בית משפט השלום בראשל"צ (השופט רפי ארניה) פסק פיצויים בשל פגיעה בפרטיות - פרסום באינטרנט של תמונות שצולמו בחתונת התובעים תושבי הכפר ג'ואריש (ת"א 409-08 גאנם נ' צ'יק-צ'אק). זאת למרות שהחברה הנתבעת שסיפקה לתובעים את שירותי הצילום בחתונה כללה בטופס ההזמנה סעיף המתיר לה לעשות שימוש בתמונות ולפרסמן באתר האינטרנט שלה "ללא קבלת איזור המזמין".
* מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות, קובע השופט, מחייב דרגת וודאות גבוהה כתנאי להסקת מסקנה של ויתור על הזכות. ההסכמה לפרסום התמונות באתר האינטרנט אינה מופיעה בטקסט בולט וברור במובחן משאר פרטי ההזמנה, אלא מובלעת בתוך התנאים הכלכליים של ההתקשרות. לצורך הוכחת הסכמה לויתור על זכות מן המעלה העליונה יש לשכנע כי הויתור נעשה "באופן ברור ומודע" ("הסכמה מדעת" בהתאם לסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות).
אכן קביעה חשובה לנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלות לעיתים טענות בדבר "ויתור" על הזכות לפרטיות. כשלעצמי, גם אם התניה היתה מופיעה בטופס באותיות קידוש לבנה ראוי היה להתייחס אליה בחשדנות ולעשות כל מאמץ כדי לאיין את תוקפה. מדובר בחוזה אחיד. נקודת המוצא צריכה להיות שאין לאף אדם שמזמין שירותי צילום עניין בשימוש מסחרי בתמונות מאירוע פרטי. אבל הפסיקה לא עושה שימוש מספק בדיני החוזים האחידים דבר שמתבקש במיוחד בהקשר הצרכני במציאות שבה מרבית ההתקשרויות החוזיות נעשות באמצעות חוזים כאלה. ליתר ביטחון, מומלץ תמיד לדחוף בכתב התביעה טענה בדבר תנייה מקפחת בחוזה אחיד (לאחר שהנתבע מגיש כתב הגנה ומנופף בכתב "הויתור" זה עלול להיות מאוחר מדי).
* בפרסום התמונות באינטרנט יש כדי להשפיל ולבזות את התובעים - פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) לחוק. בחינת הערך המשפיל של הפגיעה נעשה, בין היתר, לפי הרקע התרבותי הייחודי וקבוצת ההתייחסות של התובעים - בני העדה המוסלמית. יש להניח אי אילו היתה התובעת בת העדה היהודית החילונית לא היו רואים את תמונותיה כחושפניות. אין מדובר בחוג קטן ומצומצם בהיקפו. מדינת ישראל הוגדרה לא אחת כמדינה רב תרבותית ומוצדק להכיר בקבוצה זו כקבוצת התייחסות לצורך קביעת ערכו המבזה של הפרסום
לדעתי, אם המבחן, או לפחות אחד המבחנים, הוא סובייקטיבי - גודלה של קבוצת ההתייחסות אינו רלבנטי. ולעניין ה"אשם" של הנתבעים - די בכך שהם מכירים את קבוצת ההתייחסות של התובעים ומודעים לתפיסותיה ורגישויותיה. מכל מקום, אני שמח על כך שבית משפט בישראל מטמיע בפסיקה את התפיסה של מדינת ישראל כמדינה רב תרבותית, וגם אינו פוסח על המתח הקיים לעיתים בין התפיסה ההומניסטית והליברלית לבין הגישה הרב-תרבותית - "הפרטיקה נשוא תובענה זו הינה פרקטיקה הנובעת מערכי הצניעות והמסורת של העדה המוסלמית. אין כל קושי, בנסיבות עניין זה, להגן על פרקטיקה זו [להבדיל מ-] פרקטיקות שאף חברה בת תרבות במדינה ליברלית ודמוקרטית…אינה יכולה לכבדה " אפשר לאתגר ולחלוק על הדברים וההתנסחויות, אבל בסופו של דבר מדובר ב"דיון" תמציתי -זו פסיקה לא דסרטציה.
* פרסום התמונות באינטרנט מהווה גם פרסום תמונת אדם "לשם ריווח" - פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(6) לחוק.
מעניין להשוות לקביעה אחרת בנסיבות דומות בהנמקה שהתובעים אינם ידוענים (ראו פרסום תמונות של אורחים בחתונה אינו פוגע בפרטיותם).
* באשר להגנות. השופט מניח שהנתבעים ביצעו את הפגיעה בתום לב, ואולם אינו מקבל את הטענה כי לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על דבר הפגיעה בפרטיות. אדרבא, ניכר שהם הבינו שקימת פגיעה ובשל כך טרחו לכלול בטופס ההזמנה סעיף המתיימר לקבל "הסכמה" וויתור על הזכות. "סבורני כי זו בדיוק משמעותה האופרטיבית של החובה המוגברת…לוודא עם המצולמים עצמם… כי הינם מסכימים לפרסום תמונותיהם באתר האינטרנט. הטלת חובה מוגברת כזו עולה בקנה אחד עם מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות."
