אני מטפל בעניינה של חוקרת שמנסה לנבור במסמכים היסטוריים, רובם משנות ה-50 וה-60, שגנוזים בארכיון צה"ל. החומר הארכיוני אינו עומד לעיון לציבור, וזאת למרות שחלפו יותר מ-50 שנה מאז נוצר - "תקופת ההגבלה" שנקבעה לגבי חומר ארכיוני בנושא ביטחון (תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), תש"ע-2010).
"תקופת ההגבלה" אינה יוצרת חיסיון מוחלט - החיסיון הוא רק ברירת המחדל. מידע של רשויות השלטון כפוף לעקרון שקיפות המנהל. פורמאלית, הוראות חוק חופש המידע אינן חלות באורח ישיר על חומר שהועבר לגנזך המדינה (סעיף 14(ד) לחוק). לכאורה, דווקא לאחר שהחומר נעשה פחות רלוונטי לעבודת הרשות ועובר לגנזך המדינה - פתאום שוב לא ניתן לדרוש לעיין בו לפי הוראות החוק. תקנות העיון בארכיון קובעות תקופת הגבלה שבמהלכה המידע יהיה חסוי אלא אם יוחלט לחשוף אותו מוקדם יותר - ביוזמת "המפקיד", בענייננו משרד הביטחון, או לפי בקשה של חוקר או אדם אחר שמגיע לארכיון.
בכל מקרה - כך קובעות התקנות - לפני שחומר ארכיוני נחשף לעיון עליו לעבור תהליך של בדיקה: המפקיד בודק האם גילוי המידע יפגע באינטרסים חיוניים: ביטחון המדינה, פרטיות ועוד. הבדיקה נדרשת בין שהחומר "הגיע לפרקו" - תמה תקופת ההגבלה, ובין שחוקר ביקש לראות אותו. בעבר לא נאמר בחוק או בתקנות מה הקריטריונים שלפיהם מבצעים את הבדיקה. אבל בתקנות העיון החדשות (מלפני שנה) "עשו סדר" וקבעו, הלכה למעשה, שהבדיקה וההחלטה מה חסוי ומה לא ייעשו לפי אמות המידה של חוק חופש המידע.
בארכיון צה"ל עובד צוות של בודקים שמשחררים חומר לעיון הציבור. מדובר בצוות קטן מדי - מערכת הביטחון אינה מקצה את המשאבים הנדרשים כדי לעמוד בדרישות הדין. התוצאה היא, שחרף המאמצים שעושים עובדי הארכיון, אין להם שום סיכוי לעמוד ביעדים שנקבעו בדין.
נבחן את המספרים. אנחנו נמצאים בשנת 2011 ולכן כל החומר הארכיוני שנוצר עד לשנת 1961 צריך היה לעבור כבר בדיקה ולעמוד לעיון הציבור. לפי אתר ארכיון צה"ל מצויים בו כ-800,000 תיקים (לא כולל תיקי פרט) מן השנים 1948 עד 1959. גם אם נצא מנקודת ההנחה של הארכיון, שלפיה "יש טעם לחשוף" רק כ-200,000 מתוכם, עדיין מדהים לגלות שרק כ-35,000 תיקים כבר נבדקו והועמדו לעיון הציבור (ליתר דיוק המספר הזה כולל גם תיקים משנת 1947, וניתן להניח שמספר התיקים מהשנים 1947-1961 עומד על כמיליון, ואם מתמקדים בתיקים ש"יש טעם לחשוף" מדובר ברבע מליון תיקים בערך). אם נזכור שהמספרים הללו אינם מכסים את כל התקופה הרלוונטית נמצא שעד היום הועמדו לעיון הציבור רק כ-15 אחוזים מתוך התיקים, שאותם היה משרד הביטחון צריך לבדוק ולהעמיד לעיון הציבור זה מכבר.
