לייקסטור לייקסלאפפ - האפקט המצנן של איום בתביעות דיבה

הם לא היו צריכים אפילו להגיש תביעת דיבה, הם רק הזהירו שהם יגישו אותה וזה יעלה ככה וככה, והאיום הזה, לחברת החדשות, היה מספיק כדי שההתנצלות תשודר. וכאן אנחנו רואים באמת את מערכת ההפחדה הכל כך מאסיבית, שאתה אפילו לא צריך להשתמש בנשק, אתה רק צריך לשפשף את האקדח שנמצא לך בכיס כדי שכולם יבינו שלא כדאי להתעסק איתך." (חה"כ שלי יחימוביץ, כנס חרום בנושא "שיטת השקשוקה"; טלויזיה החברתית 31.8.08)

אישיות משפטית, שלפחות אני התקשיתי לזהותה, מפרסמת "מוצר" בשם לייקסטור: "אתם עצובים כי אף אחד לא בא לבקר בעמוד הפייסבוק שלכם?", נשאלים המבקרים באתר, "לנו יש את הפיתרון"... וכאן מציעים לנו לרכוש שירות להספקת "לייקים" לעמוד הפייסבוק. כמה תמימים היו החיפושיות: "money can't buy me love"? עובדה. בלייקסטור אפשר לקנות חברים שיחבבו אתכם או את העסק שלכם במחיר של החל מ-70 אג' לכל "לייק".

אבל כסף, לבד מחיבה, גם יכול לממן עורך דין שיאיים בתביעות דיבה בעלות אפקט מצנן: יובל דרור נתקל במודעה, שמפרסמת את השירות תחת הכיתוב הוולגארי משהו "כי הגודל כן קובע", וחשב שמדובר בבדיחה או לכל היותר באתר מכירות מופרך. מקץ יומיים הוא קיבל מכתב התראה שדורש ממנו להסיר את הפרסום וזאת מבלי לוותר על "הזכות" להגיש תביעת פיצויים לרבות פיצוי ללא הוכחת נזק, ואולי אפילו, שערו בנפשכם, קובלנה פלילית. מסתבר שמי שמכוון נמוך ("הגודל כן קובע"?) יודע לפעמים גם לכוון גבוה.

אלא שהפעם אולי כיוונו גבוה מדי. יובל דרור אינו קוטל קנים ובעזרתו של יהונתן קלינגר הוא השיב למאיימים בשפתם (pdf). כיוון שלייקסטור ממשיכים לאיים (ראו אצל יובל דרור) אין לי אלא להיענות לקריאה ולהבטיח לסייע כמיטב יכולתי במקרה שהעניין יגיע לערכאות: לא מפנים את הלחי השנייה: הבלוגרים הישראלים מסרבים להכנע לתביעות. לפחות שעה שהן מופרכות על פניהן.

למיטב הבנתי הפרסום של דרור אינו בבחינת לשון הרע, ובכל מקרה הוא ראוי לחסות בצילה של הגנת הבעת הדעה. תביעה בגינו נחזית בעיני כ-SLAPP מובהק. כפי שכתבתי יחד עם עו"ד ישי שנדור:

SLAPP היא תביעה או איום בתביעה, שבאים בתגובה להתבטאות או פעילות שנעשתה במסגרת ויכוח ציבורי, ושתוצאתן המסתברת, לעיתים גם כוונתן, להטיל אפקט מצנן על הנתבע ועל אחרים - להרתיע אותם מלהשתתף בויכוח המסוים, בקונפליקטים אחרים עם התובע או בשיג ושיח ציבורי באופן כללי.

קשה להפריז בכובדו של הנטל המוטל על אזרח או על קבוצת אזרחים שנגררים לזירה המשפטית בעקבות ביטוי בשדה הציבורי. תביעה אזרחית מתנהלת במשך שנים וההתגוננות מפניה גובה מהנתבע מחיר כלכלי ונפשי כבד. הנתבע נדרש להתמודד עם ניתוח בכלים משפטיים ובפרוצדורה משפטית של התבטאויות שנעשו בלהט הויכוח בזירה אחרת לגמרי, בעלת כללים אחרים. חוסר הוודאות המשפטית הגדול במיוחד, שמאפיין את הפסיקה בתביעות דיבה, משליך על הסיכון הכלכלי שכרוך באפשרות של חיוב הנתבע בפיצוי. הגם שפעמים רבות אין לסכומי העתק הנתבעים כל אחיזה במציאות ובדין, עדיין יש בהם כדי להטיל סיכון כלכלי נכבד, שאזרח מן השורה אינו יכול להתעלם ממנו. נזק וסיכון כספי גדולים יותר נובעים מהוצאות המשפט ומשכר הטרחה שנדרשים כדי להתגונן מפני תביעת ה-SLAPP. '… עלות ניהולו של משפט דיבה גבוהה, והסיכוי שתוגש תביעה כנגד המפרסם היא בין השיקולים המרכזיים שמפרסם שקול מביא בחשבון לפני פרסום, לא פחות מהסיכוי להפסיד במשפט כזה.' (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (המכון לדמוקרטיה (2005) 255)."