* הפיצוי - 40 אלף ש"ח בתוספת הוצאות משפט.
* מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות, קובע השופט, מחייב דרגת וודאות גבוהה כתנאי להסקת מסקנה של ויתור על הזכות. ההסכמה לפרסום התמונות באתר האינטרנט אינה מופיעה בטקסט בולט וברור במובחן משאר פרטי ההזמנה, אלא מובלעת בתוך התנאים הכלכליים של ההתקשרות. לצורך הוכחת הסכמה לויתור על זכות מן המעלה העליונה יש לשכנע כי הויתור נעשה "באופן ברור ומודע" ("הסכמה מדעת" בהתאם לסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות).
אכן קביעה חשובה לנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלות לעיתים טענות בדבר "ויתור" על הזכות לפרטיות. כשלעצמי, גם אם התניה היתה מופיעה בטופס באותיות קידוש לבנה ראוי היה להתייחס אליה בחשדנות ולעשות כל מאמץ כדי לאיין את תוקפה. מדובר בחוזה אחיד. נקודת המוצא צריכה להיות שאין לאף אדם שמזמין שירותי צילום עניין בשימוש מסחרי בתמונות מאירוע פרטי. אבל הפסיקה לא עושה שימוש מספק בדיני החוזים האחידים דבר שמתבקש במיוחד בהקשר הצרכני במציאות שבה מרבית ההתקשרויות החוזיות נעשות באמצעות חוזים כאלה. ליתר ביטחון, מומלץ תמיד לדחוף בכתב התביעה טענה בדבר תנייה מקפחת בחוזה אחיד (לאחר שהנתבע מגיש כתב הגנה ומנופף בכתב "הויתור" זה עלול להיות מאוחר מדי).
* בפרסום התמונות באינטרנט יש כדי להשפיל ולבזות את התובעים - פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) לחוק. בחינת הערך המשפיל של הפגיעה נעשה, בין היתר, לפי הרקע התרבותי הייחודי וקבוצת ההתייחסות של התובעים - בני העדה המוסלמית. יש להניח אי אילו היתה התובעת בת העדה היהודית החילונית לא היו רואים את תמונותיה כחושפניות. אין מדובר בחוג קטן ומצומצם בהיקפו. מדינת ישראל הוגדרה לא אחת כמדינה רב תרבותית ומוצדק להכיר בקבוצה זו כקבוצת התייחסות לצורך קביעת ערכו המבזה של הפרסום
לדעתי, אם המבחן, או לפחות אחד המבחנים, הוא סובייקטיבי - גודלה של קבוצת ההתייחסות אינו רלבנטי. ולעניין ה"אשם" של הנתבעים - די בכך שהם מכירים את קבוצת ההתייחסות של התובעים ומודעים לתפיסותיה ורגישויותיה. מכל מקום, אני שמח על כך שבית משפט בישראל מטמיע בפסיקה את התפיסה של מדינת ישראל כמדינה רב תרבותית, וגם אינו פוסח על המתח הקיים לעיתים בין התפיסה ההומניסטית והליברלית לבין הגישה הרב-תרבותית - "הפרטיקה נשוא תובענה זו הינה פרקטיקה הנובעת מערכי הצניעות והמסורת של העדה המוסלמית. אין כל קושי, בנסיבות עניין זה, להגן על פרקטיקה זו [להבדיל מ-] פרקטיקות שאף חברה בת תרבות במדינה ליברלית ודמוקרטית…אינה יכולה לכבדה " אפשר לאתגר ולחלוק על הדברים וההתנסחויות, אבל בסופו של דבר מדובר ב"דיון" תמציתי -זו פסיקה לא דסרטציה.
* פרסום התמונות באינטרנט מהווה גם פרסום תמונת אדם "לשם ריווח" - פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(6) לחוק.
מעניין להשוות לקביעה אחרת בנסיבות דומות בהנמקה שהתובעים אינם ידוענים (ראו פרסום תמונות של אורחים בחתונה אינו פוגע בפרטיותם).
* באשר להגנות. השופט מניח שהנתבעים ביצעו את הפגיעה בתום לב, ואולם אינו מקבל את הטענה כי לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על דבר הפגיעה בפרטיות. אדרבא, ניכר שהם הבינו שקימת פגיעה ובשל כך טרחו לכלול בטופס ההזמנה סעיף המתיימר לקבל "הסכמה" וויתור על הזכות. "סבורני כי זו בדיוק משמעותה האופרטיבית של החובה המוגברת…לוודא עם המצולמים עצמם… כי הינם מסכימים לפרסום תמונותיהם באתר האינטרנט. הטלת חובה מוגברת כזו עולה בקנה אחד עם מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות."
* הפיצוי - 40 אלף ש"ח בתוספת הוצאות משפט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה