כתב העת "ארץ אחרת" כיבד אותי בפרסום רשימה במדור "עניין אישי" בגיליון 60 (ינו'-מרץ 2011). כמו בקודמיו, גם גיליון זה מכיל מאמרים מעניינים ומרחיבי דעת על הווייה הישראלית.
מדינות דמוקרטיות רבות מגינות בחוק על מעמדה העצמאי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מנת לעודד את אזרחיהן למסור לה מידע אישי מדויק ואמין. גם בארצות הברית מגביל החוק את השימוש במידע שנאסף למטרות סטטיסטיות ואוסר לעשות בו שימוש אחר כלשהו.בזמן מלחמת העולם השנייה הושהה החוק הזה והממשל השתמש במידע המוגן על מנת לאתר אמריקאים ממוצא יפאני. 130 אלף אזרחים נתפסו ונשלחו למחנות מעצר, וחלפו חמישים שנה עד שהממשל התנצל בפניהם ופיצה אותם על הפגיעה המיותרת בחירותם ובכבודם.
עניין זה כמעט ונעדר מהפולמוס הציבורי שהתנהל בישראל סביב הקמתו של המאגר הביומטרי. הדיונים בכנסת ובציבור התמקדו במעמדה של ישראל כ"מעצמת היי-טק", בהשוואת גודלו של המאגר המתוכנן לפרויקטים דומים בעולם, ובמידת מסוגלותה של המדינה לאבטח את המידע הרגיש מפני פריצה המאגר.
אכן, קשה להתכחש לחומרת הפגיעה, שתגרם כתוצאה מפריצת המאגר הביומטרי בידי גורמים חיצוניים וחורשי רעה. מובילי היוזמה הביומטרית אמנם מתפארים ביכולות של מדינת ישראל להגן על משאבי המידע שלה. אבל אזהרותיהם של מדענים מן השורה הראשונה, ומאגרי המידע הציבוריים שמתגלגלים ברשת האינטרנט, מקשים על האזרח מן השורה להירגע. גם הקטסטרופה הגרעינית שהתחוללה ביפאן בחודש האחרון, והכותרות שביכו את נפילתם של "הכורים הבטוחים בעולם" מטילים את צילם על היוהרה הטכנולוגית.
אבל המאצ'ואיזם הטכנולוגי שחלש על הדיון הציבורי, דחק לקרן זווית נושאים חשובים לא פחות. מאגר ביומטרי איננו מקים רק פוטנציאל לנזק משום שבעצם הקמתו נפגעות זכויות הפרט. בדמוקרטיה הכוח חייב להיות מוגבל ומבוזר, וכך גם המידע שמחזיקה המדינה על נתיניה. שליטה במידע האישי של אדם שקולה לשליטה באדם עצמו, ומשוואה זו הופכת מוחשית יותר מתמיד, כשהמדינה מבקשת לאחוז במידע של הגוף האנושי. ארסנל של נתונים ביומטריים, בדומה לתכנית הממשלה לרכז את הרשומות הרפואיות של כל תושבי המדינה תחת שליטתה, משבש את יחסי הכוח בין המדינה לבין אזרחיה, וחותר תחת האמנה החברתית שעומדת ביסודם של יחסים אלה. כוחה המשטר של "חברת המעקב" אינו מבוסס בהכרח על מעקב ממשי, אלא גם על כך שהפרט יודע שהמדינה שולטת במידע האישי שלו ויכולה לעקוב אחריו בכל עת שתחפוץ בכך. די בהכרה זו כדי לגרום לנו לדכא את התנהגותנו ולחיות בחשש מתמיד.
בשנה שחלפה מאז שהכנסת אישרה את חוק המאגר הביומטרי, התנהל בתוך המנהל הציבורי מאבק איתנים על אופן יישומו. עיקר המחלוקת נסב על רעיון שהגה פרופ' עדי שמיר, מומחה להצפנה עתיר מוניטין ופרסים. הטכנולוגיה שהציע שמיר התבססה על "עמעום" הקשר בין פרטים מזהים של אדם לבין הנתונים הביומטריים שבמאגר: הקשר יהיה חזק דיו כדי למנוע הנפקה כפולה או זיוף של תעודות זהות, אבל חלש מדי במקרה שהממשלה תחליט בעתיד לשנות את הכללים ולעשות במידע הביומטרי שימושים חדשים. ההצעה קסמה לנציגי היועץ המשפטי לממשלה: עמעום הקשר החד-ערכי בין ביומטריה לבין זהויות עשוי להקטין את הפגיעה בזכויות אדם ובערכים חוקתיים, ויחד איתה גם את הנטל, שיהיה על פרקליטי המדינה להרים לכשיידרשו להגן על המאגר מפני ביקורת שיפוטית של בג"צ. גם המומחים לאבטחת מידע במשרד הפנים ובשב"כ התלהבו מהרעיון, כיוון שהוא מצמצם באורח ניכר את הנזק, שייגרם כתוצאה מדליפת מידע מהמאגר.
לפני חודשים אחדים הופיע פרופ' שמיר בכנס בינלאומי בירושלים, ותיאר מעט מהרשמים, שצבר במהלך פגישותיו עם אנשי המנהל הציבורי: "לו ביקשה המשטרה לחייב את כל תושבי ישראל לתת לה את טביעות אצבע" אמר, "קרוב לוודאי שהכנסת הייתה דוחה את בקשתה. אבל עכשיו, כשהממשלה החליטה על הקמת מאגר ביומטרי במטרה לסייע למערך ההנפקה של מסמכי זיהוי, כוחות רבים מאחורי הקלעים ממהרים לקפוץ על העגלה ו… יש סכנה ממשית שישתמשו בו למטרות אחרות… וזה לא סוד, המשטרה אומרת את זה במפורש".
אכן, ארכיטקטורה טכנולוגית שתצמצם את סכנות המאגר עלולה לרופף במידת מה את אחיזתה של המשטרה במידע הביומטרי: היא תוכל להיעזר בו באופן מושכל ומדוד לצרכי חקירה, אבל יקשה עליה לעשות בו שימוש שגרתי ויומיומי. זו הסיבה שנציגי המשטרה מנהלים מלחמת חורמה נגד אימוץ התכנית, וככל הנראה גם מצליחים להטות את הכף הודות לסיוע של פקידים עתירי כוח במשרד ראש הממשלה.
בחודש נובמבר התכנסו מספר פקידים בכירים לדיון "פנימי", שהתקיים בכנסת ונוהל על ידי יו"ר ועדת המדע, חבר הכנסת מאיר שטרית. שטרית עתיד לעמוד בראש וועדה מיוחדת של הכנסת, שתתבקש לאשר את התקנות ליישום הפרויקט ולתת אור ירוק להשקתו. רק בשלב זה יוכלו הציבור ונבחריו לנסות להבין את ההשלכות של הפתרונות השונים, שנדונו בחדרי חדרים, ולהתייחס אליהם. אלא שאז זה יהיה מאוחר מדי: הדיון הפתוח כביכול, ינוהל ביד רמה על ידי שטרית, שכבר החליט לדחות פתרונות זהירים ובטוחים לבניית המאגר "לנוכח הפגיעה במשטרה" ועל יסוד ההנחה שהשב"כ, שכזכור דווקא צידד בנקיטת זהירות, כבר "ידע לאבטח את המאגר". כפי שאירע בעת שהכנסת והציבור התלבטו האם בכלל ראוי להקים מאגר ביומטרי, הדיון ייסוב על מעשה עשוי.
אין כל חדש בלחצים ובאינטרסים שגועשים הרחק מעין הציבור ומאיימת להכריע את גורלו. אחרי הכל, התאווה לריבוי עוצמה ומידע היא תכונה מובנית של כל ביורוקרטיה. תפקידנו כאזרחים לעמוד על המשמר ולרסן את הגוף הביורוקרטי, במיוחד שעה שהוא מסמן את גופנו שלנו כמושא לתשוקתו. כך עושים, למשל, הגרמנים. כפי שהסביר מלכיאל בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: "יש מדינות שהחליטו לא להקים מאגר בהחלטה מודעת. בגרמניה הם שמים אמצעים ביומטריים בדרכון אבל אחר-כך הם משמידים את התמונה כי הם לא רוצים מאגר מרכזי ויש להם את הסיבות ההיסטוריות שלהם לחשוש מריכוז סמכויות וכוח. בגרמניה הרבה מאוד דברים מבוזרים בדיוק בגלל ההיסטוריה."
השאלה שנותרה תלויה ועומדת היא מדוע הניסיון ההיסטורי אינו רלוונטי למדינת ישראל. העובדה, שהגרמנים למדו את הלקח גם על בשרנו, אינה פוטרת אותנו מחובת הלימוד וגם לא ממשפט ההיסטוריה.
הבה נבנה לנו מאגר ביומטרי "וראשו בשמיים ונעשה לנו שם". השימוש המופקר בטכנולוגיות מידע הוא תוצר של כוחנות, סִכלות ותאוות בצע – אותן חולשות אנושיות, שהצמיחו את הארובות המזהמות של המהפכה התעשייתית. היום אנו מתבוננים לאחור ומתקשים להבין כיצד התעלמו בני הדורות הקודמים מהזיהום שהם גורמים. וכפי שאומר Bruce Schneier, מומחה לאבטחת מידע ולפרטיות, גם אותנו, בנות ובני ראשית עידן המידע, ייבחנו הדורות הבאים. הם ישפטו את הארכיטקטורות שלנו ואת מה שעשינו כדי לשמור על החופש ועל הדמוקרטיה. האם בנינו טכנולוגיות מידע, שיגנו על החירות בעיתות משבר, או שמא עיצבנו טכנולוגיות שהפכו בנקל לאמצעי דיכוי ושליטה.
פרשה זו מדגימה היטב את אחת הבעיות המטרידות של עידן המידע: מידע אישי הופך למשאב נחשק, ובמוקדם או במאוחר הוא מנוצל למטרות זרות מהמטרה המקורית שלשמה הוא נאסף. הסכנה אינה נשקפת רק מגורמים עוינים או עבריינים, אלא גם מהריבון עצמו. ממשלות אינן צריכות להפר את החוקים, הן פשוט יכולות לשנות אותם.
עניין זה כמעט ונעדר מהפולמוס הציבורי שהתנהל בישראל סביב הקמתו של המאגר הביומטרי. הדיונים בכנסת ובציבור התמקדו במעמדה של ישראל כ"מעצמת היי-טק", בהשוואת גודלו של המאגר המתוכנן לפרויקטים דומים בעולם, ובמידת מסוגלותה של המדינה לאבטח את המידע הרגיש מפני פריצה המאגר.
אכן, קשה להתכחש לחומרת הפגיעה, שתגרם כתוצאה מפריצת המאגר הביומטרי בידי גורמים חיצוניים וחורשי רעה. מובילי היוזמה הביומטרית אמנם מתפארים ביכולות של מדינת ישראל להגן על משאבי המידע שלה. אבל אזהרותיהם של מדענים מן השורה הראשונה, ומאגרי המידע הציבוריים שמתגלגלים ברשת האינטרנט, מקשים על האזרח מן השורה להירגע. גם הקטסטרופה הגרעינית שהתחוללה ביפאן בחודש האחרון, והכותרות שביכו את נפילתם של "הכורים הבטוחים בעולם" מטילים את צילם על היוהרה הטכנולוגית.
אבל המאצ'ואיזם הטכנולוגי שחלש על הדיון הציבורי, דחק לקרן זווית נושאים חשובים לא פחות. מאגר ביומטרי איננו מקים רק פוטנציאל לנזק משום שבעצם הקמתו נפגעות זכויות הפרט. בדמוקרטיה הכוח חייב להיות מוגבל ומבוזר, וכך גם המידע שמחזיקה המדינה על נתיניה. שליטה במידע האישי של אדם שקולה לשליטה באדם עצמו, ומשוואה זו הופכת מוחשית יותר מתמיד, כשהמדינה מבקשת לאחוז במידע של הגוף האנושי. ארסנל של נתונים ביומטריים, בדומה לתכנית הממשלה לרכז את הרשומות הרפואיות של כל תושבי המדינה תחת שליטתה, משבש את יחסי הכוח בין המדינה לבין אזרחיה, וחותר תחת האמנה החברתית שעומדת ביסודם של יחסים אלה. כוחה המשטר של "חברת המעקב" אינו מבוסס בהכרח על מעקב ממשי, אלא גם על כך שהפרט יודע שהמדינה שולטת במידע האישי שלו ויכולה לעקוב אחריו בכל עת שתחפוץ בכך. די בהכרה זו כדי לגרום לנו לדכא את התנהגותנו ולחיות בחשש מתמיד.
לצד השאלה האם יצליח הלווייתן לשמור על המאגר הביומטרי, ניצבת הדאגה עתיקת היומין "מי ישמור על השומרים"? הניסיון בארץ ובעולם מלמד, שבירוקרטים נכשלים במבחן זה פעם אחר פעם. בדוח חריף, שפרסם לפני כשנתיים על "חברת המעקב", ביקר הפרלמנט הבריטי את הרשויות, שהוסמכו לרשֵת את המרחב הציבורי במצלמות מעקב. המצלמות הוצבו בהתאם לחוק שבא לסייע למאבק בטרור, אבל שימשו כדי לתפוס "פושעים" שהוציאו לרחוב אשפה שלא בימי האיסוף, ונערים רעשניים ששיחקו בשעות המנוחה הרשמיות. מדיווח אחר עולה, שהמשטרה הבריטית עוצרת צעירים ללא עילה סבירה רק כדי לצרף את דגימות ה-די.אן.איי. שלהם למאגריה.
המנהל הציבורי בישראל אינו שונה. לפני כעשור, לאחר שורה של דיונים והתלבטויות, אישרה הכנסת לממשלה להקים מאגר מידע רגיש ביותר ככלי למלחמה בהלבנת הון ובמימון טרור. מאז, מדי שנה או שנתיים, חוזרים פקידי הרשות אל הכנסת כמו גלים שמתנפצים אל החוף, ושוחקים את המגבלות שהוטלו עליהם. התוצאה היא שרוב השימושים, שנעשים כיום במאגר הרשות למלחמה בהון השחור, חורגים ממטרותיו המקוריות. בדומה לזה, עוד בטרם יבשה הדיו מעל חוק נתוני התקשורת, וחברי הכנסת גילו לתדהמתם, שהמשטרה חורגת מסמכויות המעקב מרחיקות הלכת שהוא מקנה לה.
עזות המצח הביורוקרטית הגיעה לשיא חדש במקרה של היוזמה הביומטרית. המאגר, שתוכנן ושווק לציבור כאמצעי למניעת זיוף תעודות זהות, "נחטף" על ידי המשטרה עוד לפני שנולד, והיא הוסמכה להשתמש בו לצרכים שונים, שטיבם נותר לוט בערפל.
בשנה שחלפה מאז שהכנסת אישרה את חוק המאגר הביומטרי, התנהל בתוך המנהל הציבורי מאבק איתנים על אופן יישומו. עיקר המחלוקת נסב על רעיון שהגה פרופ' עדי שמיר, מומחה להצפנה עתיר מוניטין ופרסים. הטכנולוגיה שהציע שמיר התבססה על "עמעום" הקשר בין פרטים מזהים של אדם לבין הנתונים הביומטריים שבמאגר: הקשר יהיה חזק דיו כדי למנוע הנפקה כפולה או זיוף של תעודות זהות, אבל חלש מדי במקרה שהממשלה תחליט בעתיד לשנות את הכללים ולעשות במידע הביומטרי שימושים חדשים. ההצעה קסמה לנציגי היועץ המשפטי לממשלה: עמעום הקשר החד-ערכי בין ביומטריה לבין זהויות עשוי להקטין את הפגיעה בזכויות אדם ובערכים חוקתיים, ויחד איתה גם את הנטל, שיהיה על פרקליטי המדינה להרים לכשיידרשו להגן על המאגר מפני ביקורת שיפוטית של בג"צ. גם המומחים לאבטחת מידע במשרד הפנים ובשב"כ התלהבו מהרעיון, כיוון שהוא מצמצם באורח ניכר את הנזק, שייגרם כתוצאה מדליפת מידע מהמאגר.
לפני חודשים אחדים הופיע פרופ' שמיר בכנס בינלאומי בירושלים, ותיאר מעט מהרשמים, שצבר במהלך פגישותיו עם אנשי המנהל הציבורי: "לו ביקשה המשטרה לחייב את כל תושבי ישראל לתת לה את טביעות אצבע" אמר, "קרוב לוודאי שהכנסת הייתה דוחה את בקשתה. אבל עכשיו, כשהממשלה החליטה על הקמת מאגר ביומטרי במטרה לסייע למערך ההנפקה של מסמכי זיהוי, כוחות רבים מאחורי הקלעים ממהרים לקפוץ על העגלה ו… יש סכנה ממשית שישתמשו בו למטרות אחרות… וזה לא סוד, המשטרה אומרת את זה במפורש".
אכן, ארכיטקטורה טכנולוגית שתצמצם את סכנות המאגר עלולה לרופף במידת מה את אחיזתה של המשטרה במידע הביומטרי: היא תוכל להיעזר בו באופן מושכל ומדוד לצרכי חקירה, אבל יקשה עליה לעשות בו שימוש שגרתי ויומיומי. זו הסיבה שנציגי המשטרה מנהלים מלחמת חורמה נגד אימוץ התכנית, וככל הנראה גם מצליחים להטות את הכף הודות לסיוע של פקידים עתירי כוח במשרד ראש הממשלה.
בחודש נובמבר התכנסו מספר פקידים בכירים לדיון "פנימי", שהתקיים בכנסת ונוהל על ידי יו"ר ועדת המדע, חבר הכנסת מאיר שטרית. שטרית עתיד לעמוד בראש וועדה מיוחדת של הכנסת, שתתבקש לאשר את התקנות ליישום הפרויקט ולתת אור ירוק להשקתו. רק בשלב זה יוכלו הציבור ונבחריו לנסות להבין את ההשלכות של הפתרונות השונים, שנדונו בחדרי חדרים, ולהתייחס אליהם. אלא שאז זה יהיה מאוחר מדי: הדיון הפתוח כביכול, ינוהל ביד רמה על ידי שטרית, שכבר החליט לדחות פתרונות זהירים ובטוחים לבניית המאגר "לנוכח הפגיעה במשטרה" ועל יסוד ההנחה שהשב"כ, שכזכור דווקא צידד בנקיטת זהירות, כבר "ידע לאבטח את המאגר". כפי שאירע בעת שהכנסת והציבור התלבטו האם בכלל ראוי להקים מאגר ביומטרי, הדיון ייסוב על מעשה עשוי.
אין כל חדש בלחצים ובאינטרסים שגועשים הרחק מעין הציבור ומאיימת להכריע את גורלו. אחרי הכל, התאווה לריבוי עוצמה ומידע היא תכונה מובנית של כל ביורוקרטיה. תפקידנו כאזרחים לעמוד על המשמר ולרסן את הגוף הביורוקרטי, במיוחד שעה שהוא מסמן את גופנו שלנו כמושא לתשוקתו. כך עושים, למשל, הגרמנים. כפי שהסביר מלכיאל בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: "יש מדינות שהחליטו לא להקים מאגר בהחלטה מודעת. בגרמניה הם שמים אמצעים ביומטריים בדרכון אבל אחר-כך הם משמידים את התמונה כי הם לא רוצים מאגר מרכזי ויש להם את הסיבות ההיסטוריות שלהם לחשוש מריכוז סמכויות וכוח. בגרמניה הרבה מאוד דברים מבוזרים בדיוק בגלל ההיסטוריה."
השאלה שנותרה תלויה ועומדת היא מדוע הניסיון ההיסטורי אינו רלוונטי למדינת ישראל. העובדה, שהגרמנים למדו את הלקח גם על בשרנו, אינה פוטרת אותנו מחובת הלימוד וגם לא ממשפט ההיסטוריה.
הבה נבנה לנו מאגר ביומטרי "וראשו בשמיים ונעשה לנו שם". השימוש המופקר בטכנולוגיות מידע הוא תוצר של כוחנות, סִכלות ותאוות בצע – אותן חולשות אנושיות, שהצמיחו את הארובות המזהמות של המהפכה התעשייתית. היום אנו מתבוננים לאחור ומתקשים להבין כיצד התעלמו בני הדורות הקודמים מהזיהום שהם גורמים. וכפי שאומר Bruce Schneier, מומחה לאבטחת מידע ולפרטיות, גם אותנו, בנות ובני ראשית עידן המידע, ייבחנו הדורות הבאים. הם ישפטו את הארכיטקטורות שלנו ואת מה שעשינו כדי לשמור על החופש ועל הדמוקרטיה. האם בנינו טכנולוגיות מידע, שיגנו על החירות בעיתות משבר, או שמא עיצבנו טכנולוגיות שהפכו בנקל לאמצעי דיכוי ושליטה.
