לא לשון הרע אבל לא ראוי בעיני השופט

בית משפט השלום בירושלים דחה תביעת דיבה נגד ביטאון "הלישכה", ואולם נמנע מפסיקת הוצאות לנתבע כיוון שהפרסום שבמוקד התביעה היה "לא ראוי בעיני" (ת"א (ת"א) 23592/07 אסף נ' לשכת עורכי הדין). זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו הופכים משפטי דיבה לכלי משתיק ומצנזר.

התובע היה עורך דין שייצג את התובעת ב"פרשת ארומה" (המקרה שבו אחד מבעלי רשת בתי הקפה תקף בחורה בביטויים גזעניים וגסים). במאמר שעלב בו נטען, שעורכי דין צריכים לעשות שימוש רב בתקשורת, שכן זירת הקרב של עורכי הדין היא לא רק בבתי המשפט אלא גם באמצעי התקשורת. להמחשת עמדה זו השתמש הכותב ב"פרשת ארומה" וטען שמרגע שהצדדים הכניסו לתמונה יועצי תקשורת, הפרשה הסתיימה תוך 48 שעות "עם לחיצת יד מחוייכת וצ'ק אחד שמן": "אם היה עורך דין חכם" נכתב "יתכן שהיה גורם לפרסום כבר מזמן וחוסך מהלקוח שלו שנתיים של הליכים משפטיים מתישים... כנראה שעורך הדין של התובעת היה לא רע בבית המשפט, אבל חלש בהבנת מגוון הכלים העומדים לרשותו..."

התביעה נדחתה לאחר שנקבע, כי הפרסום היווה הבעת דעה בתום לב. חבל רק שבשיטת המשפט שלנו חייבים נתבעים לנהל תביעות דיבה שכאלו, דבר שמשרה אפקט מצנן על חופש הביטוי. נכון, תרבות הדיון אצלנו היא לא מהמשובחות. ביטויים ופרסומים רבים הם גסים וסרי טעם, אפילו מגעילים. אבל זו בדיוק המשמעות של חופש הביטוי. המשפט אינו צריך לשמש כמדריך לשיח נאות, הוא גם מוגבל ומסורבל ואינו יכול לנכש עשבים שוטים ודוחים מבלי שבמקביל יגרום להשתקה של קולות וביטויים חשובים וראויים.

איני טוען נגד קיומה של עילת לשון הרע ובהגנה על הזכות לכבוד, אבל תביעות דיבה רבות שנדחות רק אחרי התדיינות מתישה ומייגעת משרות אפקט מצנן קשה על השיח הציבורי. "…עלות ניהולו של משפט דיבה גבוהה, והסיכוי שתוגש תביעה כנגד המפרסם היא בין השיקולים המרכזיים שמפרסם שקול מביא בחשבון לפני פרסום, לא פחות מהסיכוי להפסיד במשפט כזה." (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (המכון לדמוקרטיה (2005) 255).

האיום והפגיעה בחופש הביטוי ובאינטרס הציבורי בהגנה עליו מתגבשים כבר עם הגשת התביעה וללא קשר לתוצאות ההליך וזאת לנוכח הנזקים ועוגמת הנפש שנובעים מעצם ניהול ההגנה. הנתבע והציבור הרחב גם יודעים, כי אפילו התביעה נדחית הרי ש"בדרך כלל אין בהוצאות המשפט שנפסקות לזכותו כדי לפצותו על הנזק הכספי, לא כל שכן על עוגמת הנפש והטרדה שנגרמה לו עקב כך." (משה בר-עם "הליכי סרק אזרחיים" עלי משפט ו' (2007) 135) ובוודאי שכך הוא אם התובע "מועיל בטובו" לסלק את התביעה במהלך ההתדיינות - מהלך שזוכה לא פעם לתמריץ שיפוטי על דרך הימנעות מפסיקת הוצאות.

וכמו במקרה שלפנינו, פעמים רבות אפילו דחיית התביעה אינה גוררת אחריה פסיקת הוצאות כיוון שדעתו של בית המשפט אינה נוחה מהתנהלותו של הנתבע או מהאופן שבו התבטא. כך, מבלי משים, "מזמינים" בתי המשפט עוד ועוד תביעות מיותרות בעילת לשון הרע, ומאפשרים לפגוע בנתבע הנושא בנטל הכבד של ניהול המשפט.

האם התלמידים יפעלו נגד מצלמות המעקב?

משטרת ישראל ממשיכה לקדם את פרויקט "עיר ללא אלימות" עם המון חוצפה והרבה אלימות. כפי שנאמר במכתבה של הסניגוריה הציבורית, רישות המרחב הציבורי במצלמות מעקב נעשה על ידי המשטרה כראות עיניה - מבלי שתהיה כפופה לכללים מחייבים שיגבילו את הפגיעה בזכויות חוקתיות.

עכשיו הגיע תורם של תלמידי בית הספר. המשטרה הודיעה ש-12 בתי ספר נבחרו להשתתף ב"פיילוט" שבמסגרתו יוצבו בהם מצלמות מעקב ואלו יחוברו למוקד המשטרתי. גם במעט הידיעות שאספתי עולות סתירות רבות בדבריהם של כל הנוגעים בדבר בקשר ליעדיו של פיילוט המעקב, השימוש שיעשה במצלמות, היכן הן יוצבו וחשוב מכך - היכן לא יוצבו. יו"ר ועד ההורים בב"ס בבת ים תומך במצלמות שיעזרו להתמודד עם ואנדליזים אחרי שעות הלימודים אבל מצהיר שהמצלמות לא יוצבו אך ורק בחצר בית הספר ולא בתוך המבנה "זה הקו האדום". אבל במשטרה מתייחסים בביטול לטענת מועצת התלמידים הארצית נגד "אח גדול" כיוון שהמצלמות יוצבו בשטחים ציבוריים - חצרות ומסדרונות. והיה גם מנהל עם רמה פדגוגית גבוהה במיוחד, שכבר דאג למעקב מצולם במסדרונות למרות שבעיריה קבעו שבתוך בית הספר מוטב להתמודד עם בעיות בצורה מסורתית קצת יותר.

