בית משפט השלום בירושלים דחה תביעת דיבה נגד ביטאון "הלישכה", ואולם נמנע מפסיקת הוצאות לנתבע כיוון שהפרסום שבמוקד התביעה היה "לא ראוי בעיני" (ת"א (ת"א) 23592/07 אסף נ' לשכת עורכי הדין). זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו הופכים משפטי דיבה לכלי משתיק ומצנזר.
התובע היה עורך דין שייצג את התובעת ב"פרשת ארומה" (המקרה שבו אחד מבעלי רשת בתי הקפה תקף בחורה בביטויים גזעניים וגסים). במאמר שעלב בו נטען, שעורכי דין צריכים לעשות שימוש רב בתקשורת, שכן זירת הקרב של עורכי הדין היא לא רק בבתי המשפט אלא גם באמצעי התקשורת. להמחשת עמדה זו השתמש הכותב ב"פרשת ארומה" וטען שמרגע שהצדדים הכניסו לתמונה יועצי תקשורת, הפרשה הסתיימה תוך 48 שעות "עם לחיצת יד מחוייכת וצ'ק אחד שמן": "אם היה עורך דין חכם" נכתב "יתכן שהיה גורם לפרסום כבר מזמן וחוסך מהלקוח שלו שנתיים של הליכים משפטיים מתישים... כנראה שעורך הדין של התובעת היה לא רע בבית המשפט, אבל חלש בהבנת מגוון הכלים העומדים לרשותו..."
התביעה נדחתה לאחר שנקבע, כי הפרסום היווה הבעת דעה בתום לב. חבל רק שבשיטת המשפט שלנו חייבים נתבעים לנהל תביעות דיבה שכאלו, דבר שמשרה אפקט מצנן על חופש הביטוי. נכון, תרבות הדיון אצלנו היא לא מהמשובחות. ביטויים ופרסומים רבים הם גסים וסרי טעם, אפילו מגעילים. אבל זו בדיוק המשמעות של חופש הביטוי. המשפט אינו צריך לשמש כמדריך לשיח נאות, הוא גם מוגבל ומסורבל ואינו יכול לנכש עשבים שוטים ודוחים מבלי שבמקביל יגרום להשתקה של קולות וביטויים חשובים וראויים.
איני טוען נגד קיומה של עילת לשון הרע ובהגנה על הזכות לכבוד, אבל תביעות דיבה רבות שנדחות רק אחרי התדיינות מתישה ומייגעת משרות אפקט מצנן קשה על השיח הציבורי. "…עלות ניהולו של משפט דיבה גבוהה, והסיכוי שתוגש תביעה כנגד המפרסם היא בין השיקולים המרכזיים שמפרסם שקול מביא בחשבון לפני פרסום, לא פחות מהסיכוי להפסיד במשפט כזה." (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (המכון לדמוקרטיה (2005) 255).
האיום והפגיעה בחופש הביטוי ובאינטרס הציבורי בהגנה עליו מתגבשים כבר עם הגשת התביעה וללא קשר לתוצאות ההליך וזאת לנוכח הנזקים ועוגמת הנפש שנובעים מעצם ניהול ההגנה. הנתבע והציבור הרחב גם יודעים, כי אפילו התביעה נדחית הרי ש"בדרך כלל אין בהוצאות המשפט שנפסקות לזכותו כדי לפצותו על הנזק הכספי, לא כל שכן על עוגמת הנפש והטרדה שנגרמה לו עקב כך." (משה בר-עם "הליכי סרק אזרחיים" עלי משפט ו' (2007) 135) ובוודאי שכך הוא אם התובע "מועיל בטובו" לסלק את התביעה במהלך ההתדיינות - מהלך שזוכה לא פעם לתמריץ שיפוטי על דרך הימנעות מפסיקת הוצאות.
וכמו במקרה שלפנינו, פעמים רבות אפילו דחיית התביעה אינה גוררת אחריה פסיקת הוצאות כיוון שדעתו של בית המשפט אינה נוחה מהתנהלותו של הנתבע או מהאופן שבו התבטא. כך, מבלי משים, "מזמינים" בתי המשפט עוד ועוד תביעות מיותרות בעילת לשון הרע, ומאפשרים לפגוע בנתבע הנושא בנטל הכבד של ניהול המשפט.
