מה שאסור למעביד לשקול - אין לו גם סיבה לדעת

עובד פוטר לאחר שמעסיקו גילה שהוא מבוגר בעשר שנים מהגיל שהוצג על ידו בעת שהתקבל לעבודה. בית הדין לעבודה קיבל את טענת המעביד, שלפיה אין מדובר בהפלייה מחמת גיל, אלא בפגיעה ביחסי האמון (ע"ב 4592/10, בש"א 2440/20 שרגא קורן נ' המכללה לחינוך גופני; ראו ידיעה בגלובס, וב-TheMarker). נציבת השוויון המחוזית במשרד התמ"ת, עו"ד שרון אברהם ויס, התייצבה לדיון ותמכה בעמדתו של העובד. ברשותה אני מביא דברים תוך חוות הדעת היפה והראוייה שהגישה לבית הדין.

וזה סיפור המעשה: איש מחשבים כבן 56 חיפש עבודה במשך חודשים. קורות החיים ששלח למקומות עבודה נותרו ללא מענה. הוא זומן לראיונות עבודה רק לאחר שהשמיט מקורות החיים את גילו, אבל כאשר הגיע לראיון ונשאל לגילו נדחתה מועמדותו. "מקבלים אנו את טענת המבקש", אומר בית הדין בהחלטתו "כי נקלע למצוקה אישית רגשית וגכלכלית כאשר חיפש עבודה תקופה ממושכת ולא נענה. כאשר השמיט המבקש את גילו מקורות החיים פנו אליו מעסיקים פוטנציאליים, אולם בכל פעם שנשאל ו'הסגיר' את גילו נשל מהראיון, ואף אחד המראיינים הגיב כשהשיב מהוגילו: 'מה אתה חושב שאנחנו מנהלים פה בית אבות'. על רקע זה עשה המבקש מעשה ו"צעיר" את גילו בקורות החיים, ואז נפתחו דלתות המעסיקים ובתוך זמן קצר התקבל לעבודה אצל המשיבה".
להמשך הרשימה …
דומה שקשה להיות מופתעים מהסיפור הזה. הפליה מחמת גיל היא מכה נפוצה בשוק העבודה (ראו למשל: רותי סיני עברת את גיל 40? אתה זקן מדי לעבודה" הארץ 20.11.06; "גמלאי הפנסיה המוקדמת מחפשים סיבה לקום בבוקר" הארץ 26.11.06; ענת מרדכי "רק בגלל הגיל - אפלייה בשוק העבודה" ynet 20.11.07; גיל קורן "אחד מכל שלושה מחפשי עבודה טוען לאפליה" ynet 2.3.10).

על רקע זה נחקק חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שאוסר על הפלייה מחמת גיל ומחמת עילות "מועדות" אחרות: מגדר, הורות, נטייה מינית ועוד. אבל למשפט יש יכולת מוגבלת בשרוש נורמות פסולות דעות קדומות והפלייה. כך תאר זאת השופט חשין בהקשר של הפליית נשים בעבודה:

"ריבוי החוקים האוסרים על הפלייתה של האישה – הם ועמהם האמירות הרבות והארוכות בהלכה על הצורך הדוחק בנו לשרש את הנוהג הרווח ולפיו הגבר נעלה על האישה בתחומי החיים השונים – אינם מדברים בשבחנו… כל אלה מעידים על עצמם ועל הנעשה בחברה כי נשים מופלות לרעה בחיי היומיום. מלמדים הם על ניסיונם הנואש של המחוקק ושל בתי-המשפט להילחם בנהגים רעים שפשו והשתרשו בחברתנו. והמלחמה מלחמת-חורמה היא. אכן, ככל שאותם נהגים פסולים מתרבים והולכים, כך – ובה-במידה – מַשִׁיבִים החוקים האוסרים הפליית נשים רוח עזה בדוקטרינה ונוסכים הם בה עוצמה רבה. כך היה איסור הפליה מחמת מין – איסור הפלייתן של נשים – לאחד מן החזקים בעקרונות המובילים במשפט ישראל. עיקרון הוא שעקרונות אחרים יגורו מפניו, ייקודו וישתחוו לו." (בג"צ 6845/00 ניב נ' בה"ד הארצי לעבודה ניב נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד נו (6) 633, 688; נבו).

ניסיון החיים מלמד שקשה עד מאוד לאכוף את איסור ההפליה מחמת גיל. מעביד שמשליך קורות חיים לפח רק בשל כך שאינו מעוניין להעסיק אדם מבוגר, יכול לתרץ, ובפועל גם מתרץ את החלטתו בנימוקים אחרים שאינם אלא מסווה לשיקול הפסול. ממילא במרבית המקרים אין המעביד נדרש אפילו לתרץ את החלטתו.

הא לכם דוגמא לקשר שבין הזכות לפרטיות לבין זכויות אדם אחרו: להוציא מקרים חריגים של מציצנות לשמה, פגיעה בפרטיות היא פתח לפגיעות בזכויות ובאינטרסים לגיטימיים נוספים.

מה הייתם אומרים, למשל, על מעביד שמפטר אדם תכול עיניים, שלאחר שנים מסתבר שלמעשה צבע עיניו הוא חום והוא משתמש בעדשות מגע צבעיוניות? קרוב לוודאי שהייתם אומרים שהפיטורין אינם מוצדקים משום שצבע העיניים אינו רלבנטי לקבלה לעבודה. ובכן - גם הגיל אינו רלבנטי, ולפיכך הצערת גיל אינה צריכה להיחשב ל"שקר" וכעילה לפיטורין.

ומה אם מעביד ששואל מועמד על נטייתו המינית? גם כאן מדובר במשהו שאסור למעביד להפלות בגינו. על רקע זה, ובשים לב לכך שעדיין קיימות דעות קדומות שבגללן מפלים עובדים בשל נטייתם המינית, איני חושב שאדם חייב לתת תשובה מדוייקת על השאלה מעין הזו אם המעביד מעיז לשאול אותה. כמובן שהתשובה הנכונה והכנה ביותר היא "זה לא העסק שלך". אבל לכו תנסו לענות ככה למראיין, שצריך להחליט האם לקבל אותכם לעבודה.