כל גברים דאל - כשהמשטרה מובילה מהלך חסר סמכות חוקית, ובהעדר כללים מחייבים - כל אחד עושה מה שבא לו. המשטרה או מנהל בית הספר במעלה אדומים מציבים מצלמות בעיקר בגלל שהם יכולים לעשות זאת - בלי לשעות למחאה של מחכנכים, הורים ותלמידים. במועצה לשלום הילד מזהירים שתכנית המשטרה תהפוך את בתי הספר לבתי כלא, תביא למישטור החינוך ותפגע בסמכות המורים בעיני התלמידים. וגם התלמידים מוחים כנגד הבעת "חוסר אמון". דברים אלה מחזירים אותי למחקרים שמלמדים על פגיעה קשה שמסב מעקב מתמיד לפיתוח העצמי של התלמידים וליכולתם לבנות יחסי אמון ותחושת אחריות.

ניתן להניח שאפשר לבקר את המחקרים הללו, בדיוק כמו שניתן היה לבקר את הבסיס לטענות של סוכני הביון והריגול בדבר "הצלחה כבירה בהורדת רף האלימות". ניתן היה - לו היה מתקיים איזה דיון רציני בנושא לפני ששולפים את המצלמות ויורים.

מעניין איך יגיבו התלמידים לנוכח הפעולה הכוחנית והאלימה הזו. האם, למשל, יגיעו לבית הספר לבושים קפוצ'ון או עם כובע מצחייה? או שמא ישבתו, כפי שעשו תלמידי תיכון "דורסקי" בעכו לפני שנים אחדות. "אנחנו איננו מתמודדים בתוכנית ריאלטי..." מחו התלמידים "ואיננו, חס וחלילה, אסירים בבית סוהר. דרשנו מההנהלה להסיר את כל המצלמות תוך 3 שבועות עד ה-20.3, והם אפילו לא התייחסו! לכן, הוחלט לשבות, ומאות תלמידים לא הגיעו לביה"ס היום".

עוד בנושא
לקראת חזרה ללימודים: חילוקי דעות לגבי הצבת מצלמות בבתי ספר epochtimes19.8.10 ידידיה פרץ "אזור ירושלים: תלמידים בעין העדשה" mynet.co.il 22.8.10>עופרה חסידה "ח"כ דנון - אפעל לצרף נתניה לפיילוט הארצי להתקנת מצלמות במעגל סגור בבתי ספר יסודיים בעיר" local.co.il/netanya 23.8.10
ערן קמינסקי "מצלמות או לא להיות" 18.8.10
שי אלבלינג "מזכירת בית ספר בתפקיד האח הגדול"mynet 19.8.10יעל ברנובסקי התלמידים נגד המצלמות: "לא חיים ב'אח הגדול'" ynet 16.8.10
יעל ברנובסקי ואלי סניור "אח גדול: מצלמות בבתי הספר יחוברו למשטרה" ynet 15.8.10כבר מהשנה: בתי הספר ירושתו במצלמות למוקד המשטרה MAKO 15.8.10
"מחאה נגד מצלמות מעקב בתיכון דרסקי בעכו" ynet 20.3.05

אין פגיעה בפרטיות עובד שמעסיק חיפש במחשבו?

ידיעה ב-theMarker של היום מכריזה: "בית הדין לעבודה: אין פגיעה בפרטיות עובד שמעסיק חיפש במחשבו". הכיצד, חשבתי לעצמי, לא יתכן שניתנה החלטה כזו חד משמעית וגורפת לאחר שורה של החלטות שיפוטיות שהיו לנו בסוגיה. אבל למקרא גוף הידיעה ולאחר שהגעתי להחלטה עצמה (מצטער, אין לינק להחלטה באתר של נט-המשפט) נרגעתי. לפחות באופן חלקי.

וזה הסיפור שמסופר בהחלטה: עובד בחברת התוכנה "וואן", הודיע על התפטרותו. כעבור מספר ימים הגיע לאחד ממנהלי וואן מייל ששלח אליו העובד בטעות. המייל שנועד לחברה מתחרה כלל רשימת לקוחות של וואן. בעקבות זאת נדרש העובד להעביר את מחשבו האישי ולאחר שעשה זאת נערך חיפוש בקבצים שבו. בבית הדין לעבודה טען העובד שהחיפוש שערך המעסיק במחשב האישי שלו מהווה פגיעה אסורה בפרטיות.

להמשך הרשימה …

בית הדין האזורי (השופטת הדס יהלום ונציגי ציבור) דחה את הטענה וקבע, כי עד שנענה העובד לדרישה למסור את המחשב שלו היתה לו שהות "למחוק קבצים אישיים שלו מהמחשב של וואן... הוא איש מחשבים מנוסה, יש להניח שידע כי החזרת המחשב לוואן משמעה בהכרח שוואן תחדור למחשב על מנת לדעת אילו עוד מסמכים העביר" לחברה המתחרה. על כן, קובע בית הדין, "הפעולות שנקטה ואן לאחר שיהב מסר לה את המחשב, נעשו בסבירות והיו מוצדקות בעת שנעשו" (ס"ע 233-07-10 ואן בע"מ נ' יהב).

התוצאה נראית על פניה סבירה, אבל יש לי רגישות לניסיונות לייחס ידיעה או הסכמה לפגיעה בפרטיות, במיוחד כאשר מדובר ביחסי עבודה. לכאורה מגיע בה"ד למסקנה, שהעובד הסכים לחיטוט בכל הקבצים שנותרו על המחשב שלו כיוון שהיתה לו אפשרות למחוק את כל הקבצים האישיים קודם שמסר את המחשב לידי המעביד. אבל לו היה אכן משוכנע לחלוטין שבכך אכן ויתר העובד על הפרטיות ביחס לכל המידע שעל המחשב שמסר, לא היה בית הדין מציין בשולי ההחלטה, "כי אין בדברנו אלה משום מתן הרשאה לוואן לאחוז במידע שבמחשב, כבשלה, אלא עליה לתאם עם יהב ולהעביר לו את המסמכים הפרטיים שלו, ללא דיחוי".

ניתן היה להניח שלא ניתנה הסכמה ושהיתה פגיעה בפרטיות העובד, אלא שעל פניו עומדת למעביד טענת הגנה טובה של "אינטרס אישי כשר" (סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות) לאור חשד מבוסס, שהעובד עושה שימוש אסור בסודות עסקיים של החברה. במקרה שלפנינו התבסס החשד על נסיבות שקדמו לחיפוש במחשב ולכן ניתן היה לטעון לקיומה של הגנה כזו.

זאת, בשונה ממקרה אחר שבו נתקלתי במהלך ההתדיינות העקרונית בבה"ד הארצי לעבודה בנושא חדירת של מעביד לתיבת הדוא"ל של עובד. באחד משני התיקים שבהם התמקד הדיון טען המעביד, כי עומדת לו הגנת האינטרס הכשר, כיוון שבמהלך החיטוט בתיבת הדוא"ל של העובד נמצאו ראיות, שמעידות לכאורה על מעילה באמון מצד העובד. כפי שכתבתי בתגובה טענת ההגנה בדבר חשש או חשד אינה יכולה להיסמך על חוכמה שבדיעבד או על ראיות שהושגו אגב הפגיעה בפרטיות. יש לבחון האם הצליח המעביד להסביר לבית הדין ולהוכיח, שהנסיבות שקדמו לפגיעה בפרטיות הצדיקו אותה באופן ובמידה שבהם היא בוצעה.

במקרה הנוכחי התקיימו לכאורה נסיבות המקימות חשד שהצדיק פגיעה מסוימת בפרטיות, כל עוד זו נעשתה בהיקף סביר בנסיבות העניין, כלומר - פגיעה מידתית. ואכן, מבלי שיאמר זאת במפורש, נראה שבית הדין חשב הן על קיומה של הגנת האינטרס הכשר, והן על מידתיות ותום לב (הגנה לפוגע בפרטיות מותנית בקיומו של תום לב, כלומר ש"הפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות") ולכן גם הורה למעביד להשיב לעובד את כל המידע האישי שלו, שנותר על המחשב שמסר.

הסניגוריה הציבורית נגד ההפקרות של מצלמות המעקב

לפני כחודש וחצי פנתה הסניגוריה הציבורית (עורכי הדין ד"ר חגית לרנאו וישי שרון ) אל היועץ המשפטי לממשלה והתריעה על התפשטות השימוש במצלמות מעקב ללא סמכות חוקית ובהעדר הסדרה משפטית שתקבע כללים לשימוש בתוצרי המעקב (ראו ידיעה ב-ynet ובגלובס).

ממכתב הסניגוריה עולה, כי הנושא כבר נדון במשרד המשפטים לפני כשנה וכי "קיימת הסכמה רחבה על כך שמדובר בפגיעה בזכות החוקתית לפרטיות, ועל כן נדרשת הסדרה חוקית אשר תקבע את התכלית שלשמן ניתן להציב מצלמות ותסייג את השימוש בכלי הזה בהתאם למבחני המידתיות." אלא ש"חרף רגישות הסוגיה, אין כיום כל מאמץ להסדיר את התהליך המואץ של הצבת המצלמות והפעלתן, בצורה שתחייב את משטרת ישראל ואת העיריות השונות" במסגרת פרויקט עיר ללא אלימות".

להמשך הרשימה …

התכלית המרכזית המצדיקה את השימוש במצלמות במסגרת הפרויקט היא התמודדות עם אלימות ופעילות פלילית. אלא שבפועל הפרויקט אינו מתיימר אפילו לתת מענה הולם לפשיעה חמורה והוא מתמקד בשיפור הפיקוח העירוני. כפי שכותבים עורכי הדין לרנאו ושרון - "ספק אם בכוחה של תכלית זו כדי להצדיק את השימוש במצלמות." בעבר הזכרתי כאן את הניסיון הבריטי: מועצות מקומיות הוסמכו להשתמש במצלמות מעקב במסגרת "מלחמה בטרור" אבל בפועל גייסו אותן כדי להתמודד עם בעיות "חמורות", כגון, אזרחים שמוציאים אשפה ביום אחר מזה שנקבע להם, או ילדים רעשנים.

בסיכום הפניה נאמר:

"קיימת הסכמה רחבה כי המצב הנוכחי, בו נפגעות זכויות יסוד ללא הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית וללא הסדרה משפטית נאותה, אינו ראוי. דרך המלך בעניינים רגישים מעין אלו היא להקדים חקיקה והסדרה לעשייה. אנו סבורים כי בשלב זה, נוכח העובדה כי ככל שנוקף הזמן ממשיכות להיקבע עובדות בשטח, צריך לשקול להורות על 'הקפאת' המצב עד אשר משרד המשפטים יסיים לבחון את המשמעות הנורמטיבית והמעשית של השימוש במצלמות, ויפעל להסדרה משפטית של הסוגיה בכללותה. נבקשך לקיים בדחיפות דיון בנושא זה בהשתתפות כל הגורמים הרלוונטיים."

על פי האמור באתר הסניגוריה הם עדיין ממתינים לתשובת היועמ"ש.

גם אנחנו.

עיר ללא אלימות - ללא זכויות וללא דמוקרטיה

ד"ר חגית לרנאו, סגנית הסניגוריה הציבורית הארצית, כיבדה את הבלוג במאמר על פרויקט "עיר ללא אלימות" של משטרת ישראל (פורסם במקור ב"עורך הדין"). כוחות ומנגנוני שיטור מרחיקי לכת מופעלים ללא הסדרה חוקית וללא פיקוח, נישאים על גלי רטוריקה של הפחדה ומכרסמים בזכויות היסוד ובדמוקרטיה. לא יכולתי לומר את הדברים טוב יותר. אקדים רק בציטוט הקבוע שאני מביא מברוס שנייר:

"Too many wrongly characterize the debate as "security versus privacy." The real choice is liberty versus control. Tyranny, whether it arises under threat of foreign physical attack or under constant domestic authoritative scrutiny, is still tyranny. Liberty requires security without intrusion, security plus privacy. Widespread police surveillance is the very definition of a police state. And that's why we should champion privacy even when we have nothing to hide." (Bruce Schneier The Eternal Value of Privacy schneier.com 18.5.06).

ד"ר חגית לרנאו: יחסים מורכבים -

רשמים מכנס עיר ללא אלימות באילת

התוכנית עיר ללא אלימות התחילה בשנת 2005 כיוזמה מקומית בעיר אילת. באתר התוכנית נאמר כי "המפתח להתמודדות יעילה עם אלימות ועבריינות הוא בראייה הוליסטית וביצירת רצפים של תחומי פעילות (אכיפה, הגנה, חינוך, טיפול, מניעה והסברה)...". ואכן, התוכנית מבוססת על מספר תובנות ועקרונות פעולה ובהם הצורך לאבחן ולמפות בכל עיר את הבעיות הייחודיות בתחום אכיפת החוק והאלימות, ולקיים שיתוף פעולה ותמיכה בין תחומי העשייה הרלוונטיים כמו החינוך פורמאלי, החינוך הלא פורמאלי, הרווחה והמשטרה. התוכנית גם הכירה בחשיבות של מחקר הערכה אשר יבחן את יעילותה ויאפשר משוב והיזון חוזר. נדמה שכמעט לא ניתן להתווכח על החשיבות העקרונות הבסיסיים הללו ומפתיע כי נדרשה יוזמה של עיר דרומית מרוחקת לנסחם.

אך לצד התובנות הבסיסיות הללו מביאה עמה התוכנית גם עקרונות רבים המצויים במחלוקת קשה. התוכנית אימצה טרמינולוגיה וסוגי התערבות הלקוחים ממודלים שפותחו בחוגים שמרניים בארצות הברית ובאנגליה. טרמינולוגיה של "אפס סובלנות", "חיזוק הריבונות" ו – "החזרת הסמכות למבוגרים" לצד פרקטיקות של אכיפה ופיקוח המבוססות על הפרטה של כוחות שיטור באמצעות הקמת משטרות עירוניות ועל רישות מרכזי הערים במצלמות אבטחה.

שיטת החומה והמגדל
בתחילתה יושמה התוכנית באילת כחלק מיוזמה מקומית של ראש העירייה. אך בשנת 2006, לאור דיווחים על הצלחת הפרויקט באילת (ועל אף שהמחקרים המלווים את התוכנית לא פורסמו מעולם), החליטה ועדת השרים למאבק באלימות ליישם את המודל בעשר ערים נוספות ובשנת 2009 הורחבה התוכנית ל – 69 רשויות עירוניות נוספות והיא פועלת כיום ב - 80 רשויות ברחבי הארץ. הרשויות מצידן מבקשות להיכלל בתוכנית, אשר לצד ההבטחה לטיפול הוליסטי באלימות מביאה עמה גם שקית מזומנים.

ההרחבה של התוכנית הופכת אותה לפלטפורמה דרכה מוטמעות ברחבי הארץ תפיסות עולם שמרניות וטכניקות בעייתיות של אכיפת חוק - והכל בתהליך מואץ, תוך התעלמות מביקורת וללא כל הסדרה חוקית. באזור הדמדומים שנוצר בין יוזמה והכוונה מפורשת של ממשלת ישראל לבין התייחסות לתוכנית כמעין מצבור של יוזמות מקומיות, נפרצים ברגל גסה גבולות שנועדו לשמור על פרטיות התושבים ועל עקרונות יסוד של הסדרת השימוש בסמכויות שלטוניות. נדמה כי המשרד לביטחון פנים נהנה מההפקרות הזאת ונוקט במדיניות של לקיחה במחטף: הטמעה מהירה של תוכניות שונות לפני שמישהו ישאל שאלות לגבי חוקיותן, לפני שהציבור יתעורר, לפני שמשרדי הממשלה האמונים על אכיפת החוק ישימו לב איך הם עצמם מפירים אותו ברגל גסה ולפני שבית המשפט העליון יורה על הפסקת החגיגה. להמשך הרשימה …

הדוגמא המובהקת ביותר היא השימוש במצלמות אבטחה. לו הייתה משטרת ישראל מחליטה להקים מערך של מצלמות אבטחה במרכזי הערים בישראל – היא הייתה חייבת ליזום חוק שיסמיך אותה לעשות כן. אך בחסות האשליה שמדובר במעין יוזמה מקומית התהליך של רישות מרכזי הערים במצלמות אבטחה פשוט מתרחש.תהליך אשר משנה לחלוטין את אופיו של המרחב הציבורי, את התודעה של הפרט לגבי פרטיות ואנונימיות ואת האפשרות של הריבון (המקומי והארצי) להתחקות אחר אנשים ולנטר את התנהגותם.

כבר לפני שנה וחצי פנתה הסניגוריה הציבורית למשרד המשפטים בבקשה לברר את נושא הסמכות וההסדרה של השימוש במצלמות אבטחה במרחב העירוני. חודשים ארוכים עוברים ומשרד המשפטים פונה שוב ושוב, בנימוס רב, לגורמים השונים המעורבים במהלך הזה – פונה ומבקש לקבל מידע ונתונים. פונה - אך נענה בתשובות חלקיות. די בתשובות הללו כדי ללמוד שהמהלך הדרמטי הזה נעשה ללא שום חשיבה מסודרת או ניסיון לתחום גבולות לפגיעה בפרטיות האזרח. העמדה המקובלת במשרד המשפטים היא שמהלך כזה מחייב הסדרה חוקית והדברים אף נאמרו על-ידי משנים ליועץ המשפטי לממשלה. אך האמירות הללו, ברורות והחלטיות ככל שיהיו, אינן מספיקות בכדי להפסיק את קצב ההתקדמות של תוכנית עיר ללא אלימות. מעיר לעיירה, מגן ציבורי למרכז קניות, עוד מצלמה ועוד אחת הולכת ומתרחבת הפגיעה הבלתי מוסדרת והבלתי חוקתית בפרטיות העוברים ושבים.