חמור מכך, המשאבים שהעמיד משרד הביטחון בשנה שעברה לצורך חשיפת תיקים, הספיקו כדי לחשוף כ-4,000 תיקים בלבד (דו"ח שנתי של משרד הביטחון לשנת 2010, עמ' 155). בקצב הנוכחי יידרשו עוד 50 שנים עד שכל החומר הארכיוני, שנוצר עד לשנת 1961, יעמוד לעיון הציבור הרחב.
זאת ועוד, בשנת 2010 הועבר לארכיון מיחידות צה"ל כ-50,000 תיקים חדשים (שאינם תיקי פרט). חומר ארכיוני רב שאמור היה להיגנז בשנת 2010 – גניזתו נדחתה בשל מצוקת האחסון בארכיון. גם אם נאמץ את ההנחה של ארכיון צה"ל, ונניח שרק כרבע מהתיקים "יש טעם לחשוף" עדיין נמצא, שבכל שנה נחשף לעיון הציבור רק רבע ממספר התיקים שנגנזים . כלומר, בכל שנה הולך וגודל הפער העצום בין היקף החומר הארכיוני שצריך לעמוד לעיון הציבור לבין היקפו של החומר שמועבר בפועל לחדר העיון.
כשהתלוננתי על קצב הטיפול האיטי בבקשתה של החוקרת שבטיפולי ענו לי ממשרד הביטחון שיש בתלונה משום כפיות טובה לנוכח הטיפול שקיבלה החוקרת מצוות הארכיון. מטבע הדברים, כאשר אנו פונים ומתלוננים על טיפול לקוי אנו פונים תחילה לרשות שמולה אנו עובדים - במקרה זה ארכיון צה"ל. אבל כפי שכתבתי למשרד הביטחון:
"תקופת ההגבלה" אינה יוצרת חיסיון מוחלט - החיסיון הוא רק ברירת המחדל. מידע של רשויות השלטון כפוף לעקרון שקיפות המנהל. פורמאלית, הוראות חוק חופש המידע אינן חלות באורח ישיר על חומר שהועבר לגנזך המדינה (סעיף 14(ד) לחוק). לכאורה, דווקא לאחר שהחומר נעשה פחות רלוונטי לעבודת הרשות ועובר לגנזך המדינה - פתאום שוב לא ניתן לדרוש לעיין בו לפי הוראות החוק. תקנות העיון בארכיון קובעות תקופת הגבלה שבמהלכה המידע יהיה חסוי אלא אם יוחלט לחשוף אותו מוקדם יותר - ביוזמת "המפקיד", בענייננו משרד הביטחון, או לפי בקשה של חוקר או אדם אחר שמגיע לארכיון.
בכל מקרה - כך קובעות התקנות - לפני שחומר ארכיוני נחשף לעיון עליו לעבור תהליך של בדיקה: המפקיד בודק האם גילוי המידע יפגע באינטרסים חיוניים: ביטחון המדינה, פרטיות ועוד. הבדיקה נדרשת בין שהחומר "הגיע לפרקו" - תמה תקופת ההגבלה, ובין שחוקר ביקש לראות אותו. בעבר לא נאמר בחוק או בתקנות מה הקריטריונים שלפיהם מבצעים את הבדיקה. אבל בתקנות העיון החדשות (מלפני שנה) "עשו סדר" וקבעו, הלכה למעשה, שהבדיקה וההחלטה מה חסוי ומה לא ייעשו לפי אמות המידה של חוק חופש המידע.
בארכיון צה"ל עובד צוות של בודקים שמשחררים חומר לעיון הציבור. מדובר בצוות קטן מדי - מערכת הביטחון אינה מקצה את המשאבים הנדרשים כדי לעמוד בדרישות הדין. התוצאה היא, שחרף המאמצים שעושים עובדי הארכיון, אין להם שום סיכוי לעמוד ביעדים שנקבעו בדין.
נבחן את המספרים. אנחנו נמצאים בשנת 2011 ולכן כל החומר הארכיוני שנוצר עד לשנת 1961 צריך היה לעבור כבר בדיקה ולעמוד לעיון הציבור. לפי אתר ארכיון צה"ל מצויים בו כ-800,000 תיקים (לא כולל תיקי פרט) מן השנים 1948 עד 1959. גם אם נצא מנקודת ההנחה של הארכיון, שלפיה "יש טעם לחשוף" רק כ-200,000 מתוכם, עדיין מדהים לגלות שרק כ-35,000 תיקים כבר נבדקו והועמדו לעיון הציבור (ליתר דיוק המספר הזה כולל גם תיקים משנת 1947, וניתן להניח שמספר התיקים מהשנים 1947-1961 עומד על כמיליון, ואם מתמקדים בתיקים ש"יש טעם לחשוף" מדובר ברבע מליון תיקים בערך). אם נזכור שהמספרים הללו אינם מכסים את כל התקופה הרלוונטית נמצא שעד היום הועמדו לעיון הציבור רק כ-15 אחוזים מתוך התיקים, שאותם היה משרד הביטחון צריך לבדוק ולהעמיד לעיון הציבור זה מכבר.
חמור מכך, המשאבים שהעמיד משרד הביטחון בשנה שעברה לצורך חשיפת תיקים, הספיקו כדי לחשוף כ-4,000 תיקים בלבד (דו"ח שנתי של משרד הביטחון לשנת 2010, עמ' 155). בקצב הנוכחי יידרשו עוד 50 שנים עד שכל החומר הארכיוני, שנוצר עד לשנת 1961, יעמוד לעיון הציבור הרחב.
זאת ועוד, בשנת 2010 הועבר לארכיון מיחידות צה"ל כ-50,000 תיקים חדשים (שאינם תיקי פרט). חומר ארכיוני רב שאמור היה להיגנז בשנת 2010 – גניזתו נדחתה בשל מצוקת האחסון בארכיון. גם אם נאמץ את ההנחה של ארכיון צה"ל, ונניח שרק כרבע מהתיקים "יש טעם לחשוף" עדיין נמצא, שבכל שנה נחשף לעיון הציבור רק רבע ממספר התיקים שנגנזים . כלומר, בכל שנה הולך וגודל הפער העצום בין היקף החומר הארכיוני שצריך לעמוד לעיון הציבור לבין היקפו של החומר שמועבר בפועל לחדר העיון.
כשהתלוננתי על קצב הטיפול האיטי בבקשתה של החוקרת שבטיפולי ענו לי ממשרד הביטחון שיש בתלונה משום כפיות טובה לנוכח הטיפול שקיבלה החוקרת מצוות הארכיון. מטבע הדברים, כאשר אנו פונים ומתלוננים על טיפול לקוי אנו פונים תחילה לרשות שמולה אנו עובדים - במקרה זה ארכיון צה"ל. אבל כפי שכתבתי למשרד הביטחון:
"אכן, אנו יוצאים מנקודת הנחה שצוות החשיפה של ארכיון צה"ל עובד ללא לאות כדי לבדוק חומר ארכיוני רב ככל שניתן במטרה להעמיד חומר ארכיוני לעיון הציבור. אני נוטה להסכים שהם ראויים להערכה על מאמציהם, ושלא הם נושאים באחריות לתוצאה העגומה ולהפרת הוראות הדין. האחריות לקצב החשיפה האיטי להחריד מוטלת על משרד הביטחון, שאינו דואג להעמיד דיי משאבים על מנת לעמוד בחובותיו כמפקיד."עד כאן המספרים. יש גם עניינים מהותיים יותר: שימוש מופרז וגורף בטעמים של ביטחון המדינה, יחסי החוץ, צנעת הפרט וטעמים אחרים. חומר ארכיוני רב נותר בעלטה מבלי שתהיה לנו יכולת לבקר את ההחלטות, מבלי שנדע מה טיבו של החומר החסוי. במקרה או שלא במקרה, קצב החשיפה האיטי משחק לידיו של מי שמחליט בשבילנו מה נדע - מה נחשוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה