט העליון למשטרה לבצע מעקב באמצעות מכשיר ביפר המותקן במכונית של חשוד על יסוד הקביעה, שלאדם הנוסע במרחב הציבורי אין ציפייה סבירה לפרטיות (U.S. v. Knotts, 460 U.S. 276). למרבה המזל הותיר בית המשפט פתח לחשיבה מחודשת במקרה של טכנולוגיות מעקב פולשניות יותר. הזמן לחשיבה מחדש הגיע לאחר שבית משפט פדראלי (D.C. Circuit) קבע שמעקב GPS מותנה בצו שיפוטי.

בבלוג של הפירמה Bloomberg Law ניתן לעקוב אחר ההתדיינות בעניין United States v. Jones.

כפי שכותב Solove, הקביעה שלפיה אין ציפייה לפרטיות במרחב הציבורי היא בעייתית, משום שבפועל, בני אדם מצפים ליהנות מפרטיות גם כשהם מחוץ לביתם. תפיסת הפרטיות של בית המשפט מבינה בצורה שגויה את הפרטיות כסודיות מוחלטת ומתעלמת מכך שבדרך כלל אנשים רגילים ל"העלם" בערפל ההמון.

יצא לי כבר לכתוב משהו ברוח זו: "יש עניין של הסתברות ושל סבירות והם מהווים חלק ממערך השיקולים שלנו כאשר אנו רוצים לשמור על צנעת הפרט שלנו: כשנפגשתי בבית קפה עם אדם, שאת הקשר איתו הסתרתי מפני חבריי, כשפרטתי לרוקח את בעיות העיכול שלי ומאחורי משתרך תור שמקשיב (או נאלץ לשמוע), או כשהשתזפתי ביום שטוף שמש על גדות ה-Isar לבוש בכובע בלבד, יחד עם משפחות נודיסטים במינכן – תמיד היה קיים סיכוי שהדברים יעברו הלאה ויגיעו אל מי שאיני רוצה שיגיעו. אבל הסיכוי הזה הוא קטן ובדרך כלל הוא גם אינו מתממש אלא אם מישהו דואג לזה בכוונת תחילה. אבל אם הכל מצולם, מוקלט ומתועד ועוד נגיש ברשת האינטרנט ללא הגבלה ופיקוח – אין פה עניין של הסתברות, יש ודאות והלכה הפרטיות."

Solove מתנגד לשימוש שנעשה במבחן "הציפייה הסבירה לפרטיות" אבל מציע למי שדבק בו דרך להימלט מהאבסורד שאליו הוא מביא בהקשר הנדון:

"I think the Court needs to draw a line, or else technology will make the Fourth Amendment virtually irrelevant. I propose the following line be drawn: The Fourth Amendment applies to a surveillance technology used in public if the surveillance technology: (1) extends significantly beyond human capabilities; and (2) is used in a manner beyond its ordinary use by the general public.

In the cases where the Court held that there was no reasonable privacy in public, 
one underlying rationale is that law enforcement officials should be able to observe things just like anyone else. So if a police officer sees a criminal walking down the street with a bag of cocaine, the police officer shouldn’t be required to cover her eyes. Some degree of technological enhancement of the officer’s senses is also fine. But this is a far cry from technological enhancement that fundamentally alters what human beings can do in such an extensive manner. It’s one thing to use glasses to enhance vision; it’s quite another to use X-ray goggles to see through things.

“But GPS technology is just a more systematized way for police to monitor movement in public,” some might say. “The police could theoretically follow a person’s car around 24/7 for a long period of time.”

Saying this, though, is like saying that a person could theoretically remember everything stored in a 200 Gigabyte hard drive. Fourth Amendment protection shouldn’t turn on theoretical possibilities that are totally impractical. It should turn on when it is most necessary and sensible to require judicial oversight of law enforcement activities."

לפי הדיווחים מהדיון, נראה שהשופטים האמריקאים הזדעזעו לנוכח ההשלכות המעשיות של ההלכה הישנה. בסופו של דבר, הגיון בריא טוב לא פחות מאינספור התפלפלויות משפטיות, ואולי הפעם הוא יבקיע את החומה הארכאית של המשפט ויתאים אותו לטכנולוגיה בת זמננו.

תוספת 21.11.11
לעניין הקריטריון שמציע סולוב: "used in a manner beyond its ordinary use by the general public". ניתן להשוות לפסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם, שלפיה צילומו של חשוד בשוד מזויין ללא ידיעתו בעת חקירתו בתחנת משטרה והצגת הצילומים לעדי ראיה לצורך זיהוי פוגע בזכות לפרטיות. זאת כיוון שהשימוש שנעשה במצלמה בתחנת המשטרה לא היה השימוש הרגיל (Perry v. the United Kingdom (no. 63737/00).

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

מאגר תמונות של שוטרים בלתי מזוהים - אין מה להסתיר?


בחודש שעבר התפרסמה ב"עכבר העיר" כתבה על האתר "לכל שוטר יש שם", אתר שאוסף תמונות של שוטרים בלתי מזוהים. בהתאם לפקודת המשטרה חייב כל שוטר במדים לענוד תג מזהה. שוטר שאינו במדים חייב להזדהות כל אימת שהוא בא במגע עם אזרחים או משתמש בסמכות על פי דין. אבל כמו שאירע לאחרונה בהפגנות בתל אביב, לא פעם קורה ששוטרים מפזרים הפגנות מבלי שיהיו מזוהים. ריבוי השוטרים חסרי התגים והאופן שבו נעלמים תגי הזיהוי בעיתוי מסוים, מעלה את החשש, שהאנונימיות הלא חוקית נעשית "ברוח המפקד" או על פי הוראתו ולמצער – בהתאם להסכמה שבשתיקה.

דברים שאמרתי צוטטו בכתבה באופן שהסב לי אי נחת מרובה כיוון שנוצר רושם מוטעה כאילו האגודה לזכויות האזרח מעורבת בפרויקט. אכן, כפי שנאמר בכתבה, גם אנו קיבלנו פניות ותמונות של שוטרים "אנונימיים" בהפגנות, אבל בהמשך גם אמרתי, ולא צוטט, שהחלטנו לפעול נגד התופעה בדרכים השגרתיות שלנו, ולא להעלות את התמונות לרשת האינטרנט.

מה שכן, וגם זאת אמרתי, האקטיביזם הווירטואלי הוא מנגנון חברתי מסדיר, שמתחרה במנגנון המשפטי. המשפט אינו חזות הכול, והוא עלול להיכשל בריפוי חוליים חברתיים כפי שקורה בסיפור של השוטרים הבלתי מזוהים. בימים אלה דנה הכנסת בהצעת חוק שמנסה לקדם את האכיפה של הוראת החוק, שלפיה שוטר חייב להיות מזוהה. כפי שכתבנו למשטרה:

"בעוד שאין אנו חולקים על נחיצותו של התיקון המוצע, אנו מוטרדים מהמציאות שמולידה את הצורך לפנות אל המחוקק או אל בתי המשפט בבקשה שיכריזו על הוראות והנחיות שהן בבחינת מובן מאליו בחברה דמוקרטית. מציאות זו מורכבת מתופעות של הסרת תגים מזהים או הסתרתם, שבירת מצלמות של מפגינים או עיתונאים, והסוואת פנים באמצעות כובעי גרב, שהוכנו מבעוד מועד במיוחד למטרה זו. כל אלו הן בבחינת דוגמאות בלבד לדרכים שבהן הופך כוח משטרתי לחבורה של אלמונים, המפזרים הפגנות חוקיות ללא עילה ולחלופין מגיבים בחוסר סבירות ותוך הפעלת כוח חסר פרופורציה בנסיבות העניין."

עד כאן לגבי ישראל. ממש במקרה, בימים אלה הוציא בית משפט בפריז פסק דין שהורה לחסום אתר אינטרנט בשם Copwatch Nord Paris I-D-F. האתר שצונזר תיעד בריונות משטרתית בעת פיזור הפגנות, זיהה שוטרים אלימים, ואסף מידע שסייע לגלות, למשל, שמספר שוטרים שתקפו בני מיעוטים חברים בארגונים גזעניים.


ההחלטה עוררה זעם רב הן בשל כך שהיא מהווה צנזורה פוליטית וצעד נוסף במדיניות הצרפתית נגד חופש הביטוי באינטרנט, והן בשל כך שמערכת אכיפת החוק בצרפת מוצאת לנכון "להרוג את השליח" ולא פועלת באותה נחישות נגד אלימות השוטרים. אם דיברתי קודם על קוצר ידו של המשפט ועל מנגנונים חברתיים מתחרים - התגובה של האקטיביזם הווירטואלי להחלטה השיפוטית הייתה הצפת רשת האינטרנט בחומרים מתוך האתר המצונזר. לטוב ולרע, יש כאן חומר למחשבה לכל אלה שמנסים לצמצם את חופש הביטוי באינטרנט.

חיפשתי את ההחלטה של בית המשפט הצרפתי ובעזרת תרגום גוגלי ניסיתי ללמוד את נימוקיה. בית המשפט קובע כי באתר יש הפרה של האיסור הפלילי המקביל ל"העלבת עובד ציבור" במקומותינו. ככל שהתרגום המוגבל לא מטעני, מעניין לגלות שהדין הצרפתי, בשונה מזה הישראלי, מתנה את התגבשות העבירה בכך שהפרסום המשמיץ והעולב הוא שקרי. הנימוק הנוסף היה שהאתר מפר את הוראות חוק הגנת המידע האישי (loi du 6 janvier 1978 sur les données personnelles). נקבע שהמידע באתר הוא מידע אישי שנאסף ללא ידיעת נשואי המידע ומרוכז במאגר מידע שאינו חוקי.

ייתכן שהאתר הצרפתי מפר את ההגנות החוקיות על מידע אישי. ללא ספק יש כאן היבט של פרטיות שראוי לדיון ולליבון, לרבות בהיבט של ההגנות ושל המתח בין הזכות לפרטיות לבין זכויות ואינטרסים נוגדים: זכות הציבור לדעת; מניעת אלימות משטרתית, חופש המחאה... כדאי  להתלבט בעניין, אבל קודם לכן כדאי היה עוד יותר לשמוע מה עמדת הרשויות בסוגיה זו. זה חשוב, משום שבדרך כלל כאשר עולה לדיון הסוגיה של רישות הערים במצלמות מעקב ושל השימוש במאגרי המידע הוויזואליים שיוצרות המצלמות הללו - אנחנו רגילים לשמוע, מהרשויות וממי שמתעשרים מטיפוח חברת המעקב, זמירות אחרות: "מי שאין לו מה להסתיר אין לו מה לחשוש" ו"צילום במרחב הציבורי אינה מהווה פגיעה בפרטיות" וכיוצא באלו טענות מקוממות. 

קשה היה לי שלא להיזכר במאמר של שנייר על "המיתוס של החברה השקופה": קיים פער גדול ביכולת המעקב ובהיקף המידע האישי שמוחזק על ידי המדינה מזה ואזרח מזה. ציטטתי רק את עקרי דבריו של שנייר (מקווה שאשב לתרגמם בהזדמנות), אבל אני מפציר בכם לקרוא את הסיפור ששנייר מביא כדוגמא.

"… [T]he argument goes something like this: In a world of ubiquitous surveillance, you'll know all about me, but I will also know all about you. The government will be watching us, but we'll also be watching the government. This is different than before, but it's not automatically worse. And because I know your secrets, you can't use my secrets as a weapon against me…

This might not be everybody's idea of utopia - and it certainly doesn't address the inherent value of privacy - but this theory has a glossy appeal, and could easily be mistaken for a way out of the problem of technology's continuing erosion of privacy. Except it doesn't work, because it ignores the crucial dissimilarity of power

You cannot evaluate the value of privacy and disclosure unless you account for the relative power levels of the discloser and the disclosee. If I disclose information to you, your power with respect to me increases. One way to address this power imbalance is for you to similarly disclose information to me. We both have less privacy, but the balance of power is maintained. But this mechanism fails utterly if you and I have different power levels to begin with.

Ubiquitous surveillance programs that affect everyone without probable cause or warrant… foster control. And no one is safer in a political system of control."

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

לראות את הטבור של רמ"ח היסטוריה - מערכת הביטחון נלחמת כדי לשמר מונופול על ההיסטוריה הצבאית של ישראל

"לראות טבור של אשת איש
זה לא בילוי של סוף שבוע
אשר יביא אדם רגיש
למתח אמנותי גבוה
אבל שמעו את הסיפור…"
על איש חשדן עם פראנויה
שמת לראות את הטבור
של מר קדיש רמ"ח היסטוריה.

כשקראתי את הסיפור שלהלן נזכרתי באיש  שחשק לראות את טבורה של "אשת ראש ענף צנזורה". כיוון שניסים אלוני המתרגם כבר הרחיק מהמקור של ברסנאנס (שמדבר דווקא על טבורה של אשת קצין משטרה - Le nombril des femmes d'agent), הרחקתי אני מעט יותר לכיוון ערוותם של ראש רמ"ח היסטוריה ושל כל הגנרלים שנאבקים כדי לשמר את המונופול הצה"לי על ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל.

בית משפט המחוזי בתל אביב דחה בשבוע שעבר תביעה שהגישה  מחלקת ההיסטוריה בצה"ל נגד ההיסטוריון הצבאי ד"ר עמירם אזוב (ת"א 23835-08-10 מדינת ישראל נ' אזוב (ש' שבח, 26.10.11; doc). צה"ל שכר את שירותיו של ד"ר אזוב כדי שזה יכתוב מחקר על קרבות צליחת התעלה בחזית הדרום במלחמת יום-הכיפורים ולצורך כך פתח בפניו את ארכיון צה"ל. לאחר שהמחקר שחיבר לא נשא חן בעיני "שר ההיסטוריה" של צה"ל ונגנז הוציא אזוב ספר בשם "צליחה - 60 השעות באוקטובר 1973". הספר זכה לשבחים ולהתעניינות מרובים, אבל את צה"ל הוא הרגיז, ולכן הוגשה תביעה שבקשה לאסור את פרסומו. למרות שהצנזורה הצבאית אישרה את הפרסום טענה המדינה שאזוב כתב את הספר על סמך חומר ארכיוני בחלקו סודי שהגיע אליו בתוקף עבודתו בשירות מחלקת היסטוריה. עוד נטען שאזוב הפר את החוזה בינו לבין צה"ל ואת זכויות היוצרים שיש לצה"ל על המסמכים ההיסטוריים.

בסופו של דבר, נסוג צה"ל מהטענה לפגיעה בסודות מדינה. כבר ראינו כיצד נלחמו שם למנוע את פרסום הפרוטוקולים של ועדת אגרנט בטענות סרק של סודיות. "האמת היא" כתב תום שגב בהארץ לאחר חשיפת הפרוטוקולים, "שרוב המסמכים ההיסטוריים המגיעים לפרסום מקץ שנים רבות אינם מגלים סודות מרעישים. על כן יש משהו נלעג, לפעמים פאתטי בנטייה להגביל את פתיחתם למחקר… לעתים קרובות אין מתירים מסמכים לעיון פשוט כדי להסתיר מחדלים, בושות, כתמים…" או במילים אחרות - טבור ושת של גנרל כזה או אחר. זה לא חדש. כפי שכתב  ב-1944 לידל הארט:  "בארכיונים הרשמיים רבים החללים הריקים, זכר למסמכים שהושמדו מאוחר יותר כדי להסתיר כל עובדה העשוייה לפגוע ביוקרתו של מפקד זה או אחר." (ב.ה. לידל הארט מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה 25).

אבל היד עוד נטויה: אדוני ההיסטוריה הצבאית אמנם חזרו בהם מהתביעה נגד ד"ר אזוב אבל שמרו על כוחם ("זכותם") לחזור ולהטריד אותו בעילה של הפרת חוזה והפרת זכויות יוצרים. קרוב לוודאי שהם משליכים את יהבם על פסק הדין המיושן מ… (כמה פואטי) 1973 בעניינו של אריה יצחק (doc): "הרשות הציבורית שולטת על מידע סודי הנאסף באחת ממחלקותיה, פרי מחקרם ועבודתם של המועסקים במחלקה זו. מידע זה הוא רכוש בעל-ערך, אך אין הוא מצרך ואין התרתו לשימוש חפשי מעין שירות, שהרשות חייבת לספק לאזרחיה ללא אפליה…כאן מדובר ברכוש שהמדינה רשאית להשתמש בו (או להימנע מלהשתמש בו) כטוב בעיניה לצרכיה ולמטרותיה היא. היא רשאית לפרסם את המידע או להרשות את פרסומו על-ידי אנשים הנראים לה ראויים לכך."

אלא שמאז פסק הדין הנ"ל השתנתה התפיסה באורח דרמטי, כפי שניתן ללמוד מחוק חופש המידע ומההלכות השיפוטיות שבאו בעקבותיו. אני מאחל לד"ר אזוב שהמנופוליסטים של ההיסטוריה הצבאית יניחו לו. אבל במקרה שיבקשו להמשיך להתנכל ולנקום על סמך ההלכה השיפוטית האנכרוניסטית הנ"ל מוטב שיביאו עמם לבית המשפט גם חזן צבאי - שיאמר עליה קדיש.

כפי שכתב אורי בר יוסף ב"הארץ": "מחלקת ההיסטוריה של צה"ל לדורותיה וגורמים שונים בצה"ל מונעים באופן שיטתי כל פרסום מוסמך על המלחמה ומקפידים לשמור את המונופול שיש להם על החומר הגנוז בארכיוניהם המאמץ המושקע במניעת פרסומים מוסמכים, אובייקטיביים ואיכותיים על מלחמת יום הכיפורים עומד בניגוד לעניין הציבורי שיש בה. הגיע הזמן שצה"ל ישחרר לציבור הרחב, בחלקו בוגרי אותה מלחמה ששילמו עליה מחיר כבד, את כל החומר הרלוונטי שאגור במחסניו. סודות ביטחוניים גדולים אין שם. אבל פוטנציאל למחקרים איכותיים, כמו שמוכיח ספרו של עמירם אזוב, יש ויש."


אמנון לורך "עוד תעלה לצלוח" מקור ראשון (יומן גיליון 719) 20.5.2011
יוסי מלמן קרב חוזר על הצליחה הארץ 26.5.11
אורי בר-יוסף " 'צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973' מאת עמירם אזוב" הארץ 6.7.11
שירי לב ארי "קריאת קרב: יותר ויותר ספרים עוסקים במלחמת יום כיפור" מעריב 6.10.11

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park