לא שמים אצבע בצומת

"צומת ספרים" התקפלה, לפחות באופן זמני, ונאותה להחזיר לעבודתה את מעיין דק - עובדת שסירבה לתת טביעת אצבע לצורך שעון נוכחות ביומטרי שביקשו להנהיג ברשת חנויות הספרים. עורכי הדין יהונתן קלינגר ורותם שפירא הגישו בשמה בקשה דחופה לבית הדין לעבודה בתל אביב נגד הפיטורין. בית הדין הוציא צו זמני ולמחרת היום קיים דיון שבמהלכו נאותה הרשות לחזור בה מהודעת הפיטורין. על פי הדיווח ב"גלובס" במהלך הדיון הטיח השופט לובוצקי בנציגי הרשת "למה לכם להיכנס לשדה מוקשים ולנסות להוכיח שצריך זיהוי ביומטרי, במקום שהוא אינו על גבול איראן ולא ממש עוסק בסודות מדינה?".

באמת למה? מעבר לקלות הדעת והפגיעה בזכויות העובדים שכרוכים בעצם הנהגת שעון נוכחות ביומטרי, בולטים אצל מעבידים שעושים זאת גבהות לב וזלזול באוטונומיה של העובדים ובכבודם. פשוט מודיעים להם שהחליטו ליטול מהם טביעת אצבע וזהו. אמנם ב"צומת ספרים" טענו שהסיבה לפיטורי העובדת לא היתה סירובה לתת טביעת אצבע אלא העובדה שיצאה לתקשורת עם הסיפור. הוא שאמרתי - לא רק שמתייחסים לעובדים כמו כבשים אלא שגם תובעים מהם לשתוק. לי נראה, שבצומת ספרים הבינו שהם נהגו באורח שערורייתי, שאחרת היציאה לתקשורת לא היתה מקפיצה אותם כל כך.
להמשך הרשימה …
לפני כשנתיים, במקרה דומה שאירע בתאטרון חיפה כתבתי להנהלת התאטרון כך:

"... מערכת רישום נוכחות ביומטרית ונטילת טביעות אצבע לשם הפעלתה פוגעת פגיעה קשה בכבודם של העובדים ובפרטיותם. כל עובד נתפס כחשוד, הצריך לתת את טביעת אצבעותיו כדי להסיר מעליו את החשד מדי יום בבואו להחתים כרטיס נוכחות באמצעות אצבעותיו. כיוון שכך, השימוש במערכת ביומטרית יכול להיעשות אך ורק על פי דין ורק במקום שבו הדבר הכרחי לשם הבטחת אינטרס כבד משקל של המעביד – אינטרס ששימוש ניסיוני באמצעים פוגעניים פחות לא הצליח להבטיח אותו.

לא ברור מהו האינטרס כבד המשקל שמצדיק את הפגיעה הבוטה בזכויות האדם של עובדי תיאטרון חיפה, וככל שישנו כזה זכאים העובדים להסבר מפורט בעניין ממי שמבקש לפגוע בפרטיותם. התיאטרון אינו נזקק לרמת ביטחון וסודיות גבוהים במיוחד, וככל הידוע עובדיו אינם רמאים ושקרנים, שיש לבדוק אותם השכם והערב באמצעים פולשניים וחודרניים.

אפילו במקרה שבו צרכים חיוניים וכבדי משקל מאלצים מעביד לעשות שימוש בעזרים ביומטריים, וכאמור - לא זה המקרה של תיאטרון חיפה, עדיין יש לבחור מבין המנגנונים הביומטריים הקיימים את זה שפגיעתו פחותה ביותר. כך, למשל, ראוי להימנע מיצירת מאגר מידע, הכולל מידע ביומטרי של העובדים, ויש להבטיח בנהלים ברורים וידועים, שהגישה למידע הרגיש תעשה אך ורק על ידי מורשים ואך ורק לצורך המטרה המסוימת שלשמה נאסף המידע. מלבד הביקורות הפנימיות השוטפות, שחייב המעביד לבצע כדי לוודא, שהמידע הרגיש שנטל מעובדיו, מאובטח ואינו מנוצל לרעה, הוא חייב להעמיד את מאגר המידע לפיקוח של רשם מאגרי המידע.

בשים לב לפגיעה בזכויות היסוד, שנגרמת עקב התקנת מערכת ביומטרית במקום העבודה, אין להקל ראש בהתנגדות שמגלים העובדים, ואפילו אם יש עובדים אחרים שמסכימים או שאינם מוחים. הפגיעה בפרטיות העובדים ובכבודם מחייבת לדווח לכל עובד מדוע אין מנוס אלא לפגוע בזכויותיו באמצעות מערכת ביומטרית, להסביר לו בפרוטרוט כיצד יובטח שהפגיעה תהיה מינימאלית, וכמובן - לחזור ולבחון את נחיצות הפגיעה לאור טענותיו של העובד.

בכל מקרה, הרתיעה שמגלים עובדים לנוכח הפלישה לפרטיותם היא טבעית ומובנת ולבטח שאין לרסקה בצעדי משמעת נמהרים וברוטאליים, לבטח לא באמצעות פיטורין. יחס מכבד ורגיש בנסיבות העניין מצופה מכל מעביד, לבטח כאשר מדובר במעביד ציבורי דוגמת תיאטרון חיפה."

בתאטרון חיפה ניצחה הכוחנות: כנראה שהעובדת ויתרה על התענוג לחזור לעבוד במחיצתו של מעביד אלים וגס רוח. משמח שהמקרה הזה הסתיים בצורה שונה בזכות "כוח לעובדים" ובזכותם של עורכי הדין שייצגו את דק בבית הדין לעבודה. עכשיו נותר רק לקוות שהם גם יצרו תקדים (גם אם עדיין לא במובן המשפטי) שישפיע על עובדים ומעבידים אחרים.

***

יהונתן קלינגר "על ביומטריה במקום העבודה ושעון נוכחות ביומטרי" Intellect or Inseanity 19.7.10
שי תקן ואוהד גלעדי "ניתן לכפות על עובד טביעת אצבע בשעון נוכחות?" ynet 19.7.10
אביטל להב "האח הגדול מצומת ספרים רוצה טביעת אצבע" ynet 15.7.10
שי ניב "צומת ספרים לא תפטר עובדת שסירבה למסור תביעת אצבע" גלובס 15.7.10
"מפוטרת צומת ספרים שסרבה לתת טביעת אצבע תשוב זמנית לעבודתה" TheMarker 15.7.10
"ביומטרי בצומת ספרים - ההנהלה התקפלה והתביעה מבוטלת" עבודה שחורה 15.7.10
עדי דקל "עובדי צומת ספרים נגד הנהלת החברה: 'לא נמסור טביעת אצבע' נענע 10 30.6.10
מעיין דק "עובדי צומת ספרים התאחדו - אין לכם מה להפסיד זולת שכר המינימום שלכם" העוקץ 2.7.10

מרב יודילביץ "עובדת בתיאטרון חיפה פוטרה כי סירבה לתת טביעת אצבע" ynet 15.4.08

ילדים תחת מעקב

בהמשך לסיפור הלא חינוכי של הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה), נתקלתי בדיווח על מחקר, שבדק את האופן שבו משפיע מעקב על תלמידות ותלמידים במערכת החינוך בבריטניה. הממלכה הבריטית הפכה בעשור האחרון למדינת מעקב, שבה מתנהלים החיים תחת עינן הפקוחה של מצלמות מעקב. הטרנד הזה נכנס גם למוסדות חינוך, ולא פלא שהילדים מדווחים שהם מרגישים כמי שחיים בתוך "כלא". כמו מחקרים קודמים, גם כאן נמצא שהחיים תחת מעקב יוצרים תחושות של פארנויה בקרב הילדים, ופוגעים באמון ההדדי בינם לבין המורים. להמשך הרשימה …

מאמר אחר באותו קובץ מתמקד בפיתוח יחסי אמון ואחריות, כלומר – בהעדרם של אלה בתנאי מעקב מתמיד. לילדים שאינם חיים בצילה של השגחה מתמדת יש הזדמנות ללמוד כיצד ומתי לסמוך על אחרים וכיצד לנהוג באחריות כדי לזכות באמונם של אחרים. שימוש בטכנולוגיות מעקב שולל מהאדם את היכולת להוכיח שהוא ראוי לאמון גם ללא צורך במעקב ובמצב זה אין אפילו התחלה של בניית יחסי אמון. במציאות שבה מצלמות מעקב מותקנות בכיתות, טביעת אצבע הופכת לאמצעי טריוויאלי בעת שאילת ספרים בספריית בית הספר, והורים שותלים מצלמות בתוך בובות המשחק של ילדיהם, חשוב לשאול האומנם זה האופן שבו אנו, המבוגרים, חייבים לנהוג כדי להגן על ילדינו ולחנך אותם. התמודדות עם פחדים באמצעות מעקב, במקום בעזרת אמצעים מאוזנים יותר, הופכת מבוגרים וילדים כאחד ליצורים תגובתיים, כלואים במעגל של חשדנות וחרדה, וגוזלת מהילדים את האפשרות החשובה לתת אמון להיות ראויים לו. הכרה בערכם של יחסי אמון ובחובה להיות נכונים ליטול סיכונים מבוקרים תוביל אותנו לחפש אחר דרכים חלופיות שבהן ניתן לסייע לילדים לבנות זהות ואישיות משל עצמם (selfhood).

ממצאים אלה ואחרים מעוררים מחשבות ושאלות על ההשפעה ההרסנית של חברת המעקב ושל חיים בהוויה של מישטור ופיקוח מתמיד. השפעה הרסנית על ילדים קטנים, ובעצם על גם ילדים גדולים - על כולנו.

Melissa Ngo "Telegraph (UK): CCTV turning schools into ‘prisons’" Privacy Lives 9.7.10

Graeme Paton "CCTV turning schools into 'prisons'" Telegraph 7.7.10
Michael McCahill & Rachel Finn " The Social impact of Surveillance in Three UK Schools: ‘Angels’, ‘Devils’ and ‘Teen Mums’ " 7 (3-4) surveillance-and-society(2010)

Graeme Paton "Schoolchildren 'routinely monitored' by CCT" Telegraph 15.3.10
Jason Lewis and Stephanie Condron "Caught on a classroom spy camera - the primary school pupil who hid this girl's shoes" dailymail.co.uk 11.1.09Graeme Paton "CCTV in class spies on teachers, says union" Telegraph 18.3.08

Tonya Rooney "Trusting Children: How do surveillance technologies alter a child's experience of trust, risk and responsibility?" 7 (3-4) surveillance-and-society (2010)

Nicole Ozer "Don't Let Schools Chip Your Kids" ACLU blog 1.9.10

editorial "Keeping Track of the Kids" NY Times 7.9.10

מה שמשרד החינוך לא רוצה שתדעו

(התפרסם ב-ynet של היום)

במטרה לשפר ביצועים מתכנן משרד החינוך לאסוף מידע רגיש על תלמידים. העובדה שלא שמעתם על כך אינה מקרית

בשבוע הקרוב תתבקש הממשלה לאשר הצעת חוק המסמיכה את משרד החינוך להקים מאגר מידע רגיש על תלמידים. המטרה, יש לומר, ראויה: ליצור מנגנון אמין למדידת הישגים של מוסדות הוראה, ובכך לקדם את החינוך בישראל. אבל כמו שקורה לא פעם, הכוונות הטובות עלולות להוביל למקום אחר לגמרי.

על פי התוכנית ייאסף מידע רגיש ורב על תלמידים ועל משפחתם: הישגים בלימודים, מצב כלכלי של המשפחה, הרגלי הפנאי של התלמיד ובני ביתו, צריכת אלכוהול וסמים, חשיפה לאלימות, ואפילו מידע רפואי ופסיכולוגי, שלדעת מומחיות משרד החינוך משפיע על הישגים בלימודים. המידע האישי והרגיש יישמר במאגר מידע למשך זמן רב – הצעת החוק אינה מגבילה את תקופת האגירה וקרוב לוודאי שהיא תימשך גם לאחר שהתלמידה או התלמיד יסיימו את חוק לימודיהם. גם המורים לא יימלטו - הם יחויבו לספק מידע רב על עצמם, כולל מידע על עמדותיהם ודעותיהם על המערכת שבה הם עובדים.

ניתן להתווכח אם המטרה מקדשת את המאגר, אבל מה שאינו נסלח הוא שמשרד החינוך עשה מאמצים ניכרים כדי שהתוכנית תגובש בחדרי חדרים, ולא תפורסם לפני שתאושר בממשלה ותונחת על הכנסת ועל הציבור. עושה רושם שהבינו שהציבור עלול להתקומם, כפי שאכן קרה לאחר שהתוכנית נחשפה, ולכן העדיפו לקדמה במחשכים.
להמשך הרשימה …
בגלל אותו חשש מפני התנגדות בעיקר מצד הורי התלמידים, החליטו במשרד החינוך שגם אין צורך להקדים ולבקש את הסכמתם המפורשת לפני שילדיהם יתבקשו למסור את המידע הרגיש. תחת זאת יסתפקו ב"הודעה" שתפורסם אי שם בפורטל האינטרנט של בית הספר.

בישיבה שהתקיימה בשבוע שעבר במועצה הציבורית להגנת הפרטיות, נשאלה מנהלת התוכנית, פרופ' מיכל בלר, מדוע הוחלט לא ליידע את ההורים בצורה יעילה וברורה על המידע הרגיש שייאסף מהילדים, ולהסביר להם שהם רשאים לבקש מהילדים שלא לענות לשאלות. התשובה שניתנה, היתה שהודעה מעין זו תפגע בהצלחת התוכנית. כלומר, במשרד החינוך סבורים שאם תינתן להורים הזדמנות אמיתית להבין במה מדובר, הם עלולים להתנגד, ולכן מבקשים לצאת ידי חובה. באותן דרכים מפוקפקות שבהן למשל "מיידעת" אותנו פייסבוק על שינוי מדיניות הפרטיות שלה, כך גם כאן: יגידו להורים, אבל יעשו את זה "בשקט".

במשרד החינוך הרבו בימים האחרונים ללהג על חשיבותה של הפרטיות, אבל כשבוחנים את הצעת החוק מבינים שאין להצהרות כיסוי. לא נעשה די כדי לצמצם את פוטנציאל הפגיעה בפרטיות הקטינים והוריהם, למשל, על ידי פיצול המאגר והפרדה בין המידע הרגיש לבין הנתונים המזהים.

חמור מכך: בשים לב לרגישות האדירה של המידע שבו מדובר, ניתן היה לצפות להחמרה בהסדרי המינימום שקבועים בחוק הגנת הפרטיות לשם הגנה על מאגרי מידע כלשהם. אבל הצעת החוק של משרד החינוך דווקא מקלה עם מי שיחזיקו במאגר הרגיש וינהלו אותו. מתברר שהמחויבות המוצהרת לפרטיות התלמידים נעצרת במקום שבו צריכים לשאת באחריות אישית להחזקה ולניהול המידע האינטימי של התלמידים.

יהא אשר יהא גורלה של התוכנית ושל מאגר המידע המוצע, האופן שבו הם מקודמים אינה מכובדת ואינה מכבדת את המורים, את ההורים ואת התלמידים. המאגר הרגיש הוקם עוד בטרם התקבלה החקיקה שתאשר את הקמתו. נעשה מאמץ למנוע מהציבור להגיב לתוכנית, ואין כוונה כנה לתת לתלמידים ולהורים הזדמנות אמיתית לבחור אם לשתף עמה פעולה. בעבר הסבירה מנהלת התוכנית ש"מדידה והערכה הם אמצעי ולא מטרה". מה חבל שבלהט העשייה נזנח עקרון זה והתלמידים והוריהם הפכו לאמצעי בשירות מנגנון המדידה.

מדידה לא חינוכית

בסוף השבוע נודע שמשרד החינוך (רשות ארצי למדידה והערכה במערכת החינוך - ראמ"ה) מקדם "בשקט בשקט" הצעת חוק שתעגן הקמתו של מאגר מידע רגיש במסגרת פרויקט הערכה ומדידה של הישגים במערכת החינוך. המטרה, יש לומר, היא על פניה ראוייה: ניסיון לבנות כלי הערכה תקף ואמין שיסייע בשיפור מערכת החינוך. אבל המטרה עדיין אינה מקדשת את המאגר הזה (ראו את הדיווח של יהונתן ליס ב"הארץ" על פניית המועצה הציבורית להגנת הפרטיות לשר המשפטים, את הרשימה היפה והקולעת של ד"ר נעמה כרמי ואת הניתוח הטוב של יהונתן קלינגר). קשה עוד יותר להבליג על עזות המצח, הנכלוליות והכוחניות שעל גבם מקודמת היוזמה. חלק מהטענות שיש לי בעניין זה שטחתי ב"הארץ" של היום.
להמשך הרשימה …
הבוקר הופעתי מול פרופ' מיכל בלר, מנכ"לית ראמ"ה, בתכנית "העולם הבוקר" ב"רשת" (השכמה טלפונית ברבע לשש בבוקר: "עורך דין פינצ'וק". ואני מנסה לנער מעלי את חבלי השינה, להיפרד מחלום מתוק שחלמתי, שאלתי האם גם במצב הזה אני חייב להיות "עורך דין"). מההפקה של התוכנית נמסר לי, שבמשרד החינוך ניסו להניא אותם מלעשות אייטם בנושא. ככה מקדמים הצעת חוק שיש לה השלכות על מרב המשפחות בישראל ומקימה מאגר מידע רגיש על תלמידים - "בשושו" כפי שתיאר זאת המנהל של גמנסיה הרצליה, ד"ר דגני, שהתראיין איתי ועם בלר ב"עושים סדר" של קרן נויבך ב"קול ישראל".

מקווה שיהיה לי זמן לפרט יותר בהמשך (תוספת מאוחרת: הנה מה שפרסמתי ב-ynet). בינתיים, בעקבות הראיון ברדיו, קיבלתי שיחת טלפון ממורה מאיזור המרכז, שסיפר כיצד פועלות הסוקרות של ראמ"ה בשטח. כן, כן, חוק עדיין אין, אבל מידע אישי רגיש ומזוהה כבר לוקחים. נניח לרגע בצד את שאלת החוקיות (כנראה שעדיין לא התעוררתי, עדיין לא לגמרי "עורך דין") - שימו לב לאתיקה החינוכית: מגיעים לבית-ספר, מחלקים שאלונים פולשניים, מאיימים על המורים ועל התלמידים שימלאו את השאלון אחרת "הכיתה שלכם תיפסל" "בית הספר ייפגע בדירוג" "תצטרכו לעבור שוב את מבחני המיצב". הדברים פורסמו ב-ynet וב"הארץ" והביאו להקמתה של קבוצת פייסבוק: "תלמידים - לא רובוטים", שאליה הצטרפו יותר מ-8,000 חברים.

בתכנית הבוקר ברדיו הבטיחה מנהלת ראמ"ה, פרופ' מיכל בלר, שלתלמידים יוסבר שאין כל חובה לענות על השאלות. עושה רושם שבשביל זה יצטרכו לעשות שינוי רדיקאלי בראמ"ה. תראו מה מספרים באתר קבוצת הפייסבוק:

"כאשר הגענו היום בבוקר לבית הספר, אחד המורים אמר לנו שהשאלון לא יהיה אנונימי, הוא יהיה 'חסוי' ושלא נכתוב את שמנו על השאלון ושנגיש אותו ללא שם... הרכזת נכנסה לכיתה יחד עם בוחנת או נציגה ממשרד החינוך, חילקו לנו את השאלונים, ומסתבר שלא היינו צריכים לכתוב את שמנו הוא כבר היה מודבק שם עם ת"ז, כיתה, בית ספר ובר-קוד. חלקנו הסרנו את המדקה או צבענו אותה עלמנת שלא יהיה אפשר לראות את השם, אך מסתבר שאחרי שיצאנו מהכיתה הדביקו לנו את המדבקה עוד פעם ללא ידיעתנו... חזרנו לכיתה... וכאשר ביקשנו את הטפסים בחזרה נעננו בסירוב, בצעקבות ובזילזול... המנהלת ניסתה לשכנע אותנה שהשאלון הוא חסוי, ולא יהיה שימוש במידע שכתבנו, אבל אנחנו רצינו ששמנו יוסר. חשוב לנו לציין, השאלות היו שאלות אישיות עלינו ועל התנהגות בבית הספר, והיו תשובות שלא רצינו שידעו שכתבנו. לא השתכנענו ובסך הכול ביקשנו שיורידו את שמותינו, אם מדובר בסטטיסטיקה אין צורך בשמות. פנינו לכמה וכמה מורים, הם עמדו לצידנו אך ברגע שנכנסו לדבר עם המנהלת על כך הם חטפו צעקות... חופש הדיבור והזכות לפרטיות נשללו מאיתנו במקרה זה, אבל אנחנו לא שתקנו. לא משנה כמה ביקשנו והתחננו ומרדנו - הם התעלמו."

אם לכך התכוונה פרופ' בלר, כשאמרה ל"הארץ" ש"הילדים אוהבים לענות על השאלונים" - מה זו אהבה?

אני עדיין תחת תחושת הכעס והמיאוס שאחזה בי למקרא הדברים באתר של התלמידים. לכן, כך לימדוני ניסיון העבר וסבתי המנוחה, מוטב לי שאחריש. בעבר הסבירה מנהלת התכנית פרופ' בלר, ש"מדידה והערכה הם אמצעי ולא מטרה". מה חבל שבלהט העשייה נזנח עקרון זה והתלמידים והוריהם הפכו לאמצעי בשירות מנגנון המדידה - מדידה לא חינוכית בעליל.

***

דן חי "האח הגדול עלה לכיתה א'" גלובס 6.7.10

פניית המועצה הציבורית להגנת הפרטיות לשר המשפטים 8.7.10

יהונתן ליס "הצעת חוק של משרד החינוך: יוקם מאגר מידע עם הישגיו, הרגליו ומצבו המשפחתי של כל תלמיד" הארץ 9.7.10

נעמה כרמי "משרד החינוך מקים לנו מפלצת" קרוא וכתוב 9.7.10

יהונתן קלינגר "על הזכות לפרטיות של אחרים, במיוחד כשאין להם ברירה" Intellect of Insanity 10.7.10

יהונתן ליס "האגודה לזכויות האזרח נגד מאגר התלמידים" הארץ 11.7.10

קבוצת פייסבוק של תלמידים שמספרים על ראמ"ה, תלמידים - לא רובוטים

יהלי מורן זליקוביץ' "אנונימיות בשאלונים? בתי ספר מתעלמים מהנחיות" ynet 28.3.10

אור קשתי "תלמידים מוחים סקר של משרד החינוך פולש לנו לפרטיות" הארץ 29.3.10

הצעת חוק רשות ארצית למדידה והערכה בחינוך, התש"ע-2010 באתר של יהונתן קלינגר

אבנר פינצ'וק "מה שמשרד החינוך לא רוצה שתדעו" ynet 10.7.10 וגם כאן ברשימה הבאה

***

מסתבר שהמתודה של ראמ"ה היא לא היחידה. למעשה בתוך ועדת דברת פעלה תת-הוועדה להערכה שהמליצה על משהו שונה. ראו: יולי חרומצ'מנקו "הערכה שלנו היא שניצלו אותנו" הארץ 6.12.04: "רוב חברי ועדת המשנה להערכה, הפועלת במסגרת ועדת דוברת, התפטרו לאחר שהתעלמו מהמלצותיהם. כך גובש אחד התחומים החשובים ברפורמה בניגוד לעמדת אנשי המקצוע".

דוד נבו "זורקים על השין גימל" הד החינוך 2009