הדברים נכונים גם לגבי המגמה של הפרטת כוחות השיטור והקמת סיירות עירוניות אשר ככל שהוא נעשה בלי הגדרה של סמכויות הניתנות לכוחות השיטור החדשים הללו. בעניין זה ניתנה גם החלטה של בית המשפט העליון אשר העיר, שוב בנימוס ומתוך כבוד לרשות המבצעת, שגם כאן נדרשת הסדרה חוקית – אך מרוץ העשייה לא מפסיק לרגע. המשרד לביטחון פנים ואדריכליה של תוכנית עיר ללא אלימות מסרבים להבין היגדים מנומסים.

בין שמירה על זכויות הפרט למלחמה באלימות
התגובה המרכזית להעלאת הצורך בהסדרה חוקית היא שהסדרה לוקחת זמן אך המאבק באלימות הוא דחוף ומחייב תגובה מיידית ונחושה. המלחמה באלימות, כך אומרים, מחייבת אותנו להסכין לכך שפקחים עירוניים (לעיתים חמושים) יסתובבו ברחובות העיר ללא שאיש יטרח לקבוע מה הסמכויות שלהם: האם מותר להם לדרוש מאזרח להזדהות ולהציג תעודת זהות? באילו תנאים? האם מותר להם לעכב אדם, לתחקר אותו או לקחת אותו לתחנת המשטרה? האם מותר לפקח לעשות חיפוש על גופו של אדם? ואם איש לא טרח לקבוע מה הסמכויות של הפקח כיצד ניתן לצפות מהפקח עצמו לדעת מה מותר לו ומה אסור? האם הוא עובר הכשרה? ומי אחראי על ההכשרה שלו? וכאשר יום אחד יהיו לנו טענות לגבי צורת עבודתו למי נפנה – למשטרה, לעירייה או לחברת השמירה שמשלמת את משכורתו? והמצלמות? מי קובע כמה מצלמות יותקנו במרחב הציבורי? איפה הן יותקנו ולאיזו תכלית (האם כדי למנוע פשיעה חמורה או שמוצדק להתקין אותן בכדי לשמור על הניקיון והסדר הציבורי)? האם צריך ליידע עוברי אורח כי במקום מסוים הותקנו מצלמות? למי יש נגישות לחומרים המצולמים? כמה זמן נשמרים הצילומים הללו? איפה? לאיזה צורך אפשר להשתמש בהם? כיצד למנוע שימוש לרעה במידע הזה? ועוד..

ויש גם שאלות מורכבות יותר - אילו יעדים מותר לראשי הערים להציב למשטרות העירוניות "שלהם"? האם מותר להורות למשטרה להרחיק מהמרחב המוניציפאלי "גורמים מטרידים" הפוגעים באיכות החיים של התושבים כמו מקצבי נדבות, חסרי דיור או סתם משוטטים ומוזרים. כיצד נמנע מצב שבו "מוזרים" ועניים, המאיימים על האסתטיקה של המרחב הציבורי יוגדרו כאובייקטים לפיקוח? ומה לגבי אינטרס השוויון? האם ראוי ונכון שתושבי הישובים העשירים ייהנו מרמה גבוהה יותר של שיטור והגנה? האם מותר להם להשליך גורמים מטרידים למרחב עירוני שכן שנוכח דלות האמצעים של תושביו לא יכול להשליכם למקום אחר? והאינטרס של שקיפות? האם נעשה רישום של פעילות הסיירות הללו? לפי איזה קריטריונים? מי זכאי לראות את הרישום? האם יש חובת דיווח לגורם חיצוני?

תופי המלחמה של המאבק בפשיעה דורשים מאיתנו, תושבי המדינה, לוותר על כל השאלות ולהכפיף זכויות יסוד שלנו לצרכי המאבק. ההגנות וההגבלות שמשטר דמוקרטי וליברלי מחשק בהן את הכוח השיטורי הופכות תחת הרטוריקה של הפחדה מאלימות לזוטות טורדניות. זאת כנראה הייתה הסיבה שבמהלך כנס התוכנית עיר ללא אלימות התרעם השר לביטחון פנים בפומבי על נתונים שמסר מפכ"ל המשטרה. הנתונים מלמדים על ירידה מתמשכת ורציפה ברמות הפשיעה והאלימות במהלך העשור האחרון. השר לביטחון פנים טועה. נתוני המשטרה דווקא מתאימים לנתונים מחקריים נוספים המצביעים על ירידה ברמות העבריינות ועל כך ששיעור האלימות בישראל נמוך יחסית לעולם המערבי. אך הנתונים הללו, אשר לכאורה יכולים היו להתקבל בסיפוק, הופכים לאיום ממשי על הקונספציה של הפחדה, הגורמת לציבור הישראלי לוותר על זכויות יסוד שלו לטובת סמכויות הולכות וגוברות של הריבון הישראלי.

טענתי אינה שאסור להשתמש באמצעים שונים כמו מצלמות ושיטור עירוני, אלא שנקיטה בהם מחייבת הסדרה חוקית אשר תגדיר את התכליות לשמן הם נדרשים, תשים סייגים וגדרות שיבטיחו מידתיות ותקבע כללים שימנעו שימוש לרעה בסמכויות הללו. האשליה כאילו מדובר ביוזמות מקומיות של ראשי הערים, והרטוריקה המתלהמת לגבי האלימות בישראל, אינה יכולה להצדיק את המשך הפגיעה בחירויות יסוד של הפרט.

ובכל זאת - פבלוב
בימיה הראשונים של תוכנית עיר ללא אלימות נדמה היה שהיא מחזירה את הדיון על אלימות וסיבותיה להקשר הרחב של חינוך ורווחה. בכך הייתה יכולה להיות לה תרומה משמעותית בהפחתת האינסטינקט הפבלובי, השולט בשנים האחרונות במדינת ישראל, למצות דיונים אודות תופעות של אלימות בקריאה הפשטנית להחמיר בענישה. פשטנית – מאחר שמחקרים רבים מאוד מלמדים שהחמרה בענישה אינה מביאה להפחתת הפשיעה. אך במשך השנים הלכה הרטוריקה שמלווה את התוכנית והפכה ליותר ויותר מלחמתית ומתלהמת. בכנסים באילת מרבים הנואמים בפאנלים המרכזיים לתבל את דבריהם במילים "מלחמה", "מאבק", "למגר" "הסתערות על היעד", "חיסול האפידמיה", "אפס סובלנות" ו"להדביר". הגדיל לעשות העיתונאי חיים הכט, אמן הצדקנות הצהובה, אשר קרא להשית בישראל עונש מאסר עולם מוחלט, ללא חופשות וללא אפשרות לחנינה, וזכה למחיאות הכפיים הסוערות שמילאו את החלל. דבר אחד היה ברור לחלוטין בחברה הישראלית לא מגדירים סובלנות ורגישות כלפי האחר כהיפוכה של אלימות.

המפקחת בקנדה נגד ביומטריה בקולג' לרפואה

בהמשך לסיפור טביעות האצבע ב"צומת ספרים" ועל רקע השימוש ההולך וגובר בביומטריה - משהו שכדאי לעקוב אחריו:

מפקחת הפרטיות של קנדה, ג'ניפר סטודרט פנתה לבית משפט בבקשה שיורה לקולג' לרפואה לחדול מנטילת אמצעי זיהוי ביומטריים מסטודנטים. הקולג' הזיהוי הביומטרי נועד למנוע רמאויות בבחינות.

מקור: pogo was right שמפנה ל-

Glen McGregor "Privacy commissioner seeks to block fingerprinting of med-school applicants"

montrealgazette 9.8.10

מעקב לאחר שעות העבודה

מקומות עבודה רבים משלבים בניהול העסק אמצעי מעקב שמתעדים את מקום המצאם של העובדים. הבולטים שבין האמצעים הללו מתבססים על תקשורת סלולרית ועל מערכות למעקב כלי-רכב דוגמת "איתוראן". תקשורת סלולרית מעצם טבעה מבוססת על קשר בין מכשיר הטלפון הנייד לבין אנטנות הפרושות ברחבי הארץ, ועקב כך "יודע" ספק התקשורת היכן נמצא המשתמש בכל רגע נתון. הנתונים הללו הם כמובן רגישים ואישיים - "נתוני תקשורת" שאותם יכולה המשטרה לקבל רק בצו של בית משפט (חוק נתוני תקשורת).

על גב הטכנולוגיות הללו נבנו יישומים ייעודיים המוצעים למעבידים. המעקב יכול לשמש למטרות לגיטימיות וטובות. מוקד בתחנת מוניות או בחברה ששולחת אנשי שירות לבתי הלקוחות יכול לייעל את השירות בעזרת תמונה עדכנית של פריסת העובדים בזמן אמת. במקרה של עבודה שמתנהלת מעצם טבעה מחוץ למקום העבודה, לא ניתן להחתים שעון נוכחות, אבל בעזרת טכנולוגיה סלולרית "להחתים" שעון וירטואלי, שמתעד את השעה והמקום שבו מתבצעת העבודה. גם מערכת רישום של מיקום כלי הרכב של העובד יכולה להשיג חלק מהמטרות הללו.

עד כאן הכול טוב ויפה. אבל כמו תמיד נותר העניין "הקטן" ו"המציק" של פרטיות העובדים. המערכות והיישומים הללו נבנים כדי לענות על צרכי הלקוח - המעביד ובדרך כלל לא נעשה אפילו ניסיון לכבד את פרטיות העובדים בזמן שאינם נמצאים בעבודה. אין מנגנון שיאפשר לעובד לנתק את המעקב שעה שהוא אינו עובד, וכך יכול המעביד, גם ללא כוונת זדון, להתחקות אחרי מעשיו כאדם פרטי.
להמשך הרשימה …
לפני 8 שנים השתתפתי בדיון בועדת החוקה של הכנסת בנושא המעקב הסלולרי. כבר אז דובר על הצורך ברגולציה שתגביל את אמצעי המעקב במקומות עבודה ובכלל. שר התקשורת דאז, ראובן ריבלין אמר:

"בלי כל ספק התקשורת עצמה לא נתנה את דעתה להתפתחות. ההתפתחות האדירה של התקשורת בשנים האחרונות לא לוותה באותם עקרונות משפטיים שלהם צריך כדי לעשות סדר בעניין… העידן החדש לחלוטין מחייב אותנו להיערכות. אנחנו, במשרד התקשורת, נותנים, לחברות המפעילות, רשיונות. ברשיונות אנחנו למעשה כמעט ולא מתייחסים להוראות מיוחדות שמחייבות את המפעילים בכל מה שקשור להגנת הפרט. אנחנו אוסרים באופן גורף שימוש שאינו כדין. מה זה "כדין"? אלה כל אותם דינים שחלים."

וכך התייחס לנושא יו"ר הוועדה ח"כ אופיר פינס:

"אדוני השר, אתה השר הממונה על החברות מבחינת המדינה, מהטעם הזה הזמנו אותך לכאן. הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מזורז.… הטכנולוגיה יכולה לעשות את הדברים הכי חשובים בעולם והכי מזוויעים בעולם. השאלה האם היא נשלטת, האם היא מפוקחת, האם יש כלפיה בקרה.… בעניין הרגולציה על הטכנולוגיה תהיו קפדניים. אני יודע שיש תחרות, התחרות היא קשה, אני לא רוצה לומר פרועה. בתחרות קשה אנשים נוטים לעשות דברים שלא תמיד טוב שייעשו, ולכן הפיקוח של משרד התקשורת צריך להיות הרבה יותר קפדני. החברות האלה עתירות ממון, עתירות לוביסטים, ויש להן השפעה מרחיקת לכת על הרגולטור."

סכום הדיון היה שמשרדי התקשורת והמשפטים ידונו ודאגו לרגולציה שתגביל את השימוש בטכנולוגיות המעקב. חברי הכנסת ושר התקשורת נעמדו לתצלום משותף - כל אחד אוחז בידו שניים שלושה טלפונים ניידים בהתאם להוראות הבימוי של צלמי העיתונות. זה גם פחות או יותר מה שנשאר מהדיון הזה. רגולציה - אין.

התוצאה היא שעובדים נמצאים במעקב מתמיד גם לאחר שעות העבודה. באין רגולציה אפשר לעיתים לקדם עניינים באמצעות ליטיגציה משפטית. אבל בדרך כלל עובדים אינם מגיעים לבית הדין כדי להתגונן מפני פלישה לפרטיות. בדרך כלל בתי הדין לעבודה לסוגיה הזו בעניין אגבי, במסגרת בקשה לפסול ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות, ואז - יש שיקולים נוספים, בעיקר השיקול של חקר האמת (כבר כתבתי על זה משהו).

כך, למשל, במקרה של מעביד שניהל מעקב "איתוראן" אחר העובדים, וביקש להגיש כראיה דו"חות של המערכת, סירב בית הדין לפסול את הראיה ככל שהיא מתייחסת לשעות העבודה:

מבלי להיכנס לעובי הקורה האם דוח ממוחשב של נתוני האיתוראן לתקופה הרלוונטית, הכולל נתונים ביחס לשעות שמעבר לשעות העבודה, מהווים פגיעה בפרטיות אם לאו, נראה כי אין כל צורך בכך שהמעביד יצרף לתיק מידע אודות האתרים בהם נמצאים עובדיו בשעות שאינן שעות עבודה.… משהסוגיה היכן שהה עובד בשעות שמעבר לשעות העבודה איננה רלבנטית לפלוגתאות המתבררות בתיק, הרי שמטעם זה בלבד אין כל צורך ו/או מקום כי נתונים אלה יהוו חלק מהראיות בתיק. … למעלה מהצריך אציין כי יתכן וחשיפת נתונים בדבר מקומות בהם שהו עובדים מעבר לשעות העבודה עולה כדי פגיעה בפרטיות. אך כאמור דיון זה חורג מהדיון בתיק זה משמדובר בנתונים שאינם רלבנטיים לנו לבירור הפלוגתאות בתיק." (בש"א (עבודה - ת"א) 5289/08 עודד רובין נ' חברת תשתיות נפט ואנרגיה; בר"ע 472/09 נדחתה בבית הדין הארצי).

תוצאה אחרת היתה לדיון בסוגיה, כאשר זו הועלתה במסגרת של סכסוך קיבוצי. עובדי ש.י.ר.ן (מיסוד האגודה למען החייל) הגיעו לבית הדין לעבודה מיוצגים ע"י עו"ד נאוה פינצ'וק (למרות השם הזהה - אין קרבה משפחתית) ובין היתר העלו התנגדות להחלטת המעביד להפעיל מערכת נוכחות טלפונית. בית הדין קיבל את הבקשה:

"… עולה כי על אף שבשיטת הדיווח הטלפוני אין כוונה לעקוב אחר העובדים מעבר לשעות עבודתם, מכיוון שהמערכת עובדת באופן אוטומטי, ישנה אפשרות לעקוב אחר העובדים גם בשעות שמעבר לשעות העבודה ובפועל המערכת פועלת גם בימים בהם נמצא העובד במחלה או בחופש… הזכות לפרטיות, ככל זכות יסוד, אמנם אינה זכות מוחלטת אלא יחסית ויש לאזנה מול אינטרסים אחרים… אולם בענייננו, הנהגת שיטת דיווח המאפשרת מעקב אחר העובדים מעבר לשעות העבודה, עלולה להוות לכאורה פגיעה בלתי מידתית בפרטיות אותם עובדים. סוגיה זו דורשת פתרון המוסכם על הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים. לאור האמור, משטרם הושגה הסכמה בין הצדדים באשר לפתרון הבעיות המתעוררות בהפעלת מערכת הדיווח הטלפונית, המשיבה אינה יכולה לכאורה לדרוש שינויה של השיטה הנהוגה משך שנים והמפורטת בהסכם הקיבוצי, באופן חד צדדי. " (ס"ק (ת"א) 557/09 ההסתדרות נ' ש.י.ר.ן. 2002 בע"מ).

סוף דבר: יותר ויותר מעבידים פוגעים בפרטיות העובדים תוך שימוש במנגנוני מעקב שפועלים גם אחרי שעות העבודה. התדיינות משפטית לא תגן על פרטיות העובדים כיוון שבדרך כלל סוגיות של פרטיות מגיעות לדיון שיפוטי כעניין אגבי - במסגרת בקשה לפסילת ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות. המקרים המעטים, שבהם עובדים תוקפים בבית הדין את עצם השימוש במערכת מעקב בלתי מבוקר, לא יעשו את העבודה. לכן דרושה רגולציה וכזכור משרד המשפטים ומשרד התקשורת הבטיחו שתהיה. זה היה לפני שמונה שנים. היה ונשכח. נשארה התמונה של רבלין, פינס ומכובדים אחרים אוחזים בטלפונים הניידים. בעצם גם אותה לא מצאתי. כנראה שגם היא נשכחה.

* * *

סלקום משיקה שירות חדש לעסקים: שעון נוכחות סלולרי
פלא פון - שעון נוכחות סלולרי
אתר סלקום - "זה הזמן להתייעלות. חסוך בהוצאות תפעוליות של העסק שלך"
"פלאפון מאפשר למנהלים לעקוב אחרי העובדים" ynet 26.5.02
מצגת: office Track מערכת מתקדמת למיקום וניהול צי רכב ועובדי שטח officecore.com
ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, פרוטוקול דיון מיום 10.7.2002: "שימוש בטלפון סלולארי למעקב ואיתום מקום"

תוספת מאוחרת:

מריה זערור "לא התקנת מכשיר GPS ברכב? תפוטר מהעבודה" mynet 13.2.11

מה הם יודעים? המון!

קפטן אינטרנט ב"הארץ" מספר על פרויקט What They Know של ה-Wall Street Journal, שסוקר את ההיקף המדהים של המעקב שמנהלים אתרים אחר הגולשים באינטרנט. התחקיר שערך העיתון מצא שהאתרים המובילים בעולם מתקינים במחשבי הגולשים תוכנות ריגול שאוספות עליהם מידע - רמת הכנסה, הרגלי צריכה, מצב רפואי, תחומי עניין, הרגלי גלישה ועוד. המידע הרב יוצר לכל גולש פרופיל אישי מפורט, והופך לסחורה הנמכרת למשווקים ולמפרסמים באינטרנט. יהונתן קלינגר מוסיף הסברים תמציתיים וקולעים, למשל, שה"עוגיות" ממשיכות לעקוב אחר הגולש גם לאחר שהוא עוזב את האתר המסוים שבו הם נשתלו ועובר לאתרים אחרים.

מלבד כתבות ותחקירים ניתן למצוא ב-What They Know "אינדקס חשיפה", שמדרג את האתרים הפופלאריים לפי המידה שבה הם חושפים את הגולשים למעקב, סרט וידאו שמסביר כיצד מפרסמים משתמשים בעוגיות כדי לעקוב אחר הגולשים (How Advertisers Use Internet Cookies to Track You - ראו למעלה), מצגת שמסבירה אילו פעולות ניתן לבצע בדפדפנים שלנו במטרה לנסות ולהתגונן מפני מעקב, ועוד.


להמשך הרשימה …
נכון, בדרך כלל ממצאי המעקב הווירטואלי אינם נשמרים באופן מזוהה והם משמשים למחקר סטטיסטי. הרשת הפכה למאגר בלתי נדלה של נבדקים (בכפייה) לטובת חקר ההתנהגות האנושית. ועדיין, אנונימי או לא, מנגנוני הריגול הוירטואליים טומנים בחובם פוטנציאל נזק גדול (ראו, שוב, אצל קלינגר). וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון את העובדה שלעיתים ניתן לקשור גם בדיעבד בין מידע אנונימי לבין מי שהמידע הוא על אודותיו – לבצע תהליך של דה-אנונימיזציה. כפי שאומר מנהל בתעשייה של כריית המידע: "אתה לא מקבל מידע על כל אחד, אבל יש דרכים להשלים את החסר – זו כל החוכמה בעסק הזה". השליטה שיש לגולשים על פרקטיקה מעין זו, דומה לשליטה שיש להם על שימושים האחרים שנעשים במידע האישי שלהם - כלומר, שואפת לאפס.

שליטה של אדם על המידע האישי שלו היא אחד מהנדבכים המרכזיים של הזכות לפרטיות. ושליטה במידע האישי שלי משמעה, שמי שרוצה לאסוף אותו ולעשות בו שימוש חייב לתת לי הסברים ברורים ומפורטים ולקבל את הסכמתי (ראו: מיכאל בירנהק, "שליטה והסכמה – הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות"). ככלל, תעשיית הריגול שמתנהלת ברשת האינטרנט אינה מקיימת את התנאי הבסיסי הזה. במקרה הטוב יוצרים פיקציה של הסכמה: מבקשים ממך להקליק שקראת והסכמת למדיניות הפרטיות של האתר. מראית של הסכמה אולי יש כאן, אבל במרבית המקרים לא יותר. הסכמה מדעת – וזה התנאי של החוק לוויתור על פרטיות – לבטח אין.

הפוסט הזה, כמו רבים אחרים כאן בבלוג, הוא בעיקר אינפורמטיבי. מטרתו לרכז ולהנגיש מידע בנושא מסוים, כדי שאוכל לחזור או להפנות אליו בעתיד. בהמשך אתייחס לתגובות של חוקרי אינטרנט (לא כולם) שמנסים להרגיע ולשכנע אותנו לחיות בכלוב של זכוכית.

WHAT THEY KNOW - Wall Street Journal (http://online.wsj.com/public/page/what-they-know-digital-privacy.html)

Julia Angwin "The Web's New Gold Mine: Your Secrets" wsj.com 30.7.10

Jennifer Valentino-Devries "How to Avoid the Prying Eyes " wsj.com 30.7.10

Julia Angwin and Tom Mcginty " Sites Feed Personal Details To New Tracking Industry"

Julia Angwin and Tom Mcginty "Sites Feed Personal Details To New Tracking Industry" wsj.com 30.7.10
Emily Steel and Julia Angwin "On the Web's Cutting Edge, Anonymity in Name Only" wsj.com 2.8.10

WSJ Stuff "The Information That Is Needed to Identify You: 33 Bits" blogs.wsj.com 4.8.10

What The Know – "exposure index" http://blogs.wsj.com/wtk/

Interactive Graphic: How to Control Your Privacy Online

Christina Tsuei (video) "How Advretisers Use Internet Cookies to track You" wsj.com 30.7.10

"What They Know: A Glossary " wsj.com 31.7.10

אסף שטול-טראורינג "האתרים המובילים בעולם מרגלים אחרי הגולשים" הארץ 2.8.10

יהונתן קלינגר "עוגיות צד-שלישי ומעקב: למי בכלל איכפת?" Intellect or Insanity 3.8.10

מחקר חדש - עד כמה משפיעי דיני פרטיות המידע על אתרים בישראל 20.8.09

עידו באום רוב אתרי האינטרנט הפרו את חוק הגנת הפרטיות הארץ 24.8.09

אורי ברקוביץ המידע האישי שלכם נאגר ליום פקודה הארץ 24.8.09

יהונתן קלינגר שליטה, הסכמה ועוגיות צד שלישי: על מאמרם של מיכאל בירנהק וניבה אלקין-קורן על מדיניות פרטיות באתרים ישראלים

Michael Birnhack & Niva Elkin-Koren Does Law Matter? Informational Privacy and Online Compliance in Israeli Web Sites