אכן, יש מקרים מעטים, שבהם טיב המשרה שבה מדובר הופך לרלבנטי גם מאפיינים שבדרך כלל אסור למעביד להביאם בחשבון בעת קבלת עובדים. משרת אבטחה שכוללת חיפוש על גופן של נשים ראוי שתיוחד לנשים בלבד. אורח חיים דתי עשוי להיות רלבטי במוסד חינוך דתי. רצוי שסרוגייט לנשים יהיה סטרייט. אבל באותם מקרים מיוחדים ראוי שהמעביד יכלול את הדרישות החריגות הללו כבר במודעת ה"דרושים". באופן כזה יוכל מועמד שאינו עונה על הדרישות החריגות לחסוך מעצמו את המאמץ ואת עגמת הנפש שכרוכים בפנייה חסרת סיכוי מלכתחילה. חשוב מכך - כך גם יהיה ניתן לפקח ולבחון את השימוש בטענה של אבחנה מותרת מחמת טיב המשרה או התפקיד.

החלטה אמיצה וראויה ברוח זו קיבל בית הדין לעבודה בתל אביב במקרה של אשה, שהיתה מועמדת לעבודה ונמנעה מלגלות למעסיק שהיא בהריון. המעסיק ביקש לפטרה בטענה שפגעה באמונו. בית הדין דחה את הטענה וקבע שהפיטורין אינם כדין:

"הטלת החובה על נשים לגלות את עובדת היותן בהריון בעת מו"מ לקבלה לעבודה תביא במקרים רבים לאי קבלת האישה לעבודה מטעם זה, דהיינו להפלייתה מטעמי מין והורות, כאשר המעסיק יסווה שיקול זה בשיקולים אחרים (אי התאמה, מועמדים אחרים היו בעלי כישורים טובים יותר וכו'). בכך, תישלל מאותן נשים זכותן לשוויון וזכותן לעבוד ולממש את עצמן. לפיכך, הגשמת עקרון השוויון בפועל מצדיקה שלא לחייב אישה לגלות את עובדת הריונה בעת מו"מ לקבלתה לעבודה" (ע"ב (תא) 10355/06 אדוה צפון-בנימין נ' נאמן יעוץ והכוונה בע"מ).

תוספת מאוחרת: משנה תוקף לפסיקה הזו נתן בית הדין הארצי לעבודה - ראו כאן.

גם במקרה הנוכחי אמר בית הדין לעבודה, "כי על מערכת המשפט לעשות כל שביכולתה על מנת למגר את התופעה הפסולה של ההפלייה וכדי להימנע מהטמעת נורמות פסולות ביחסים שבין עובד למעביד." אבל בית הדין דחה את טענת העובד, כיוון שלא הוכיח כי מעסיקו ביקש להפלותו מחמת גיל, וכיוון שגם לאחר שהתקבל לעבודה המשיך העובד לשמור על עקביות והמשיך להציג עצמו כצעיר מכפי גילו.

בכל הכבוד - ניתן היה לעשות יותר. בעניין שונה במקצת אמר בית הדין הארצי לעבודה:

"קיימת חשיבות ראשונה במעלה שלציבור תהיה מודעות שלא להשתמש בסטריאוטיפים, ועל-כן משקל גדול יש לתת לסוג השאלות הנשאלות והאמירות הנאמרות למועמד לעבודה, כמו גם לספציפיקציות הנדרשות בהזמנות להצעות במכרזים. כאמור, די באמירות ובשאלות כדי להטיל אחריות גם אם לא הוכחה כוונה, גם אם הכוונה טובה." (דב"ע נו/129-3 פלוטקין נ' אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע ל"ג 481; נבו).

ההחלטה הנוכחית מתעלמת מניסיון החיים ומהפרקטיקה הנלוזה של הפליה מחמת גיל. אין לי מושג מדוע התעניינו מעבידיו של קורן בגילו בעת שקיבלו אותו לעבודה, אבל במרבית המקרים מדובר בנתון שאינו מעניינו של המעביד. מעבידים רבים שנוקטים בהפליה עושים זאת באופן מתוחכם וסמוי, ולכן מוטב שלא יוכלו לברר נתונים שממילא אסור להם להביא בחשבון שעה שהם שוקלים האם לקבל אדם לעבודה. כמו שכותבת עו"ד שרון אברהם ויס:

"ככלל ראוי שמועמד לעבודה ימסור פרטים נכונים למעביד, ממש כפי שראוי שמעבידים לא יבקשו לקבל פרטים בעניינים שאינם רלבנטיים לעבודה. בדרך כלל, וכך גם בענייננו, גיל אינו נתון רבלנטי ועל מעביד להימנע מלשאול עליו… אכן, מטבע הדברים, יחסי עבודה מחייבים פלישה מסוימת מצד המעביד לפרטיות העובד. ראוי לדקדק בעניין זה ולהקפיד שהפגיעה תהיה מינימאלית – רק ככל שדרוש ורלבנטי בנסיבות העניין. אף בשל כך ראוי שמעביד ימנע מלשאול לגילו של אדם, ולכל נתון ביוגרפי או מידע אישי אחר שאינו נדרש (או שאסור שיהיה נדרש) לצורך ההחלטה האם לקבל אדם לעבודה."

הצעת חוק פרטית נגד תביעות מצננות

כתבתי כבר כמה וכמה פעמים על SLAPP - תביעה או איום בתביעה, שבאים בתגובה להתבטאות או פעילות שנעשתה במסגרת ויכוח ציבורי, ושתוצאתן המסתברת, לעיתים גם כוונתן, להטיל אפקט מצנן על הנתבע ועל אחרים - להרתיע אותם מלהשתתף בויכוח המסוים, בקונפליקטים אחרים עם התובע או בשיג ושיח ציבורי באופן כללי".

חה"כ שלי יחימוביץ, אורי אורבך וניצן הורוביץ הגישו היום הצעת חוק פרטית שמבקשת להתמודד עם התופעה (ראו ידיעה בגלובס). לפי ההצעה, שנוסחה בקליניקות למשפט של המכללה למנהל, יוכל נתבע לבקש למחוק תביעה הנחזית כ-SLAPP בהתקיים התנאים הבאים: (1) התובענה עלולה להרתיע את הציבור, כולו או חלקו, מהשתתפות בהליך דמוקרטי; (2) בית המשפט סבור שסיכויי הצלחת התובענה אינם גבוהים; או שבית המשפט סבור כי העניין הציבורי בהשתתפות בהליך דמוקרטי, שבבסיס עילת התובענה, עולה על העניין הציבורי שבבירור התובענה.

מתוך דברי ההסבר להצעת החוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי, התש"ע–2010:

"הצעת חוק זו באה בשל הגידול המדאיג במספר התובענות המשפטיות המוגשות לבית המשפט במטרה להרתיע אזרחים מלממש את זכותם החוקתית לחופש הביטוי ומלהשתתף בויכוח הציבורי. במקרים רבים עלולות הבעת דעה או השמעת ביקורת ציבורית לגיטימית לגרור תביעות נזיקיות גדולות, ובכך להרתיע מהבעת עמדה בנושאים ציבוריים. מדובר בתובענות אשר תוצאתן היא יצירת אפקט מרתיע על חופש הביטוי ועל דיון ציבורי ביקורתי בשאלות פוליטיות וחברתיות."

הצעת החוק שואבת השראה מחקיקה שאומצה ב-25 מדינות בארצות הברית, המכונה חקיקת ANTI SLAPP (Strategic Lawsuit Against Public Participation). החקיקה האמריקאית מתמודדת עם תובענות אזרחיות שמטרתן הגבלת חופש הביטוי בעניינים ציבוריים..."

בהצלחה.

להוריד את מארק צוקברג מהמקפצה

מארק צוקברג הודיע לאחרונה, שהפרטיות כבר לא מעניינת, ובמקביל הכניס שינויים נוספים בהגדרות הפרטיות של פייסבוק, כדי להקשות על המשתמשים לשלוט במידע האישי שלהם. צוקברג מתאמץ לשחוק את הפרטיות ולהרגיל אותנו ל"עולם שקוף" כדי להתאים את תפיסת העולם ואת הערכים שלנו למודל העסקי של פייסבוק. הוא לא לבד בעניין הזה - תאגידי אינטרנט רבים עושים זאת - רק שצוקברג, אולי בגלל גילו הרך (כולו בן 25), משתין כשהוא עומד על המקפצה. ואולי טוב שכך - זה בדיוק מה שנחוץ כדי לעורר התנגדות.

נכון שקיומם של השירותים הוירטואליים מותנה במציאת מודל עסקי שיאפשר לחברות האינטרנט להרוויח. אבל ראוי שגם המשתמשים יהיו שותפים לתהליך החיפוש אחר איזון ראוי ובר-קיימא בין זכויותיהם לבין האינטרסים הכלכליים של תאגידי האינטרנט. אלה האחרונים נהנים מעדיפות על פני המשתמשים הבודדים והבלתי מאורגנים וכשל השוק הזה מחייב התערבות.

מפקחי הפרטיות, שפנו לאחרונה לגוגל בדרישה לשפר את מדיניות הפרטיות שלה, צריכים למהר ולאיים גם על צוקברג, ובמקביל למהר וליזום חקיקה, שתהווה משקל נגד לכשלי השוק. במקביל חייב לבוא גם לחץ של "השוק" – של המשתמשים. אפשר, למשל, (לנסות) לעזוב את צוקברג ופייסבוק – אולי למיזם האלטרנטיבי החדש, שיזמו ארבעה צעירים (אחד ישראלי?) בניו-יורק.

אפשר ורצוי גם לחתום על העצומה שפרסם ארגון הזכויות האמריקני:

Dear Mark Zuckerberg,

I use Facebook because it allows me to share with the people I choose—not the people you choose. Facebook's recent changes make it harder for me to control my private information. And unfortunately, that makes it harder for me to trust Facebook with that info at all.

Please do the following to regain my trust:

1. Give me control over all of the information that I share via Facebook, including "connections." Make privacy the default, and then, let me choose who can see that information: friends, apps, pages, or the whole world.

2. Make sure that my information will not be shared with any third party—including applications, websites, or other Facebook partners—without my express opt-in consent.

Facebook says that privacy is about giving users control of their own information. Please live up to that!

ובתרגום חופשי (מאוד): אני משתמש/ת בפייסבוק משום שהיא מאפשרת לי לשתף במידע האישי שלי את הא/נשים שאני בוחר/ת - לא את אלה שאתה בוחר. השינויים שהכניסה פייסבוק לאחרונה מקשים עלי לשלוט במידע האישי שלי, ובאופן כללי - מקשים עלי לסמוך על פייסבוק. כדי לזכות באמוני עליך לתת לי שליטה על המידע האישי שלי ועל יכולתי לחלוק או שלא לחלוק אותו עם אחרים באמצעות פייסבוק; להפוך את הפרטיות לברירת המחדל ולתת לי לבחור מי יוכל לראות את המידע האישי שלי; להבטיח שהמידע שלי לא יועבר לצדדים שלישיים, לרבות שותפים עסקיים של פייסבוק, אלא לאחר קבלת הסכמה מפורשת שלי (opt-in). פייסבוק אומרת שמשמעות הפרטיות היא לתת למשתמשים יכולת שליטה במידע האישי שלהם ועליה לעמוד בהגדרה זו.