התובע היה עורך דין שייצג את התובעת ב"פרשת ארומה" (המקרה שבו אחד מבעלי רשת בתי הקפה תקף בחורה בביטויים גזעניים וגסים). במאמר שעלב בו נטען, שעורכי דין צריכים לעשות שימוש רב בתקשורת, שכן זירת הקרב של עורכי הדין היא לא רק בבתי המשפט אלא גם באמצעי התקשורת. להמחשת עמדה זו השתמש הכותב ב"פרשת ארומה" וטען שמרגע שהצדדים הכניסו לתמונה יועצי תקשורת, הפרשה הסתיימה תוך 48 שעות "עם לחיצת יד מחוייכת וצ'ק אחד שמן": "אם היה עורך דין חכם" נכתב "יתכן שהיה גורם לפרסום כבר מזמן וחוסך מהלקוח שלו שנתיים של הליכים משפטיים מתישים... כנראה שעורך הדין של התובעת היה לא רע בבית המשפט, אבל חלש בהבנת מגוון הכלים העומדים לרשותו..."
התביעה נדחתה לאחר שנקבע, כי הפרסום היווה הבעת דעה בתום לב. חבל רק שבשיטת המשפט שלנו חייבים נתבעים לנהל תביעות דיבה שכאלו, דבר שמשרה אפקט מצנן על חופש הביטוי. נכון, תרבות הדיון אצלנו היא לא מהמשובחות. ביטויים ופרסומים רבים הם גסים וסרי טעם, אפילו מגעילים. אבל זו בדיוק המשמעות של חופש הביטוי. המשפט אינו צריך לשמש כמדריך לשיח נאות, הוא גם מוגבל ומסורבל ואינו יכול לנכש עשבים שוטים ודוחים מבלי שבמקביל יגרום להשתקה של קולות וביטויים חשובים וראויים.
איני טוען נגד קיומה של עילת לשון הרע ובהגנה על הזכות לכבוד, אבל תביעות דיבה רבות שנדחות רק אחרי התדיינות מתישה ומייגעת משרות אפקט מצנן קשה על השיח הציבורי. "…עלות ניהולו של משפט דיבה גבוהה, והסיכוי שתוגש תביעה כנגד המפרסם היא בין השיקולים המרכזיים שמפרסם שקול מביא בחשבון לפני פרסום, לא פחות מהסיכוי להפסיד במשפט כזה." (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (המכון לדמוקרטיה (2005) 255).
האיום והפגיעה בחופש הביטוי ובאינטרס הציבורי בהגנה עליו מתגבשים כבר עם הגשת התביעה וללא קשר לתוצאות ההליך וזאת לנוכח הנזקים ועוגמת הנפש שנובעים מעצם ניהול ההגנה. הנתבע והציבור הרחב גם יודעים, כי אפילו התביעה נדחית הרי ש"בדרך כלל אין בהוצאות המשפט שנפסקות לזכותו כדי לפצותו על הנזק הכספי, לא כל שכן על עוגמת הנפש והטרדה שנגרמה לו עקב כך." (משה בר-עם "הליכי סרק אזרחיים" עלי משפט ו' (2007) 135) ובוודאי שכך הוא אם התובע "מועיל בטובו" לסלק את התביעה במהלך ההתדיינות - מהלך שזוכה לא פעם לתמריץ שיפוטי על דרך הימנעות מפסיקת הוצאות.
וכמו במקרה שלפנינו, פעמים רבות אפילו דחיית התביעה אינה גוררת אחריה פסיקת הוצאות כיוון שדעתו של בית המשפט אינה נוחה מהתנהלותו של הנתבע או מהאופן שבו התבטא. כך, מבלי משים, "מזמינים" בתי המשפט עוד ועוד תביעות מיותרות בעילת לשון הרע, ומאפשרים לפגוע בנתבע הנושא בנטל הכבד של ניהול המשפט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה