ד"ר חגית לרנאו, סגנית הסניגוריה הציבורית הארצית, כיבדה את הבלוג במאמר על פרויקט "עיר ללא אלימות" של משטרת ישראל (פורסם במקור ב"עורך הדין"). כוחות ומנגנוני שיטור מרחיקי לכת מופעלים ללא הסדרה חוקית וללא פיקוח, נישאים על גלי רטוריקה של הפחדה ומכרסמים בזכויות היסוד ובדמוקרטיה. לא יכולתי לומר את הדברים טוב יותר. אקדים רק בציטוט הקבוע שאני מביא מברוס שנייר:
"Too many wrongly characterize the debate as "security versus privacy." The real choice is liberty versus control. Tyranny, whether it arises under threat of foreign physical attack or under constant domestic authoritative scrutiny, is still tyranny. Liberty requires security without intrusion, security plus privacy. Widespread police surveillance is the very definition of a police state. And that's why we should champion privacy even when we have nothing to hide." (Bruce Schneier The Eternal Value of Privacy schneier.com 18.5.06).
ד"ר חגית לרנאו: יחסים מורכבים -
רשמים מכנס עיר ללא אלימות באילת
התוכנית עיר ללא אלימות התחילה בשנת 2005 כיוזמה מקומית בעיר אילת. באתר התוכנית נאמר כי "המפתח להתמודדות יעילה עם אלימות ועבריינות הוא בראייה הוליסטית וביצירת רצפים של תחומי פעילות (אכיפה, הגנה, חינוך, טיפול, מניעה והסברה)...". ואכן, התוכנית מבוססת על מספר תובנות ועקרונות פעולה ובהם הצורך לאבחן ולמפות בכל עיר את הבעיות הייחודיות בתחום אכיפת החוק והאלימות, ולקיים שיתוף פעולה ותמיכה בין תחומי העשייה הרלוונטיים כמו החינוך פורמאלי, החינוך הלא פורמאלי, הרווחה והמשטרה. התוכנית גם הכירה בחשיבות של מחקר הערכה אשר יבחן את יעילותה ויאפשר משוב והיזון חוזר. נדמה שכמעט לא ניתן להתווכח על החשיבות העקרונות הבסיסיים הללו ומפתיע כי נדרשה יוזמה של עיר דרומית מרוחקת לנסחם.
אך לצד התובנות הבסיסיות הללו מביאה עמה התוכנית גם עקרונות רבים המצויים במחלוקת קשה. התוכנית אימצה טרמינולוגיה וסוגי התערבות הלקוחים ממודלים שפותחו בחוגים שמרניים בארצות הברית ובאנגליה. טרמינולוגיה של "אפס סובלנות", "חיזוק הריבונות" ו – "החזרת הסמכות למבוגרים" לצד פרקטיקות של אכיפה ופיקוח המבוססות על הפרטה של כוחות שיטור באמצעות הקמת משטרות עירוניות ועל רישות מרכזי הערים במצלמות אבטחה.
שיטת החומה והמגדל
בתחילתה יושמה התוכנית באילת כחלק מיוזמה מקומית של ראש העירייה. אך בשנת 2006, לאור דיווחים על הצלחת הפרויקט באילת (ועל אף שהמחקרים המלווים את התוכנית לא פורסמו מעולם), החליטה ועדת השרים למאבק באלימות ליישם את המודל בעשר ערים נוספות ובשנת 2009 הורחבה התוכנית ל – 69 רשויות עירוניות נוספות והיא פועלת כיום ב - 80 רשויות ברחבי הארץ. הרשויות מצידן מבקשות להיכלל בתוכנית, אשר לצד ההבטחה לטיפול הוליסטי באלימות מביאה עמה גם שקית מזומנים.
ההרחבה של התוכנית הופכת אותה לפלטפורמה דרכה מוטמעות ברחבי הארץ תפיסות עולם שמרניות וטכניקות בעייתיות של אכיפת חוק - והכל בתהליך מואץ, תוך התעלמות מביקורת וללא כל הסדרה חוקית. באזור הדמדומים שנוצר בין יוזמה והכוונה מפורשת של ממשלת ישראל לבין התייחסות לתוכנית כמעין מצבור של יוזמות מקומיות, נפרצים ברגל גסה גבולות שנועדו לשמור על פרטיות התושבים ועל עקרונות יסוד של הסדרת השימוש בסמכויות שלטוניות. נדמה כי המשרד לביטחון פנים נהנה מההפקרות הזאת ונוקט במדיניות של לקיחה במחטף: הטמעה מהירה של תוכניות שונות לפני שמישהו ישאל שאלות לגבי חוקיותן, לפני שהציבור יתעורר, לפני שמשרדי הממשלה האמונים על אכיפת החוק ישימו לב איך הם עצמם מפירים אותו ברגל גסה ולפני שבית המשפט העליון יורה על הפסקת החגיגה. להמשך הרשימה …
הדוגמא המובהקת ביותר היא השימוש במצלמות אבטחה. לו הייתה משטרת ישראל מחליטה להקים מערך של מצלמות אבטחה במרכזי הערים בישראל – היא הייתה חייבת ליזום חוק שיסמיך אותה לעשות כן. אך בחסות האשליה שמדובר במעין יוזמה מקומית התהליך של רישות מרכזי הערים במצלמות אבטחה פשוט מתרחש.תהליך אשר משנה לחלוטין את אופיו של המרחב הציבורי, את התודעה של הפרט לגבי פרטיות ואנונימיות ואת האפשרות של הריבון (המקומי והארצי) להתחקות אחר אנשים ולנטר את התנהגותם.
כבר לפני שנה וחצי פנתה הסניגוריה הציבורית למשרד המשפטים בבקשה לברר את נושא הסמכות וההסדרה של השימוש במצלמות אבטחה במרחב העירוני. חודשים ארוכים עוברים ומשרד המשפטים פונה שוב ושוב, בנימוס רב, לגורמים השונים המעורבים במהלך הזה – פונה ומבקש לקבל מידע ונתונים. פונה - אך נענה בתשובות חלקיות. די בתשובות הללו כדי ללמוד שהמהלך הדרמטי הזה נעשה ללא שום חשיבה מסודרת או ניסיון לתחום גבולות לפגיעה בפרטיות האזרח. העמדה המקובלת במשרד המשפטים היא שמהלך כזה מחייב הסדרה חוקית והדברים אף נאמרו על-ידי משנים ליועץ המשפטי לממשלה. אך האמירות הללו, ברורות והחלטיות ככל שיהיו, אינן מספיקות בכדי להפסיק את קצב ההתקדמות של תוכנית עיר ללא אלימות. מעיר לעיירה, מגן ציבורי למרכז קניות, עוד מצלמה ועוד אחת הולכת ומתרחבת הפגיעה הבלתי מוסדרת והבלתי חוקתית בפרטיות העוברים ושבים.
הדברים נכונים גם לגבי המגמה של הפרטת כוחות השיטור והקמת סיירות עירוניות אשר ככל שהוא נעשה בלי הגדרה של סמכויות הניתנות לכוחות השיטור החדשים הללו. בעניין זה ניתנה גם החלטה של בית המשפט העליון אשר העיר, שוב בנימוס ומתוך כבוד לרשות המבצעת, שגם כאן נדרשת הסדרה חוקית – אך מרוץ העשייה לא מפסיק לרגע. המשרד לביטחון פנים ואדריכליה של תוכנית עיר ללא אלימות מסרבים להבין היגדים מנומסים.
בין שמירה על זכויות הפרט למלחמה באלימות
התגובה המרכזית להעלאת הצורך בהסדרה חוקית היא שהסדרה לוקחת זמן אך המאבק באלימות הוא דחוף ומחייב תגובה מיידית ונחושה. המלחמה באלימות, כך אומרים, מחייבת אותנו להסכין לכך שפקחים עירוניים (לעיתים חמושים) יסתובבו ברחובות העיר ללא שאיש יטרח לקבוע מה הסמכויות שלהם: האם מותר להם לדרוש מאזרח להזדהות ולהציג תעודת זהות? באילו תנאים? האם מותר להם לעכב אדם, לתחקר אותו או לקחת אותו לתחנת המשטרה? האם מותר לפקח לעשות חיפוש על גופו של אדם? ואם איש לא טרח לקבוע מה הסמכויות של הפקח כיצד ניתן לצפות מהפקח עצמו לדעת מה מותר לו ומה אסור? האם הוא עובר הכשרה? ומי אחראי על ההכשרה שלו? וכאשר יום אחד יהיו לנו טענות לגבי צורת עבודתו למי נפנה – למשטרה, לעירייה או לחברת השמירה שמשלמת את משכורתו? והמצלמות? מי קובע כמה מצלמות יותקנו במרחב הציבורי? איפה הן יותקנו ולאיזו תכלית (האם כדי למנוע פשיעה חמורה או שמוצדק להתקין אותן בכדי לשמור על הניקיון והסדר הציבורי)? האם צריך ליידע עוברי אורח כי במקום מסוים הותקנו מצלמות? למי יש נגישות לחומרים המצולמים? כמה זמן נשמרים הצילומים הללו? איפה? לאיזה צורך אפשר להשתמש בהם? כיצד למנוע שימוש לרעה במידע הזה? ועוד..
ויש גם שאלות מורכבות יותר - אילו יעדים מותר לראשי הערים להציב למשטרות העירוניות "שלהם"? האם מותר להורות למשטרה להרחיק מהמרחב המוניציפאלי "גורמים מטרידים" הפוגעים באיכות החיים של התושבים כמו מקצבי נדבות, חסרי דיור או סתם משוטטים ומוזרים. כיצד נמנע מצב שבו "מוזרים" ועניים, המאיימים על האסתטיקה של המרחב הציבורי יוגדרו כאובייקטים לפיקוח? ומה לגבי אינטרס השוויון? האם ראוי ונכון שתושבי הישובים העשירים ייהנו מרמה גבוהה יותר של שיטור והגנה? האם מותר להם להשליך גורמים מטרידים למרחב עירוני שכן שנוכח דלות האמצעים של תושביו לא יכול להשליכם למקום אחר? והאינטרס של שקיפות? האם נעשה רישום של פעילות הסיירות הללו? לפי איזה קריטריונים? מי זכאי לראות את הרישום? האם יש חובת דיווח לגורם חיצוני?
תופי המלחמה של המאבק בפשיעה דורשים מאיתנו, תושבי המדינה, לוותר על כל השאלות ולהכפיף זכויות יסוד שלנו לצרכי המאבק. ההגנות וההגבלות שמשטר דמוקרטי וליברלי מחשק בהן את הכוח השיטורי הופכות תחת הרטוריקה של הפחדה מאלימות לזוטות טורדניות. זאת כנראה הייתה הסיבה שבמהלך כנס התוכנית עיר ללא אלימות התרעם השר לביטחון פנים בפומבי על נתונים שמסר מפכ"ל המשטרה. הנתונים מלמדים על ירידה מתמשכת ורציפה ברמות הפשיעה והאלימות במהלך העשור האחרון. השר לביטחון פנים טועה. נתוני המשטרה דווקא מתאימים לנתונים מחקריים נוספים המצביעים על ירידה ברמות העבריינות ועל כך ששיעור האלימות בישראל נמוך יחסית לעולם המערבי. אך הנתונים הללו, אשר לכאורה יכולים היו להתקבל בסיפוק, הופכים לאיום ממשי על הקונספציה של הפחדה, הגורמת לציבור הישראלי לוותר על זכויות יסוד שלו לטובת סמכויות הולכות וגוברות של הריבון הישראלי.
טענתי אינה שאסור להשתמש באמצעים שונים כמו מצלמות ושיטור עירוני, אלא שנקיטה בהם מחייבת הסדרה חוקית אשר תגדיר את התכליות לשמן הם נדרשים, תשים סייגים וגדרות שיבטיחו מידתיות ותקבע כללים שימנעו שימוש לרעה בסמכויות הללו. האשליה כאילו מדובר ביוזמות מקומיות של ראשי הערים, והרטוריקה המתלהמת לגבי האלימות בישראל, אינה יכולה להצדיק את המשך הפגיעה בחירויות יסוד של הפרט.
ובכל זאת - פבלוב
בימיה הראשונים של תוכנית עיר ללא אלימות נדמה היה שהיא מחזירה את הדיון על אלימות וסיבותיה להקשר הרחב של חינוך ורווחה. בכך הייתה יכולה להיות לה תרומה משמעותית בהפחתת האינסטינקט הפבלובי, השולט בשנים האחרונות במדינת ישראל, למצות דיונים אודות תופעות של אלימות בקריאה הפשטנית להחמיר בענישה. פשטנית – מאחר שמחקרים רבים מאוד מלמדים שהחמרה בענישה אינה מביאה להפחתת הפשיעה. אך במשך השנים הלכה הרטוריקה שמלווה את התוכנית והפכה ליותר ויותר מלחמתית ומתלהמת. בכנסים באילת מרבים הנואמים בפאנלים המרכזיים לתבל את דבריהם במילים "מלחמה", "מאבק", "למגר" "הסתערות על היעד", "חיסול האפידמיה", "אפס סובלנות" ו"להדביר". הגדיל לעשות העיתונאי חיים הכט, אמן הצדקנות הצהובה, אשר קרא להשית בישראל עונש מאסר עולם מוחלט, ללא חופשות וללא אפשרות לחנינה, וזכה למחיאות הכפיים הסוערות שמילאו את החלל. דבר אחד היה ברור לחלוטין בחברה הישראלית לא מגדירים סובלנות ורגישות כלפי האחר כהיפוכה של אלימות.
אך לצד התובנות הבסיסיות הללו מביאה עמה התוכנית גם עקרונות רבים המצויים במחלוקת קשה. התוכנית אימצה טרמינולוגיה וסוגי התערבות הלקוחים ממודלים שפותחו בחוגים שמרניים בארצות הברית ובאנגליה. טרמינולוגיה של "אפס סובלנות", "חיזוק הריבונות" ו – "החזרת הסמכות למבוגרים" לצד פרקטיקות של אכיפה ופיקוח המבוססות על הפרטה של כוחות שיטור באמצעות הקמת משטרות עירוניות ועל רישות מרכזי הערים במצלמות אבטחה.
שיטת החומה והמגדל
בתחילתה יושמה התוכנית באילת כחלק מיוזמה מקומית של ראש העירייה. אך בשנת 2006, לאור דיווחים על הצלחת הפרויקט באילת (ועל אף שהמחקרים המלווים את התוכנית לא פורסמו מעולם), החליטה ועדת השרים למאבק באלימות ליישם את המודל בעשר ערים נוספות ובשנת 2009 הורחבה התוכנית ל – 69 רשויות עירוניות נוספות והיא פועלת כיום ב - 80 רשויות ברחבי הארץ. הרשויות מצידן מבקשות להיכלל בתוכנית, אשר לצד ההבטחה לטיפול הוליסטי באלימות מביאה עמה גם שקית מזומנים.
ההרחבה של התוכנית הופכת אותה לפלטפורמה דרכה מוטמעות ברחבי הארץ תפיסות עולם שמרניות וטכניקות בעייתיות של אכיפת חוק - והכל בתהליך מואץ, תוך התעלמות מביקורת וללא כל הסדרה חוקית. באזור הדמדומים שנוצר בין יוזמה והכוונה מפורשת של ממשלת ישראל לבין התייחסות לתוכנית כמעין מצבור של יוזמות מקומיות, נפרצים ברגל גסה גבולות שנועדו לשמור על פרטיות התושבים ועל עקרונות יסוד של הסדרת השימוש בסמכויות שלטוניות. נדמה כי המשרד לביטחון פנים נהנה מההפקרות הזאת ונוקט במדיניות של לקיחה במחטף: הטמעה מהירה של תוכניות שונות לפני שמישהו ישאל שאלות לגבי חוקיותן, לפני שהציבור יתעורר, לפני שמשרדי הממשלה האמונים על אכיפת החוק ישימו לב איך הם עצמם מפירים אותו ברגל גסה ולפני שבית המשפט העליון יורה על הפסקת החגיגה. להמשך הרשימה …
הדוגמא המובהקת ביותר היא השימוש במצלמות אבטחה. לו הייתה משטרת ישראל מחליטה להקים מערך של מצלמות אבטחה במרכזי הערים בישראל – היא הייתה חייבת ליזום חוק שיסמיך אותה לעשות כן. אך בחסות האשליה שמדובר במעין יוזמה מקומית התהליך של רישות מרכזי הערים במצלמות אבטחה פשוט מתרחש.תהליך אשר משנה לחלוטין את אופיו של המרחב הציבורי, את התודעה של הפרט לגבי פרטיות ואנונימיות ואת האפשרות של הריבון (המקומי והארצי) להתחקות אחר אנשים ולנטר את התנהגותם.
כבר לפני שנה וחצי פנתה הסניגוריה הציבורית למשרד המשפטים בבקשה לברר את נושא הסמכות וההסדרה של השימוש במצלמות אבטחה במרחב העירוני. חודשים ארוכים עוברים ומשרד המשפטים פונה שוב ושוב, בנימוס רב, לגורמים השונים המעורבים במהלך הזה – פונה ומבקש לקבל מידע ונתונים. פונה - אך נענה בתשובות חלקיות. די בתשובות הללו כדי ללמוד שהמהלך הדרמטי הזה נעשה ללא שום חשיבה מסודרת או ניסיון לתחום גבולות לפגיעה בפרטיות האזרח. העמדה המקובלת במשרד המשפטים היא שמהלך כזה מחייב הסדרה חוקית והדברים אף נאמרו על-ידי משנים ליועץ המשפטי לממשלה. אך האמירות הללו, ברורות והחלטיות ככל שיהיו, אינן מספיקות בכדי להפסיק את קצב ההתקדמות של תוכנית עיר ללא אלימות. מעיר לעיירה, מגן ציבורי למרכז קניות, עוד מצלמה ועוד אחת הולכת ומתרחבת הפגיעה הבלתי מוסדרת והבלתי חוקתית בפרטיות העוברים ושבים.
הדברים נכונים גם לגבי המגמה של הפרטת כוחות השיטור והקמת סיירות עירוניות אשר ככל שהוא נעשה בלי הגדרה של סמכויות הניתנות לכוחות השיטור החדשים הללו. בעניין זה ניתנה גם החלטה של בית המשפט העליון אשר העיר, שוב בנימוס ומתוך כבוד לרשות המבצעת, שגם כאן נדרשת הסדרה חוקית – אך מרוץ העשייה לא מפסיק לרגע. המשרד לביטחון פנים ואדריכליה של תוכנית עיר ללא אלימות מסרבים להבין היגדים מנומסים.
בין שמירה על זכויות הפרט למלחמה באלימות
התגובה המרכזית להעלאת הצורך בהסדרה חוקית היא שהסדרה לוקחת זמן אך המאבק באלימות הוא דחוף ומחייב תגובה מיידית ונחושה. המלחמה באלימות, כך אומרים, מחייבת אותנו להסכין לכך שפקחים עירוניים (לעיתים חמושים) יסתובבו ברחובות העיר ללא שאיש יטרח לקבוע מה הסמכויות שלהם: האם מותר להם לדרוש מאזרח להזדהות ולהציג תעודת זהות? באילו תנאים? האם מותר להם לעכב אדם, לתחקר אותו או לקחת אותו לתחנת המשטרה? האם מותר לפקח לעשות חיפוש על גופו של אדם? ואם איש לא טרח לקבוע מה הסמכויות של הפקח כיצד ניתן לצפות מהפקח עצמו לדעת מה מותר לו ומה אסור? האם הוא עובר הכשרה? ומי אחראי על ההכשרה שלו? וכאשר יום אחד יהיו לנו טענות לגבי צורת עבודתו למי נפנה – למשטרה, לעירייה או לחברת השמירה שמשלמת את משכורתו? והמצלמות? מי קובע כמה מצלמות יותקנו במרחב הציבורי? איפה הן יותקנו ולאיזו תכלית (האם כדי למנוע פשיעה חמורה או שמוצדק להתקין אותן בכדי לשמור על הניקיון והסדר הציבורי)? האם צריך ליידע עוברי אורח כי במקום מסוים הותקנו מצלמות? למי יש נגישות לחומרים המצולמים? כמה זמן נשמרים הצילומים הללו? איפה? לאיזה צורך אפשר להשתמש בהם? כיצד למנוע שימוש לרעה במידע הזה? ועוד..
ויש גם שאלות מורכבות יותר - אילו יעדים מותר לראשי הערים להציב למשטרות העירוניות "שלהם"? האם מותר להורות למשטרה להרחיק מהמרחב המוניציפאלי "גורמים מטרידים" הפוגעים באיכות החיים של התושבים כמו מקצבי נדבות, חסרי דיור או סתם משוטטים ומוזרים. כיצד נמנע מצב שבו "מוזרים" ועניים, המאיימים על האסתטיקה של המרחב הציבורי יוגדרו כאובייקטים לפיקוח? ומה לגבי אינטרס השוויון? האם ראוי ונכון שתושבי הישובים העשירים ייהנו מרמה גבוהה יותר של שיטור והגנה? האם מותר להם להשליך גורמים מטרידים למרחב עירוני שכן שנוכח דלות האמצעים של תושביו לא יכול להשליכם למקום אחר? והאינטרס של שקיפות? האם נעשה רישום של פעילות הסיירות הללו? לפי איזה קריטריונים? מי זכאי לראות את הרישום? האם יש חובת דיווח לגורם חיצוני?
תופי המלחמה של המאבק בפשיעה דורשים מאיתנו, תושבי המדינה, לוותר על כל השאלות ולהכפיף זכויות יסוד שלנו לצרכי המאבק. ההגנות וההגבלות שמשטר דמוקרטי וליברלי מחשק בהן את הכוח השיטורי הופכות תחת הרטוריקה של הפחדה מאלימות לזוטות טורדניות. זאת כנראה הייתה הסיבה שבמהלך כנס התוכנית עיר ללא אלימות התרעם השר לביטחון פנים בפומבי על נתונים שמסר מפכ"ל המשטרה. הנתונים מלמדים על ירידה מתמשכת ורציפה ברמות הפשיעה והאלימות במהלך העשור האחרון. השר לביטחון פנים טועה. נתוני המשטרה דווקא מתאימים לנתונים מחקריים נוספים המצביעים על ירידה ברמות העבריינות ועל כך ששיעור האלימות בישראל נמוך יחסית לעולם המערבי. אך הנתונים הללו, אשר לכאורה יכולים היו להתקבל בסיפוק, הופכים לאיום ממשי על הקונספציה של הפחדה, הגורמת לציבור הישראלי לוותר על זכויות יסוד שלו לטובת סמכויות הולכות וגוברות של הריבון הישראלי.
טענתי אינה שאסור להשתמש באמצעים שונים כמו מצלמות ושיטור עירוני, אלא שנקיטה בהם מחייבת הסדרה חוקית אשר תגדיר את התכליות לשמן הם נדרשים, תשים סייגים וגדרות שיבטיחו מידתיות ותקבע כללים שימנעו שימוש לרעה בסמכויות הללו. האשליה כאילו מדובר ביוזמות מקומיות של ראשי הערים, והרטוריקה המתלהמת לגבי האלימות בישראל, אינה יכולה להצדיק את המשך הפגיעה בחירויות יסוד של הפרט.
ובכל זאת - פבלוב
בימיה הראשונים של תוכנית עיר ללא אלימות נדמה היה שהיא מחזירה את הדיון על אלימות וסיבותיה להקשר הרחב של חינוך ורווחה. בכך הייתה יכולה להיות לה תרומה משמעותית בהפחתת האינסטינקט הפבלובי, השולט בשנים האחרונות במדינת ישראל, למצות דיונים אודות תופעות של אלימות בקריאה הפשטנית להחמיר בענישה. פשטנית – מאחר שמחקרים רבים מאוד מלמדים שהחמרה בענישה אינה מביאה להפחתת הפשיעה. אך במשך השנים הלכה הרטוריקה שמלווה את התוכנית והפכה ליותר ויותר מלחמתית ומתלהמת. בכנסים באילת מרבים הנואמים בפאנלים המרכזיים לתבל את דבריהם במילים "מלחמה", "מאבק", "למגר" "הסתערות על היעד", "חיסול האפידמיה", "אפס סובלנות" ו"להדביר". הגדיל לעשות העיתונאי חיים הכט, אמן הצדקנות הצהובה, אשר קרא להשית בישראל עונש מאסר עולם מוחלט, ללא חופשות וללא אפשרות לחנינה, וזכה למחיאות הכפיים הסוערות שמילאו את החלל. דבר אחד היה ברור לחלוטין בחברה הישראלית לא מגדירים סובלנות ורגישות כלפי האחר כהיפוכה של אלימות.
תגובה 1:
אבנר שלום,
אני נהנה ומשכיל מקריאת הבלוג בצורה יוצאת דופן.
הציטוט של שנייר עשה לי סדר במחשבות ואני מעודד אותך להמשיך להשתמש בו.
תודה רבה, כל הכבוד ובהצלחה,
גרשון
הוסף רשומת תגובה