"המדינה רומסת את הזכות לפרטיות"

עו"ד חיים רביה, מהראשונים שעסקו כאן בארץ בדיני אינטרנט (מי שמתמצה ידע זאת כבר לפי שם הדומיין של האתר שלו - law.co.il), ומומחה לפרטיות מדבר ב"גלובס" של היום.

על המדינה כאוייב הפרטיות:

"המדינה היא האויב הגדול של הזכות לפרטיות. היא רומסת את הזכות לפרטיות בלי הנד עפעף. אין דבר בחיים שלנו שלא נמצא בידי המדינה. החל מנתוני הציונים שלנו כתלמידים, עבור בנתוני ההכנסות, כלה בנתוני הבריאות שלנו, ואם אנחנו באיזושהי קבוצת סיכון - אז מן הסתם יש שם גם מידע על הדעות הפוליטיות שלנו, על המעשים שלנו, וכיוצא בזה. המדינה אוספת הכי הרבה מידע עלינו. והיא עושה בחקיקה כמעט את כל מה שהיא רוצה"

"הפרטיות זו הזכות להיעזב לנפשך. כדי לפגוע בה צריכה להיות סיבה מאוד טובה. אני לא רוצה שהנתונים שלי יהיו בידי המשטרה, ואין לי שום דבר להסתיר. למה? ככה. אני לא צריך לתת נימוק. זו המהות של הזכות שלי לפרטיות"

על המאגר הביומטרי ומצלמות מעקב:

"כשמצרפים את היצירה של מאגר ביומטרי לזה שיותר ויותר רשויות מקומיות בישראל רוצות לרשת את הרחובות במצלמות טלוויזיה במעגל סגור, בנימוק שזה יגביר את ביטחון התושבים, נימוק שנוי במחלוקת לכשעצמו - זה מאוד מדאיג. יש לזה פוטנציאל חמור לפגיעה בפרטיות של כולנו."

על אנונימיות ברשת:

"החירות הלא נתפסת ברשת ולצידה הניסיונות החוזרים ונשנים של השלטון לרסן את החירות הזאת, יוצרים לעיתים קרובות תגובה מבוהלת הרבה מעבר למה שנכון בממשל, ואיום אמיתי ולא מידתי על האנונימיות ברשת... בפני הכנסת מונחות שורה של הצעות חוק, שחלקן פופוליסטיות וחלקן הזויות, החל מלהגביל טוקבקיסטים, עבור בלסנן תכנים. אלה הצעות מאוד מסוכנות. אני חושש שהאנשים האלה נחושים להוציא אותן לפועל. העובדה שאין מנגנון ברור לחשיפה של פרטי גולשים, מנגנון ברור ומאוזן, היא איום אסטרטגי על האנונימיות באינטרנט, מפני שזה עלול לגרום לתגובת יתר שבה המחוקק או בתי המשפט לא יהיו טולרנטיים לביטוי אנונימי. לצערנו, באינטרנט הישראלי, באתרים הגדולים, מתרחש לעיתים קרובות שיח שהוא בוטה וגס ואלים ומשקף את החוליים שלנו כחברה".

חותם על כל מילה. גילוי נאות בתקווה שלא פוגע יתר על המידה בפרטיות: חיים ואני חברים עוד מימי התיכון. בשיעורי ההתעמלות, בשלב של משחקי הכדור, נהגתי לברוח לכיתה ולא פעם מצאתי שם גם את חיים. לעיתים היינו צריכים להסתתר מתחת לשולחן המורה לחינוך גופני, שבא לגרור באוזן את המתפלחים חזרה לשיעור. אבל רוב הזמן יכולנו לשבת ולדבר. וכבר אז זה היה מעניין.