תוספת מאוחרת: ראו אצל יהונתן קלינגר "מסיבת התה של פייסבוק" 19.5.10

ACLU's Petition: "Facebook's Privacy Policy: Gain Control of Your Information"

photograph: Rita Willaert "Manneken Pis" "Little Man Piss" in Brussels; jdlasica Mark Zuckerberg

Suzanne Ito "Facebook Revolt at Hand?" ACLU 15.5.10
"Facebook Executive Answers Reader Questions" blogs.nytimes 11.5.10
Xeni Jardin "NYT Q&A with Facebook exec: lametastically lame" boingboing 11.5.10
JIM DWYER " Four Nerds and a Cry to Arms Against Facebook" nytimes 11.5.10
NICK BILTON "Price of Facebook Privacy? Start Clicking" nytimes 12.5.10
"Facebook CEO Slammed 'Dumb' Users Who Trusted Him in College" gawker 13.5.10
"How to Quit Facebook Without Actually Quitting Facebook" lifehacker 13.5.10
Claudine Beaumont "How to: delete your Facebook account, and adjust key privacy settings" telegraph 14.5.10

הפרטיות נעלמת עם עזרה קטנה של חברים

באתר EFF פורסמה סקירה משווה של השינויים "המדהימים" שחלו במדיניות הפרטיות של פייסבוק בחמש השנים שחלפו מאז הקמתה. בתחילה הציעה הרשת החברתית מרחב פרטי לתקשורת עם יכולת לתקשר עם אחרים בהתאם לבחירה של המשתמש. מהר מאוד היא הפכה למקום שבו ברירת המחדל היא חשיפה ציבורית של מידע אישי רב. היום כבר אין לך ברירה – חלק גדול מהמידע האישי הוא ציבורי ופייסבוק חולקת אותו עם אתרים אחרים ומשתמשת בו לצורך התאמה אישית של פרסומות מסחריות. תהליך השחיקה ההדרגתית בפרטיות וביכולת השליטה במידע האישי של מנויי facebook מומחשת באמצעות הגרסאות השונות והמשתנות של מדיניות הפרטיות של הרשת.

עורך הסקירה, Kurt Opsahl, מונה ברשימה אחרת שישה דברים שכדאי לדעת:
1. פייסבוק לא מאפשרת לך לחלוק מידע אלא באמצעות הקשרים הרשומים בפרופיל שלך.
2. פייסבוק אינה מכבדת את מדיניות הפרטיות הישנה שבהסתמך עליה העלית מידע אישי לרשת.
3. פייסבוק שללה מהמשתמשים את היכולת להגביל את השימוש שהיא עושה במידע האישי שלהם.
4. פייסבוק תמשיך לאגור ולהשתמש בקשרים שלך גם לאחר שתמחק אותם.
5. פייסבוק יוזמת לעיתים קשרים חדשים עבור המשתמשים ללא ידיעתם, רק על סמך זה שסימנו דבר מה ב-"like".
6. פייסבוק עלולה להראות בדף הקשרים את פוסט שפרסמת, גם אם לא בחרת בכך.

וזה הסיכום שלו:

בחינת הרצף של הצהרות הפרטיות מספרים סיפור ברור. בתחילה משכה אליה פייסבוק גולשים בכך שהציעה להם שליטה טובה ופשוטה על המידע האישי שלהם. ככל שגדלה והפכה חשובה יותר היא יכלה לשפר את אמצעי השליטה הללו. תחת זאת, בתהליך איטי היא נכסה לעצמה ולשותפיה המסחריים יותר ויותר מידע אישי של המשתמשים תוך שהיא מגבילה את יכולתם של האחרונים לשלוט במידע זה.

לפני כשבוע הזכרתי כאן , שמייסד פייסבוק, הודיע לאחרונה ש"הנורמה החברתית של הגנת הפרטיות עומדת לעבור מהעולם." אדון זוקברג אמנם אינו סוציאלוג וספק אם ערך מחקר בעניין, אבל הוא עושה מאמצים כדי הנבואה שלו תגשים את עצמה. כמה נחמד: רשת חברתית שוחקת את הנורמה החברתית של הפרטיות - עם עזרה קטנה של חברים.

ראו עוד:

גוני נוי "פייסבוק הסוותה אפליקציית מיקום בסלולר" theMarker 11.5.10

עומר טנא "פייסבוק ממשיכה להשתלט על העולם" theMarker 11.5.10

Kurt Opsahl "Facebook's Eroding Privacy Policy: A Timeline" eff.org 28.4.10
Richard Esguerra "A Handy Facebook-to-English Translator" eff.org 28.4.10
Kurt Opsahl " Six Things You Need to Know About Facebook Connections" eff.org 4.5.10
Terri Oda "Why Facebook is like your psycho ex" WebIsecurity.Blofspot 8.5.10

photograph on right: cambodia4kidsorg (Some rights reserved) "Move On Privacy on Face book Campaign"

photograph above: Matt McKeon's "The Evolution of Privacy on Facebook" infographic as a timeline by Terriko (FLICKR.COM - Some rights reserved): This is a grouped together version of Matt McKeon's "The Evolution of Privacy on Facebook" infographics, available here: mattmckeon.com/facebook-privacy/ (I just wanted a smaller evolution graphic for a blog post) The blog post is up here: Why Facebook is like your psycho ex

גוגל מפרסמת נתונים על הבקשות שמפנות אליה ממשלות

לפני כשבועיים העלתה גוגל לרשת סטטיסטיקה עולמית של המקרים שבהם היא נדרשה על ידי סוכנויות ממשלתיות לחשוף מידע על משתמשים באתריה (Government Requests tool) או בקשות להסיר תכנים, כלומר, לצנזר. בכך נענתה החברה ללחץ ציבורי שמופעל עליה בשנים האחרונות לעדכן את הציבור על התנהלות הממשלות בכל הנוגע למידע הרב שזורם ברשת האינטרנט.

צעד מבורך זה הוא עדיין רק טיפה בים. ממשלת ארצות הברית למשל הגישה במחצית השניה של שנת 2009 שאילתות לגבי אלפי גולשים אמריקנים – פרטים אישיים שנתפסו במיילים, בהיסטוריית גלישה וכד'. הספירה של גוגל כוללת רק בקשות שהופנו בהליכים פליליים בלבד, בשונה, למשל, מבקשות שמתקבלות משירותי הביטחון. בקשה מתועדת אחת יכולה לכלול למעשה דרישה לחשיפת מידע של מספר גולשים. ואם גוגל לבדה קיבלה אלפי בקשות במשך חצי שנה ניתן רק לשער כמה בקשות הופנו ליאהו, פייסבוק, מייקרוסופט, אמזון ואתרים רבים אחרים.

בדברי ההסבר ובבלוג המדיניות של גוגל נאמר, שחלק גדול מהדרישות הוא לגיטימי ומוצדק ונותנים דוגמא של דרישה להסרת פורנוגרפיה של ילדים. אבל קרוב לוודאי שיש גם מקרים אחרים, וגוגל מודיעה שהיא מקווה שהשקיפות תקדם בברכה דיון ציבורי בסוגיות של חשיפת מידע אישי של גולשים ושל צנזורה באינטרנט.
בארה"ב קיימים מספר ארגונים עצמאיים, שפועלים ומפרסמים דו"חות בנושאים אלה, וביניהם הארגונים Chilling Effects ו- Open Net Initiative. באשר לדרישות מידע ממשלתיות - כדאי גם להעיף מבט בסירטון קמפיין הזכויות הדיגיטליות של סניף ה-ACLU בצפ' קרוליינה.

dotRightsDemand Your dotRights! Youtube

________________________________

Google Government requests http://www.google.com/governmentrequests/
David Drummond "Greater transparency around government requests" Google Public Policy Blog
Ryan Singel "Google: U.S. Demanded User Info 3,500 Times in 6 Months" Wired.com/TreatLevel 20.4.10
David Kravets "Google Talks Transparency, But Hides Surveillance Stats" wired.com/threatlevel 17.12.09
Chris Conley "Google's New Transparency Tool: A Window Into Government Surveillance" ACLU Blog 20.4.10
Catherine Crump "North Carolina Wants to Know What You Bought from Amazon" ACLU Blog 21.4.10
dotRights Demand Your dotRights! Youtube

Suzanne Ito ACLU Demands North Carolina Stop Requesting Amazon Purchase Info ACLU Blog

הספרנים בניו יורק התחכמו ל-FBI הארץ 23.4.10

אם תרצו - תנועה פשיסטית או "רק" סכנה לדמוקרטיה?

"אם תרצו – תנועה פשיסטית" היא קבוצת פייסבוק שהוקמה כתגובה לקמפיין מפוקפק ואגרסיבי של ארגון, המבקש לנכס את חזונו של הרצל למטרותיו. הזאב בעור הכבש חשף את שיניו ומיהר לאיים בתביעת דיבה.

במכתב איום שהגיע למקימי קבוצת הפייסבוק, מתוארת "אם תרצו" כ"תנועה ציונית מתונה" שאין בינה לבין "ביטויי הפשיזם ולא כלום, נהפוך הוא". על יסוד הקביעות הללו, שהמעט שניתן לומר עליהן הוא שהן שנויות במחלוקת, מנסה הדובר להרים את עצמו באמצעות משיכה בשערות ראשו, ומגיע למסקנה שלפיה "ממילא" כל מי שמייחס ל"אם תרצו", לפעיליה או לפעילותה קשר לפשיזם או גילוייו "עושה זאת ביודעין, בזדון ובכוונת מכוון… על מנת להקהות את חודי פעילותה הציונית" של התנועה.

אפשר לנחש מדוע תנועה שמנסה להחדיר ללב הקונצנזוס הישראלי סדר יום מסוכן ומפחיד מבקשת להציג את עצמה כ"מתונה". אבל לא תמיד דיי במתק שפתיים כדי למנוע את האסוציאציות החזקות, שעולות לנוכח רטוריקה של "רוח האומה" ו"שלמות האתוס", "סכין בגב" או "תבוסתנות". חופש הביטוי במדינה דמוקרטית מגן גם על מי שמבקש להצביע על קשר או על דמיון בין תופעה כזו לבין פשיזם ולא כל שכן בינה לבין "גילוייו" הרבים והמגוונים.

כדי להפליג ב"חומרת הדיבה" כביכול, כולל מכתב האיום סקירה תמציתית וחלקית משהו של תולדות הפשיזם במאה ה-20 ואף מאזכר את חבירתה של איטליה הפשיסטית לגרמניה הנאצית ולהשמדת היהודים. אלא שייחוס אידיאולוגיה פשיסטית או מאפיינים פשיסטיים למאן דהוא אינו מזהה אותו בהכרח עם לובשי החולצות החומות של מוסיליני או עם כרזות התעמולה של גבלס, ממש כשם שהגדרתו של אדם כ"ציוני" אינה מזהה אותו עם "אם תרצו".

יתכן שהמכתב מזכיר את הנאצים כדי לכוון לפסיקת בית המשפט העליון, שלפיה הטחת הכינוי "נאצי" היא הוצאת לשון הרע בלתי מוגנת, שעה שהיא באה כ"דברי נאצה אישיים קשים שאין דבר בינם לבין ביקורת, נוקבת ככל שתהיה" על השקפה או התנהגות (רע"א 10320/03 בן גביר נ' דנקנר). אבל אפילו לגבי השוואה למשטר הנאצי קבע בית המשפט העליון:

"נגעים שתרמו להיתכנותן של זוועות האתמול, דוגמת הגזענות, הפיכת הדמוקרטיה כלי בידיו של מי שדוגל בחיסולה, שנאת מיעוטים, כל אלה לא פסו וחלפו מן העולם. הסכנה שישובו וירימו ראשם בעינה עומדת. הגבלת השימוש במונחים מאותם ימים חשוכים לא תאפשר דיון ציבורי רחב בתופעות שונות של חיינו בהווה, היא לא תאפשר למידה מלקחי העבר ותשלול אמצעי חשוב לדיון ציבורי בסוגיות חשובות ולגיבוש תפישות ודעות." (רע"א 2572/04 פריג' נ' כל הזמן).

דיני לשון הרע בישראל נותנים הגנה להבעת דעה ולביקורת (להבדיל מהפצת עובדות שקריות), אלא אם הן מפורסמות שלא "בתום לב". בניסיון לשלול הגנה זו מ"אם תרצו – קבוצה פשיסטית", טוענת "אם תרצו" שקבוצת הפייסבוק הוקמה מתוך כוונת "זדון" "על מנת להקהות את חודי פעילותה הציונית" של התנועה. אלא שאפילו היתה פעילותה של "אם תרצו" "ציונית", ולדעתי היא איננה כזו, עדיין מותר לבקר גם פעילות ציונית. כלומר, לפחות בינתיים, כל עוד "אם תרצו" לא הצליחה להשליט את השקפתה "המתונה" ו"הדמוקרטית".

אבל עיקר העיקרים הוא שחופש הביטוי נועד בדיוק כדי לאפשר פולמוס ב"שוק הדעות" ולביטויים שכוונתם להקהות את עוקצם של פעילויות וקמפיינים כמו זה של אם תרצו – ציוניים או אנטישמיים, פשיסטים או קומוניסטים. זוהי "החירות העומדת לכל אדם במדינה הדמוקרטית להביע באורח חופשי את התרעומת שבליבו… את דעתו בעניינים שעל סדר היום, אפילו יהיו אלה דעות קיצוניות ומכעיסות, ואפילו ינוסחו בלשון צורמת ומקוממת." (רע"א 10320/03 בן גביר נ' דנקנר) - לקחת חלק פעיל "בהליך הדמוקרטי ולהביא לשינויים בדרך ראויה" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס).

לבסוף, האחריות שמבקש מכתב האיום להטיל על מקימי קבוצת הפייסבוק ל"אמירות חמורות" לכאורה של צדדים שלישיים - האלפים שהצטרפו לקבוצה גם היא אינה מעוגנת בדין.

שוקי גלילי כבר התייחס לאיום של "אם תרצו" וכתב שהוא מגוחך כיוון שמדובר בהבעת דעה לגיטימית. גם אני סבור כמוהו. מערכת המשפט אינה המקום להכריע בויכוח פוליטי, ודאי לא בפולמוס היסטורי או פילוסופי. אבל המציאות לימדה אותי שגם תביעות דיבה מגוחכות ומופרכות גורמות נזק כבד לשיח הציבורי הדמוקרטי.

כל זאת למה? חוסר הוודאות המשפטית הגדול במיוחד, שמאפיין את הפסיקה בתביעות דיבה, משליך על הסיכון הכלכלי שכרוך באפשרות של חיוב הנתבע בפיצוי. הגם שפעמים רבות אין לסכומי העתק הנתבעים כל אחיזה במציאות ובדין, עדיין יש בהם כדי להטיל סיכון כלכלי נכבד, שאזרח מן השורה אינו יכול להתעלם ממנו. "נזק" וסיכון כספי גדולים יותר נובעים מהוצאות המשפט ומשכר הטרחה שנדרשים כדי להתגונן מפני תביעת דיבה, מופרכת ככל שתהא. מצב זה משמש בעלי אמצעים להתנכל ולהשתיק דעות וביקורת.

לעיתים דיי באיום בהגשת תביעה ואפילו אין צורך להגיש אותה - עלות מכתב התראה היא אפסית, ואין בשליחתו אפילו את מעט הסיכונים הכרוכים בהגשת תביעה. המאיים מרגיש חופשי להעלות טענות מן הגורן ומן היקב, לרבות טענות משפטיות שאין בהן ממש. לעומת זאת, עבור מקבל מכתב ההתרעה, שחושש פן ייגרר להתדיינות משפטית מעיקה, מדובר באיום ממשי ומוחשי, ועקב כך הוא גם עלול להשיג את מטרתו. מכתבי ההתראה הם נוכחים-נפקדים במשפט. אם מוגשת תביעה, היא מכילה את המכתב וההתדיינות אינה מתייחסת אליו. אלא שברוב המקרים כלל לא מוגשת תביעה, וקורבן האיום גם אינו מעוניין לתת לו פרסום, לעיתים כיוון שאינו מעניין ללבות את האש, ולעיתים כיוון שהוא בוש ב"התקפלותו" ובהיענותו לדרישות המאיים.

הזכרתי כאן לא פעם את תופעת ה-SLAPP - התדיינות אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית (Strategic Litigation Against Public Participation). בדומה לפאשיזם גם ל-SLAPP אין עדיין הגדרה מוסכמת אחת. הקולעת ביותר לטעמי היא :

"תביעה או איום בתביעה, שבאים בתגובה להתבטאות או פעילות שנעשתה במסגרת ויכוח ציבורי, ושתוצאתן המסתברת, לעיתים גם כוונתן, להטיל אפקט מצנן על הנתבע ועל אחרים - להרתיע אותם מלהשתתף בויכוח המסוים, בקונפליקטים אחרים עם התובע או בשיג ושיח ציבורי באופן כללי".

אפקט ההרתעה וההשתקה של ה-SLAPP מושג על ידי הסטת הויכוח מהזירה הציבורית אל זו המשפטית, שבה נמצא אדם מן הישוב בעמדת נחיתות אל מול התובע. מטרתם העיקרית של התביעה או האיום בתביעה אינו זכייה בסעדים המשפטיים אלא לנצח ב'חיים האמיתיים'. זהו כלי רב עוצמה, זול ואפקטיבי, שיש בו כדי לפגוע פגיעה קשה בחופש הביטוי, בדיון ציבורי פתוח לכל, ביכולתו של הציבור להגן על זכויות היסוד שלו ועל איכות החיים שלו ובתהליך וביכולת המנהל הציבורי והמערכת הפוליטית לקבל החלטות המבוססות על כל השיקולים והמידע הנוגעים לעניין."

פגיעתה של ה-SLAPP היא מסוכנת במיוחד כאשר היא מכוונת כלפי יחידים וקבוצות שמבקשים לקחת חלק בשיח הציבורי ונתקלים בגורמים חזקים ומבוססים יחסית שמבקשים להשתיקם. השתתפות אזרחית בהליך הדמוקרטי היא טובין חברתי חשוב אבל גם פגיע מאוד. תביעת לשון הרע בשל התבטאות בויכוח ציבורי משדרת מסר כללי לציבור, שאינו מוגבל לויכוח המסוים או לתובע הספציפי, ולפיו להשתתפות בשיג ושיח הציבורי עלול להיות מחיר אישי כבד. ניהולו של מאבק ציבורי כרוך ממילא במאמץ וב"מחיר" אישי, ועל כן רב הפיתוי להתכנס בדלת-אמות, להותיר לאחרים את ההשתתפות בזירה הציבורית, וליהנות מפירות מאבקיהם (תופעת ה-Free Rider). האפקט המרתיע של ה-SLAPP מחזק נטייה טבעית זו, מעודד עוד יותר הימנעות מהשתתפות בזירה הציבורית, ועל כן פוגע באינטרס הציבורי לעידוד ההשתתפות הציבורית בשיג ושיח הדמוקרטי.

עושה רושם שנצטרך להמשיך ולעקוב אחר ה-SLAPP של "אם תרצו", ולעשות מאמץ כדי שלא יטיל אפקט מצנן על הביקורת נגדה - למשל, באופן שבו התעורר הציבור לתמוך בעיתונאי מיקי רוזנטל. בינתיים אני תוהה ביני לבין עצמי כיצד היה נוהג בנימין זאב הרצל לו היה מתעורר לחיים ונוכח לדעת מה מעוללת "אם תרצו" לזכרו ולמשנתו. לדעתי הייתה עומדת לו עילת תביעה לא רעה נגדם, אבל כיוון שהיה עיתונאי ודמוקרט אני גם רוצה לקוות שהוא היה מתאפק ומשיב להם כגמולם בזירה הציבורית ולא בבתי המשפט. כך או כך, הרצל מת מזמן וכבר אינו נהנה מזכויות משפטיות. תוכלו לעשות בשמו הכול – אם תרצו.
_____________________________________________________________________
* גילוי נאות: האגודה לזכויות האזרח שבה אני עובד היא בין הארגונים שנהנים מתמיכתה של הקרן החדשה לישראל. הקרן משתתפת בעקיפין במימון שכרי, וזאת למרות שבדרך כלל אני עוסק בענייני מידע ופרטיות, ורק לעיתים רחוקות מתפנה ל"השחזת סכינים" ולהחלשת "הרצון הלאומי". אם עובדה זו תגרום למישהי לראות את עמדתי כמשוחדת - שיבושם לה.

ראו עוד:

דני פילק "אם תרצו נהפוך לדיקטטורה" הארץ 22.4.10

יהונתן קלינגר "אם תרצו - מתנועה פשיסטית לארגון פשע" Intellect or Insanity 16.4.10 (למרות שאיני בטוח שאני מסכים עם יהונתן בנקודה זו; השימוש שהם עשו במדים הוא נואל - לא רק את הרצל הם מנכסים לעצמם, החצופים - אבל הנטייה שלי היא לקמץ בשימוש במשפט הפלילי לצורך מישטור של ביטוי; חוץ מזה - "ביזוי המדים" ו"קדושתם"?).

חיים לוינסון "תנועת אם תרצו חילקה עותקים של תפילת יזכור בנוסח חדש" הארץ 18.4.10

קרבס שירי "אם תרצו - אין זו דמוקרטיה" המכון לדמוקרטיה 23.3.10

עידו קינן "אני כותב עליך שיר הסתה/ ואתה מתבכיין על זכויות יוצרים" חדר 404 19.4.10

ספי רכלבסקי "רוח רעה" הארץ 30.4.10

גילי רעי "שכול זה לא קמפיין" אתר האגודה לזכויות האזרח 19.4.10

ישי מנוחין "חופש השיסוי" nrg מעריב 22.4.10

אמיר פוקס "אם תרצו נספר לכם אגדה" אתר הקרן החדשה לישראל

תוספת מאוחרת:

מענה נחרץ ויפה לאיום: מכתב התגובה של עו"ד מיכאל ספרד

גלעד גרוסמן "אם תרצו תובעת מליונים מקבוצת שמאל בפייסבוק" וואלה חדשות 27.5.10

"רשומה רפואית לאומית" הם רוצים

אתר משרד הבריאות חשף מידע חסוי של קשישים סיעודיים המטופלים במוסדות גריאטריים, כך כותב הבוקר גיא גרימלנד ב"הארץ":

"לעיתים בעיות אבטחת מידע חושפות מידע חסוי באופן כה שקוף, שלא נדרשת כל פעולה מתוחכמת כדי להשיגו. כזה המקרה באתר משרד הבריאות באגף הגריאטריה שלו. באתר מוצג מדריך מקיף ומפורט להיכרות עם הפורטל והתכנים המופיעים בו. במדריך מופיעים נתונים אישיים של של עשרות מטופלים במוסדות גריאטריים. הנתונים, מיותר לציין, אמורים להיות חוסיים, אך כאמור כוללים את פרטיהם המלאים של המטופלים (שם מלא ומספר תעודת זהות), את סוג האשפוז, דיווח על מספר הימים שבהם שהה המטפל במוסד הגריאטרי, פרטים על אופן האכלתו ואף העלות הכספית לכל אשפוז. המדריך הוא חלק מיישום מערכת ה-SAP באגף הגריאטריה של המשרד".

ידיעות על כשלים ודליפות במאגרי מידע הן חזון נפרץ ועדיין, בניגוד לכל "הנביאים" שמבשרים על מותה של הפרטיות, אנו ממאנים להרגע ולהשלים. סודיות רפואית היא מקרה אחד של הזכות לפרטיות אבל יש לה מעמד מיוחד. היא עוגנה בקוד האתי של הרופאים אלפי שנים לפני ש"הבורגנים המציאו את הזכות לפרטיות" (ה"ההברקה" המזלזלת של פרופ' שיזף רפאלי). בדרך כלל פגיעה בפרטיות היא רק פתח לפגיעות בזכויות ואינטרסים חיוניים נוספים (ראו, למשל, בהמשך כתבתו של גרימלנד), אבל במקרה של מידע רפואי התוצאה היא גם פגיעה באיכות הטיפול הרפואי ובבריאות. בהעדר ביטחון בסודיות המידע הרפואי נוטים מטופלים שלא לספר לרופא/ה את כל הפרטים הרלבנטיים, נותנים מידע חלקי או מסולף, לעיתים אף נמנעים מלפנות לקבלת טיפול רפואי.

במשרד הבריאות אמורים לדעת זאת, אבל נראה שהזכות לפרטיות ולסודיות לרפואית אינה נמצאת בראש סדר העדיפויות של המשרד. מה כן? מזה מספר שנים מקדם משרד הבריאות את פרויקט "רשומה רפואית לאומית" - מערכת מרכזית, שתנגיש בלחיצת כפתור את המידע הרפואי של כל תושבות ותושבי המדינה. כסרח עודף של הפרויקט הזה מבקש המשרד לנצל את המערכת גם לצורך הפקת נתונים סטטיסטיים על יסוד מידע שעבר אנונימיזציה - פעולה שחייבת להיעשות לפי סטנדרטים מחמירים וקפדניים, רצוי יותר מאלה שהתגלו הבוקר במשרד הבריאות, שאחרת ניתן לבצע "הילוך חוזר" ולחבר שוב בין המידע לבין בעליו.

אין כמעט תקדים לפרויקט הזה. בבריטניה מגלגלים יוזמה דומה כבר כמה שנים, אבל התחילו להבין שזה מסוכן, ומתחילים לרדת מהעץ. לאחרונה שמעתי את נציגי המשרד, שראו משהו דומה במחוז אנדלוסיה בספרד, והוסיפו שיש דברים שבהם מותר לנו "להיות ראשונים". מדוע ראשונים? כי במדינת ישראל יש את היכולת הטכנולוגית. און טכנולוגי אולי יש, אבל privacy by design או סתם רגישות לפרטיות - בזה מסתבר שיש עוד מה ללמוד. לבטח במשרד הבריאות.

לצד ארכיטקטורה טכנולוגית מתאימים זקוקה הפרטיות גם לחקיקה שתגן עליה. אבל אלולא משרד המשפטים שהתעקש ש"ההגנה הטובה ביותר" על פרטיות החולים "היא חקיקה" היו במשרד הבריאות מקימים את הפרויקט הזה "בשליפה מהירה" ללא חקיקה מעגנת (ראו: טיוטת תזכיר חוק; הנה ההערות שלי לטיוטה). לשיטתם בשביל זה דיי בחוק זכויות החולה, שמאפשר העברת מידע רפואי לצורך טיפול רפואי. הבחנה בין "טובת המטופל" לבין "זכויותיו" היא לא הצד החזק שלהם. נכון, מדובר במערכת מורכבת, שדורשת הסדרה כלשהי של כללי השימוש, ההרשאות, אבטחת מידע וכד', אבל בשביל זה חוק? בשביל זה אפשר להוציא חוזרי מנכ"ל.

בינתיים מבצעים "פיילוט" של הפרויקט. הקימו מערכת שבאמצעותה יכולות עובדות סוציאליות בבתי חולים לבדוק מידע רפואי של אדם שהגיע למיון וקיים לגביו חשד שהוא קורבן לאלימות במשפחה. קיימת פרקטיקה של משפחות אלימות להביא את הילד הפגוע כל פעם למיון של בית חולים אחר וכך לחוק מרשויות הרווחה. ללא ספק זוהי מטרה ראויה. אבל גם מטרה ראויה שמצדיקה פגיעה בזכות יסוד אפשר וצריך לעגן בחוק. במשרד הבריאות גורסים אמנם, ש"זכותו של הקטין לחיים גוברת על זכותו לפרטיות" אבל שוכחים שהפגיעה, שנגרמת כל אימת שנכנסים למערכת, היא בזכות לפרטיות של משפחות רבות שאינן נגועות באלימות, ושניתן להגן על קורבנות אלימות ועל הזכות לחיים גם בלי לזלזל בסודיות הרפואית.

אבל למה לטפס במעלה ההיררכיה הנורמטיבית? גם הנחיות פנימיות אין. לפני מספר שנים השתתפתי בישיבה חגיגית של מנהלת הפרויקט (אני חבר בועדה מסורסת שהיתה אמורה לייצר קוד אתי למערכת החדשה) ושמעתי סקירה על הצלחתו של "הפיילוט". בשלב כלשהו שאלתי אלו הנחיות פנימיות הוציא משרד הבריאות כדי לוודא שהמערכת החדשה תתנהל בהתאם לעקרונות מקובלים של אבטחת מידע והגנה על הפרטיות. הסתבר שאין. מאז דורש משרד המשפטים ממשרד הבריאות לדאוג לנושא. פניות שלי בעניין זה נותרו ללא מענה.

דבר נוסף - "הפיילוט" הזה, כשמו הוא, אמור היה להיות ניסוי ובחינה של "הדבר האמיתי" כלומר של "הרשומה הרפואית הלאומית" (אגב כך הוא גם עוזר לקבוע עובדות בשטח - מקימים תשתיות, משקיעים כסף - אח"כ נראה את הכנסת מסרבת לאשר את הקמת הפרויקט). אבל הסתבר שאת נושא הבטחת המידע והגנת הפרטיות לא בדקו ב"פיילוט". הסתפקו בכך "שלא שמענו תלונות".

אז הבוקר, לפחות לגבי מאגר המאושפזים הגריאטרים שמענו שיש תלונות. ובדרך הזו הם גם מתכוונים להקים את מערכת הענק שתאגם את כל המידע הרפואי במדינת ישראל? "הרשומה הרפואית חולה".