על רקע זה מטרידה במיוחד היא נטייתם של חברי כנסת להקל עוד יותר דווקא על תובעים, כמו שנעשה למשל בהצעת חוק פרטית שקיבלה לאחרונה את תמיכת הממשלה, ושעתידה להגדיל את סכום הפיצויים שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק. יותר משחקיקה כזו תסייע לתובעים ששמם הוכפש ללא הצדקה היא תסייע לצמצום חופש הביטוי במרחב הציבורי.

מטריד לא פחות הוא, שבניגוד למקרה של יובל דרור, פעמים רבות דיי באיום כדי להשרות אפקט מצנן:

ככל שתופעת ה-SLAPP נעשית נפוצה ומאיימת יותר, דיי באיום בהגשת תביעה ואפילו אין צורך להגיש אותה. במקרה שכזה מאזן העלות-תועלת מבחינת המאיים הוא משתלם במיוחד: עלות מכתב התראה היא אפסית, ואין בשליחתו אפילו את מעט הסיכונים הכרוכים בהגשת תביעה. המאיים מרגיש חופשי להעלות טענות מן הגורן ומן היקב, לרבות טענות משפטיות שאין בהן ממש. לעומת זאת, עבור מקבל מכתב ההתרעה, שחושש פן ייגרר להתדיינות משפטית מעיקה, מדובר באיום ממשי ומוחשי, ועקב כך הוא גם עלול להשיג את מטרתו. 'מכתבי ההתראה' הם נוכחים-נפקדים במשפט. אם מוגשת תביעה, היא מכילה את המכתב וההתדיינות אינה מתייחסת אליו. אלא שברוב המקרים כלל לא מוגשת תביעה, וקורבן האיום גם אינו מעוניין לתת לו פרסום, לעיתים כיוון שאינו מעניין ללבות את האש, ולעיתים כיוון שהוא בוש ב'התקפלותו' ובהיענותו לדרישות המאיים (מתוך כתב טענות שלי ושל שנדור - PDF).

לפחות בזו הפעם מכתב ההתראה איננו "נוכח נפקד".
Likestore Likes SLAPP?
מוטב להם שיניחו לחופש הביטוי ויחזרו לשווק "תנאים של חיבה".

תביעות אסטרטגיות להשתקת עובדים - בתחבולות תעשה לך מלחמה

כתבתי פה בעבר על תביעות מעסיקים, שעושים שימוש בתביעות לשון הרע ככלי להשתיק ולהתעמר בעובדים או בעובדים לשעבר - זכות הגישה לערכאות בשירות הטרור נגד חופש הביטוי. התקדמות חשובה במאבק נגד מגמה זו הושגה בתיקון חקיקה, שהעביר לבית הדין לעבודה את הסמכות לדון בתביעות לשון הרע הקשורות ליחסי עבודה: בחוק בית הדין לעבודה נוסףסעיף 24(1ד) שאומר:

"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – … (1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע…"

אבל יש מעסיקים שלא מוותרים על הסיכוי לגרור עובדים להתדיינות יקרה ומתישה בבתי משפט אזרחיים. בחודש פברואר, בעקבות תביעה שהגישו בבית הדין לעבודה, חטפו חמישה עובדים לשעבר של ענבל אור תביעת לשון הרע בסך של 2.5 מליון ש"ח. באמצעות עוה"ד צור ומזרחי-פילוסוף, הגישו העובדים בקשה לדחות את התביעה על הסף. ההסתדרות, שיזמה את החקיקה שנזכרת לעיל, הצטרפה לדיון במעמד "ידיד בית המשפט" וטענה שמדובר בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

השופטת יהודית שבח החליטה לדחות את התביעה תוך שהיא מאפשרת להעבירה לבית הדין לעבודה (ת"א 18029-02-11 אור סיטי בע"מ נ' טבקמן; doc). חשוב לזכור את הדברים, למקרים עתידיים של תובעים טרדניים, שינסו לטרטר עובדים בין בית הדין לעבודה לבין בתי המשפט האזרחיים:

"אין לקבל את גישת התובעות לפיה בהינתק יחסי עובד ומעביד אין עוד תחולה לאמור בסעיף 24(1ד) לעיל. טענה זו, לא זו בלבד שהיא נוגדת את ההגיון הטמון מאחורי התיקון, היא אף נוגדת פסיקה קודמת שכבר הכריעה בסוגייה, ודחתה את הנטען. גם לשון החוק וגם תכלית החקיקה מצביעים בברור על הכוונה לפיה הסמכות הייחודית שהוענקה לבית הדין, כוללת גם סכסוך שמקורו ביחסי עבודה שהגיעו לקיצם, שהרי מטבע הדברים, רק בשלב זה, דהיינו, עם סיום יחסי העבודה, מוגשות התביעות לבתי המשפט. וכי יעלה על הדעת שעובד יגיש כנגד מעבידו תביעת לשון הרע עת הוא עדיין עובד אצלו ומקבל ממנו את שכרו?

אין גם ממש בטענת התובעות כי אין מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עובד ומעביד. אין מחלוקת כי בין החברה לבין הנתבעים שררו יחסי עובד ומעביד. הטרוניה המופנית כנגד הנתבעים, אחת היא ואין בלתה, ולפיה הוציאו דבתן של התובעות רעה בכל הנוגע להרגלי העבודה של החברה…… משכך עסקינן במובהק בסכסוך שמהותו טמונה ביחסי עובד ומעביד, אשר הסמכות לדון בו נתונה לבית הדין לעבודה, ורק לו."

ההחלטה אומרת דברים נוספים, שמוסיפים נדבך חשוב למאבק בתביעות דיבה קנטרניות:

"הנתבעים טוענים כי התביעה שהוגשה ימים ספורים בלבד לאחר הגשת תביעתם שלהם לביה"ד לעבודה, בגין אמירה שולית ובסכום דמיוני - הינה תביעה אסטרטגית שנועדה ללחוץ עליהם לבטל את תביעתם בבית הדין, תוך שהתובעות מנצלות את עוצמתן הכספית לעומת חסרון הכיס שלהם… 

אכן, הרושם הראשוני העולה מקריאת התביעה ומנספחיה, אף מטיעוני הצדדים במהלך הדיון המקדמי, הוא שהטענה איננה קלוטה מהאוויר… המתבונן מן הצד יתרשם כי המשקל שמייחסות התובעות לאמירות "פושרות" למדי מפי הנתבעים הזוטרים, כמו גם הנזק הנטען כתוצאה מאמירות אלו, תוארו על דרך ההפרזה וההגזמה, ולא כצעקתה. גם עיתוי הגשת התביעה… מרמז על בהילות חשודה, אולי על רצון לייצר משקל נגד לתביעה בבית הדין לעבודה… גם העובדה שהתביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי, תוך נקיבת סכום העולה אך ב- 50,000 ש"ח על הסכום המירבי הנתון לסמכותו של בית המשפט השלום, בהינף קולמוס וללא כל פירוט המרמז על מרכיבי הנזק ופשרו, מטה לכאורה את הכף לעבר טענת הנתבעים לפיה נועדה התביעה לאלצם להוציא ממון רב, שאין להם, על מנת לממן את הגנתם, ובכך לגרום להם לאוזלת יד ולייאוש, לדחוק אותם לפינה ולגרום להם לוותר על תביעותיהם.

… יש למגר מן השורש תביעות בלתי כנות, ואין לאפשר לתביעות שהופכות את בית המשפט לכלי משחק אסטרטגי, לחצות את סף ההיכל ולבוא בשעריו. מתפקידו של בית המשפט לברר סכסוכים אמיתיים בין אדם לחברו ובין האזרח לרשות, להבדיל מתביעות המוגשות ע"י גופים חזקים עתירי ממון, כנגד יריביהם דלי האמצעים, בעילה מפוקפקת כלשהי, מתוך מטרה מכוונת ללחוץ עליהם לחזור בהם מדרישות צודקות, רק מחמת חוסר יכולתם לממן הגנה משפטית כנגד תביעה בסכומים 'כבדים'.

הטעם לכך אינו מתבטא רק בהגנה על ציבור העובדים מפני מעסיקיהם הפועלים נגדם בשיטת 'בתחבולות תעשה לך מלחמה' (משלי), כי אם גם בשמירת אינטרס הציבור כולו. זמנו המוגבל של בית המשפט צריך להיות מנוצל לסכסוכים אמיתיים, להבדיל מתובענות המנצלות את זירת בית המשפט והופכות אותו, שלא בידיעתו, לכלי נשק אסטרטגי במאבק עם היריב, תוך ידיעתם הברורה של מגישי התביעות כי בבוא היום הן תוסרנה, ולמרבית האירוניה, אף כנגד השבת האגרה. בית המשפט אינו אמור להיות שבע רצון ממחיקתה של תביעה שכזו ללא דיון, ומתפקידו לעמוד על המשמר, ולא לאפשר לה לחצות את הסף ולבוא בשעריו מלכתחילה.

האמנם זהו המקרה בענייננו? רבים הסימנים שאמנם כן."

אגב, את התובעות ייצג עו"ד גלמן ממשרד עו"ד שמר, שבשעתו, כשייצג את משפחת עופר בפרשת "שיטת השקשוקה", הודיע: "היכן שהוא לא יוקרן והיכן שהוא לא ישודר, באמצעי תקשורת זה או אחר, לרבות אתרי אינטרנט כמובן, כל מי שיסייע בדבר … יהיה חשוף לתביעה בגין הוצאת לשון הרע, אם באמת הסרט הזה הוא דיבתי כפי שאנחנו סבורים, כי לא ראינו אותו."  משרד שמר, גם ייצג את קופי-טו גו, שבמהלך מאבק המלצריות בסניף אונ' ת"א הגישה תביעת דיבה נגד העובדות השובתות.

איך אמרה השופטת בעקבות משליי - "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

העמדת חומר ארכיוני לעיון הציבור - במערכת הביטחון מתקדמים לאחור

אני מטפל בעניינה של חוקרת שמנסה לנבור במסמכים היסטוריים, רובם משנות ה-50 וה-60, שגנוזים בארכיון צה"ל. החומר הארכיוני אינו עומד לעיון לציבור, וזאת למרות שחלפו יותר מ-50 שנה מאז נוצר - "תקופת ההגבלה" שנקבעה לגבי חומר ארכיוני בנושא ביטחון (תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), תש"ע-2010).

"תקופת ההגבלה" אינה יוצרת חיסיון מוחלט - החיסיון הוא רק ברירת המחדל. מידע של רשויות השלטון כפוף לעקרון שקיפות המנהל. פורמאלית, הוראות חוק חופש המידע אינן חלות באורח ישיר על חומר שהועבר לגנזך המדינה (סעיף 14(ד) לחוק). לכאורה, דווקא לאחר שהחומר נעשה פחות רלוונטי לעבודת הרשות ועובר לגנזך המדינה - פתאום שוב לא ניתן לדרוש לעיין בו לפי הוראות החוק. תקנות העיון בארכיון קובעות תקופת הגבלה שבמהלכה המידע יהיה חסוי אלא אם יוחלט לחשוף אותו מוקדם יותר - ביוזמת "המפקיד", בענייננו משרד הביטחון, או לפי בקשה של חוקר או אדם אחר שמגיע לארכיון.

בכל מקרה - כך קובעות התקנות - לפני שחומר ארכיוני נחשף לעיון עליו לעבור תהליך של בדיקה: המפקיד בודק האם גילוי המידע יפגע באינטרסים חיוניים: ביטחון המדינה, פרטיות ועוד. הבדיקה נדרשת בין שהחומר "הגיע לפרקו" - תמה תקופת ההגבלה, ובין שחוקר ביקש לראות אותו. בעבר לא נאמר בחוק או בתקנות מה הקריטריונים שלפיהם מבצעים את הבדיקה. אבל בתקנות העיון החדשות (מלפני שנה) "עשו סדר" וקבעו, הלכה למעשה, שהבדיקה וההחלטה מה חסוי ומה לא ייעשו לפי אמות המידה של חוק חופש המידע.

בארכיון צה"ל עובד צוות של בודקים שמשחררים חומר לעיון הציבור. מדובר בצוות קטן מדי - מערכת הביטחון אינה מקצה את המשאבים הנדרשים כדי לעמוד בדרישות הדין. התוצאה היא, שחרף המאמצים שעושים עובדי הארכיון, אין להם שום סיכוי לעמוד ביעדים שנקבעו בדין.

נבחן את המספרים. אנחנו נמצאים בשנת 2011 ולכן כל החומר הארכיוני שנוצר עד לשנת 1961 צריך היה לעבור כבר בדיקה ולעמוד לעיון הציבור. לפי אתר ארכיון צה"ל מצויים בו כ-800,000 תיקים (לא כולל תיקי פרט) מן השנים 1948 עד 1959. גם אם נצא מנקודת ההנחה של הארכיון, שלפיה "יש טעם לחשוף" רק כ-200,000 מתוכם, עדיין מדהים לגלות שרק כ-35,000 תיקים כבר נבדקו והועמדו לעיון הציבור (ליתר דיוק המספר הזה כולל גם תיקים משנת 1947, וניתן להניח שמספר התיקים מהשנים 1947-1961 עומד על כמיליון, ואם מתמקדים בתיקים ש"יש טעם לחשוף" מדובר ברבע מליון תיקים בערך). אם נזכור שהמספרים הללו אינם מכסים את כל התקופה הרלוונטית נמצא שעד היום הועמדו לעיון הציבור רק כ-15 אחוזים מתוך התיקים, שאותם היה משרד הביטחון צריך לבדוק ולהעמיד לעיון הציבור זה מכבר.

חמור מכך, המשאבים שהעמיד משרד הביטחון בשנה שעברה לצורך חשיפת תיקים, הספיקו כדי לחשוף כ-4,000 תיקים בלבד (דו"ח שנתי של משרד הביטחון לשנת 2010, עמ' 155). בקצב הנוכחי יידרשו עוד 50 שנים עד שכל החומר הארכיוני, שנוצר עד לשנת 1961, יעמוד לעיון הציבור הרחב.

זאת ועוד, בשנת 2010 הועבר לארכיון מיחידות צה"ל כ-50,000 תיקים חדשים (שאינם תיקי פרט). חומר ארכיוני רב שאמור היה להיגנז בשנת 2010 – גניזתו נדחתה בשל מצוקת האחסון בארכיון. גם אם נאמץ את ההנחה של ארכיון צה"ל, ונניח שרק כרבע מהתיקים "יש טעם לחשוף" עדיין נמצא, שבכל שנה נחשף לעיון הציבור רק רבע ממספר התיקים שנגנזים . כלומר, בכל שנה הולך וגודל הפער העצום בין היקף החומר הארכיוני שצריך לעמוד לעיון הציבור לבין היקפו של החומר שמועבר בפועל לחדר העיון.

כשהתלוננתי על קצב הטיפול האיטי בבקשתה של החוקרת שבטיפולי ענו לי ממשרד הביטחון שיש בתלונה משום כפיות טובה לנוכח הטיפול שקיבלה החוקרת מצוות הארכיון. מטבע הדברים, כאשר אנו פונים ומתלוננים על טיפול לקוי אנו פונים תחילה לרשות שמולה אנו עובדים - במקרה זה ארכיון צה"ל. אבל כפי שכתבתי למשרד הביטחון:

"אכן, אנו יוצאים מנקודת הנחה שצוות החשיפה של ארכיון צה"ל עובד ללא לאות כדי לבדוק חומר ארכיוני רב ככל שניתן במטרה להעמיד חומר ארכיוני לעיון הציבור. אני נוטה להסכים שהם ראויים להערכה על מאמציהם, ושלא הם נושאים באחריות לתוצאה העגומה ולהפרת הוראות הדין. האחריות לקצב החשיפה האיטי להחריד מוטלת על משרד הביטחון, שאינו דואג להעמיד דיי משאבים על מנת לעמוד בחובותיו כמפקיד."

 עד כאן המספרים. יש גם עניינים מהותיים יותר: שימוש מופרז וגורף בטעמים של ביטחון המדינה, יחסי החוץ, צנעת הפרט וטעמים אחרים. חומר ארכיוני רב נותר בעלטה מבלי שתהיה לנו יכולת לבקר את ההחלטות, מבלי שנדע מה טיבו של החומר החסוי. במקרה או שלא במקרה, קצב החשיפה האיטי משחק לידיו של מי שמחליט בשבילנו מה נדע - מה נחשוב.