שיטור ופרופיילינג אתני

בפוסט הקודם סיפרתי על הדו"חות המפורטים שמפרסמת משטרת ניו-יורק לגבי מקרים שבהם אזרח מעוכב לתשאול ולחיפוש על ידי המשטרה (דוגמאות לדו"חות של הרבעון הראשון, השני, והשלישי ב-2009).

על החשיבות של המידע הזה ניתן ללמוד מהממצאים שהתקבלו. מסתבר ששיעור השחורים וההיספנים שרשומים במאגר המעוכבים גדול הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסיה (על הנתון המדהים של 82% קראתי כאן). המשטרה נוטה להיטפל אליהם לפי מנגנון של פרופיילינג אתני. בנמלי התעופה שלנו, למשל, יש פרופיילינג אתני: רמת הבידוק הביטחוני נגזרת משורה של תכונות, מולדות או נרכשות, והזהות האתנית (ערבית - למקרה שתהיתם) היא אחת מהדומיננטיות שבהן. אבל הסטטיסטיקות של משטרת ניו-יורק (ושוב, אצלנו אפשר רק לחלום על פרסום של סטטיסטיקות כאלו) מורות שלפחות במקרה זה מנגנון הפרופיילינג הוא מופרך: כך, למשל, ברבעון הראשון של 2009 נמצאו סמים אצל 1.5% מההיספנים ו-1.6% מהשחורים. לעומת זאת, מבין הלבנים שעוכבו על ידי המשטרה נמצאו סמים ב-2.2% מהמקרים. נשק נמצא בכליהם של 1.7% מהלבנים, ורק אצל 1.1% ו-1.4% מהשחורים וההיספנים. ההסבר הנפוץ ביותר שנותנים שוטרים להחלטה לעכב אדם ברחוב הוא "תנועה חשודה".

בוב הרברט, כותב הטור ב-בניו-יורק טיימס, טוען שלרוב השוטרים ממציאים את ההסבר רק בדיעבד. לדעתי הוא מפספס כאן את ההיבט האתני שהוא עצמו מזכיר: שיטור שגרתי ברחובות כולל בדיקה של תנועות חשודות או של אנשים חשודים. מתי מתעורר חשד? יש אינספור דפוסים וסימנים שיכולים לעשות זאת. ניסיון העבר ואינטואיציות יכולים לסייע בעיבוד המידע שנקלט בחושים ולייצר מסקנה סבירה. אבל תהליך הסקת המסקנות של כולנו מושפע מערכים ואמונות, ונרצה או לא - גם מדעות קדומות (אני משתדל לעשות שימוש זהיר וקמצני במילה "גזענות") ואלו משבשות את שיקול הדעת, פוגעות במשימה, ופעמים רבות, כבעניינו, גם פוגעות בכבוד האדם, בשוויון ובשורה של זכויות יסוד נוספות. לכן, בתחומים רבים מקצוענות נמדדת בקיומה של מודעות להטיות, שמשבשות את החשיבה ואת שיקול הדעת, וביכולת לנטרל אותן. וכאן נודעת חשיבות לכללים ולהנחיות שיקבעו את הקריטריונים, שלפיהם ראוי לבסס חשד שבעטיו יוכל שוטר לעכב אדם ברחוב, לתשאל אותו לבצע וחיפוש בכליו. בדרך כלל מסרבות רשויות הביטחון ואכיפת החוק לאשר, שהן משתמשות בקריטריון האתני (יש יוצאים מן הכלל – למשל במקרה של הבידוק בשדות התעופה בישראל). אבל כיוון שידוע לנו שפרופיילינג אתני מתבצע באופן אינטואיטיבי ראוי להזכירו בהנחיות ובכללים על דרך השלילה, כלומר, לאסור אותו.

נקודה חשובה לקראת הדיון שיקיים בקרוב בית המשפט העליון בשאלה "מתי מותר למשטרה לחפש ברשותו של אזרח" ברחוב.

קריאה נוספת:

קטעי העיתונות בסוף פוסט הקודם וכן:

James A Goldston " Ethnic profiling tarnishes the EU" Guardian.co.uk 29.6.09

James A. Goldston and Rachel Neild "Ethnic profiling fails Europe - Editorials & Commentary - International Herald Tribune" NY Times 29.6.06

Claude Moraes The dangers of ethnic profiling guardian.co.uk 1.5.09

A Failure to Regulate: Data Protection and Ethnic Profiling in the Police Sector in Europe statewatch.org 2005

Should racial profiling be accepted as a law enforcement practice? aclu.procon.org

"Assembly Passes Package To Improve Police And Community Relations" New York State Assembly 4.6.08

"האח הגדול" במשטרת ניו-יורק

בניו-יורק טיימס קראתי, שמשטרת ניו-יורק מחזיקה מאגר מידע ענק של אנשים חפים מפשע, שעוכבו ברחוב לצורך תשאול וחיפוש שיגרתי ("Big Brother in Blue"). מידי שנה נרשמים כחצי מליון אירועים כאלה בניו-יורק. 90% מהמקרים מסתיימים בלא כלום - החיפוש והתשאול אינם מעלים חשד למעשה פלילי כלשהו. אבל האירוע והאזרחים שעוכבו מתועדים במחשב המשטרתי.

חברת מועצת העיר ניו-יורק פנתה למפקד המשטרה ודרשה שיחסל את המאגר הזה, שמעורר בעיות פרטיות קשות והופך את האנשים שרשומים בו זמינים יותר לחקירות טורדניות בעתיד. "על המשטרה לחדול מאגירת נתונים של אנשים שלא עשו מאום, שלא הוגש נגדם כתב אישום או שהואשמו ונמצאו במשפט זכאים".

יש הבדל בין הקטגוריות הללו: במרשם הפלילי בישראל, לצד אנשים שהורשעו בפלילים, רשומים גם אנשים שהוחשדו במעשה פלילי אבל תיק החקירה נסגר "מהעדר ראיות" או מ"חוסר עניין ציבורי". לפי חוק המרשם הפלילי הרשומות הללו נהנות מרמה גבוהה יותר של חיסיון, ורק מתי מעט רשאים לעיין בו (סעיף 11א, והתוספת השלישית). ההנחה העומדת מאחורי הרישום מקרים כאלה היא, שאמנם מדובר בחשד שלא ניתן לבססו ברמת ההוכחה הדרושה לשם הרשעה ("מעבר לספק סביר"), אבל עדיין יש בסיס לסבור שבנסיבות מסוימות ראוי יהיה "להיזכר" בהם.

במרשם הפלילי לא מתועדים אנשים שתיק החקירה נגדם נסגר בעילה של "העדר אשמה" ומקל חומר - גם לא אנשים שהמשטרה עיכבה ברחוב לצורך תשאול או חיפוש. האם הם מתועדים במאגר מידע נפרד שמנהלת משטרת ישראל כמו בניו-יורק? ואם כן - אילו שימושים נעשים במאגר הזה? אין לי תשובות לשאלות הללו, וקרוב לוודאי שגם יהיה קשה לקבל אותן מהמשטרה. חוק חופש המידע אינו חל על "מידע מודיעיני" של המשטרה (סעיף 14), וכך גם ההוראה בחוק הגנת הפרטיות, שמקנה לכל אדם את הזכות לדעת האם פרטיו נמצאים במאגר מידע מסוים, לעיין בהם, לדרוש תיקון או מחיקה.

גם בניו-יורק לא היה קל לקבל מידע מהמשטרה בעניין זה. אבל הסניף המקומי של ארגון הזכויות האמריקאי (NY Civil Liberties Union) ניהל מסע משפטי וציבורי, שאילץ את המשטרה לפרסם דו"חות רבעוניים מפורטים של מאות אלפי המקרים של עיכוב ברחוב.

האם מאגר מידע שיתעד את כל המקרים הללו – עיכוב, תשאול וחיפוש – יכול לסייע לעבודת המשטרה? אני מניח שכל מידע יכול לסייע במשהו. אבל אם נלך לפי ההיגיון הזה, מדוע בעצם שהמשטרה תסתפק רק במאגר הזה? אולי כדאי שתקים מגה-מאגר, שירכז כל פיסת מידע על תנועותיו של כל אזרח ובכל עת? השאלה המעניינת, כמובן, היא לא האם מידע מסוג מסוים יכול לסייע, אלא עד כמה, והאם התרומה שיש לו לאינטרסים ציבוריים שקולה כנגד הפגיעה בחירות האזרחים ובפרטיותם. דיון ציבורי בשאלות הללו יכול להתקיים רק אם המשטרה תשחרר את המידע שמצוי בידה. ואם ללמוד מהניסיון של ניו-יורק, ברגע שהמידע מגיע לציבור, עולות מייד שאלות רבות נוספות. על אחת החשובות שבהן - בפוסט הבא.

קריאה נוספת:

Tomas J. Lueck "Manhattan: Suing to Get Police Data" NY Times 14.11.07
Flawed Report Glosses Over Racial Disparities in NYPD's Stop-and-Frisk Practices nyclu.org 20.11.07
Al Baker "3 Groups Lend Names to Suit Asking Release of Database" NY Times 10.1.08
Tomas J. Lueck "City Releases Police Data to Crime Research Group" NY Times 25.1.08
"Court Orders NYPD to Produce Stop-and-Frisk Database to NYCLU" nyclu.org 30.5.08 (The Ruling (PDF))
"NYCLU: NYPD Secrecy Around Racial Profiling Must End" nyclu.org 10.7.08
"Record Number of Innocent New Yorkers Stopped, Interrogated by NYPD During First Half of Year" nyclu.org 14.9.09
NYPD on Track to Interrogate Record Number of Innocent New Yorkers in 2009, New Stop-and-Frisk Numbers Show nyclu.org 19.11.09
The NYPD's 1st Quarter Stop-and-Frisk Report 2009, The NYPD's Stop-and-Frisk Report 2nd Quarter 2009, The Third Quarter Stop-and-Frisk Report (2009),
NYPD Interrogated Record Number of Innocent New Yorkers in 2009, New Stop-and-Frisk Numbers Show nyclu.org 17.2.10
Al Baker "Waiting for the Latest Stop-and-Frisk Figures" NY Times 11.2.10
"NYPD Interrogated Record Number of Innocent New Yorkers in 2009, New Stop-and-Frisk Numbers Show" NYCLU.org 17.2.10
Bob Herbert "Watching Certain People" NY Times 1.3.10
Al Baker "Council Leaders Want Fewer Names on List of Police Stops" NY Times 10.3.10
Bob Herbert "Big Brother in Blue" NY Times 12.3.10

עיריית טבריה חדרה שלא כדין לתיבת הדוא"ל של מבקר הפנים

בית המשפט המחוזי זיכה את מבקר עיריית טבריה, בני אליהו מכל העבירות שיוחסו לו על ידי העירייה וביטל את החלטת בית הדין למשמעת בעניינו. השופטת נגה אוהד קבעה, שעיריית טבריה "חיפשה" את המבקר והתנכלה לו.

.

השופטת אוהד דנה בין היתר בנושא פרטיות עובדים בתיבת תיבת הדואר האלקטרוני שלהם. במהלך הדיון בבית הדין למשמעת נדחתה בקשתו של אליהו לפסול ראיות שהושגו אגב חדירת לתיבת הדוא"ל שלו, בהסתמך על החלטה של בית הדין לעבודה בתל-אביב בעניין איסקוב. באותו עניין נקבע, שהמעביד היה רשאי לעיין בתוכן תיבת הדוא"ל של העובדת, לאחר שהסיק כי זו נתנה הסכמה מכללא לויתור על פרטיותה. ערעור על החלטה זו (ועל החלטה נוספת) תלוי ועומד בבית הדין הארצי לעבודה, ובמסגרתו הגשתי חוות דעת "ידיד בית משפט" מטעם האגודה לזכויות האזרח וקו לעובד.

.

מאז הדיון בערעור חלפו כשנתיים ועדיין לא זכינו לקבל פסק דין. אבל עכשיו יש לנו קביעות חשובות של בית המשפט המחוזי, שהסבו לי קורת רוח. השופטת אוהד מבקרת (בפסקאות 24-26) הן ההחלטות בעניין איסקוב ובעניין אליהו. להלן כמה קביעות מפסק הדין וכמה הערות.
.

* העתקת תיבת הדוא"ל האישית של המערער מהווה חדירה לפרטיותו והיא שקולה לחיטוט בחפציו האינטימיים או לחיפוש במגירת החפצים האישיים.

* אין בעובדה שמדובר במחשב שהוא קניינו של המעביד כדי לשלול את הקביעה כי מדובר בפגיעה בפרטיות. בטיעון שהגשתי לבה"ד לעבודה התייחסתי לטיעון הקנייני ואמרתי, שלפי ההגיון המדאיג, שעליו נסמכת הטענה, יוכלו מעבידים לחטט במדי העבודה שנתנו לעובד, לקחת שערה שנשרה מראשו על שולחנו ולשלוח אותה לבדיקת DNA, ואף ליטול שרידים שהותיר בחדר השרותים ולשלוח אותם לבדיקת סמים – כל זאת מבלי שהדבר ייחשב כפגיעה בפרטיות. (בפסקה 9).

* לא היה מקום להסתמכותו של בה"ד למשמעת על ההחלטה בעניין איסקוב: קיימות החלטות סותרות; היא נבחנת בהליכי ערעור בבה"ד הארצי לעבודה; היועץ המשפטי לממשלה התייצב שם לדיון וביקר אף הוא את ההחלטה.

* אין מקום להסיק שמבקר העירייה ידע שתיבת הדוא"ל האישית שלו חשופה לפריצות מצד ראש העיר ועושה דברו. אדרבא, ברי שהוא "ציפה לפרטיות מלאה הן מתוקף תפקידו כמבקר פנים השומר על חיסיון המידע שהגיע אליו, הן מדאגה למקורותיו, הן לצרכי חקירה יעילה, ובוודאי לפרטיות מעיניו של ראש העיר בפרט, לגביו ערך ביקורת אישית."

* ניתן לפגוע בפרטיות העובד רק לתכלית ראויה ובאופן מידתי, בהתאם לעקרון שנקבע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כאן אני מפנה לביקורת של ד"ר מיכאל בירנהק (ראו עמ' 29 כאן) שלפיה, הדיון החוקתי יכול וצריך לשמש מסגרת לדיון, אולם הוא אינו תחליף לדיון במסגרת החוק הקונקרטי… חוק הגנת הפרטיות."

* נדחתה טענת העירייה כאילו החיטוט בתיבת הדוא"ל שבעקבותיו הושגו הראיות נגד המבקר נעשה למטרה ראויה - ביקורת אבטחת מידע. מה שנעשה בפועל הוא "בילוש" בנסיבות המעלות "חשד כבד בנוגע למניעי ראש העיר", ו"מלמדות על מגמתיות בהתנהלותו… "אין ספק כי פעילות בילוש חשאית לתפיסת מידע ממחשב המערער אינה לתכלית ראויה."

* בילוש אחר עובד אינו אסור בכל מקרה - הוא מותר כאשר עולה חשד לפגיעה במעביד, כאשר המעביד פועל בתום לב ובהתאם לחוק. לא כך בענייננו, שכן, המשיבה לא טענה כלל שחשדה כי המערער פגע בעירייה באופן כלשהו, אלא, כאמור, טענה שהחומר נתפס אצלה במקרה. גם לנקודה זו יצא לי להתייחס, כאשר במסגרת הדיון בבה"ד הארצי נטען, שהראיות שהושגו באמצעות הפגיעה בפרטיות (חדירה לתיבת הדוא"ל האישית של העובד) מבססות תכלית ראויה לפגיעה בפרטיותו. "מעביד הטוען לקיומו של חשד מבוסס" שבעטיו החליט לפגוע בפרטיות העובד, צריך להוכיח "ולהראות מה היה טיב החשד ועוצמתו? האם החשד התמקד בעובד שפרטיותו הופרה, או שמא היהחשד כללי? האם היו אמצעים אחרים לבדוק או לשלול את החשד מבלי לפגוע בפרטיות, וכיוצא באלו שאלות שיבסס את טענת ההגנה" ובעשותו זו הוא אינו יכול "להיסמך על חוכמה בדיעבד... על הראיות, שתומכות לכאורה בטענה מעין זו ככל שאלו הושגו אגב הפגיעה בפרטיות נשוא הדיון."

* השאלה האם מעשיו של ראש העירייה מהווים "האזנת סתר" אסורה נותרה בצריך עיון. אבל השופטת טורחת להוסיף ולציין, כי לשיטתה אין "טעם בהבחנה ובהפרדה בין הודעה שהגיעה ליעדה ונקראה, לבין הודעה שנמצאת בדרך ליעדה, שכן התכלית החקיקתית של חוק האזנת סתר נועדה למנוע מאדם שלישי להאזין לתוכן דברים שנאמרו בין שניים, כשאיש מהם לא הסכים להאזנתו. אין נפקא מינה, לשיטתי, אם בעל השיחה שמע או קרא את ההודעה, והמאזין קורא או שומע אותה שנית, אחריו, לבין אם שמע אותה המאזין לפני בעל השיחה, או יחד עימו סימולטאנית, שהרי בכל מקרה האזין לשיחה שאינה מיועדת לאוזניו."

* אין לקבל את הראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות, במטרה לפגוע במעמדו של מבקר הפנים ותוך פגיעה בעבודתו. פסלות ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות היא עניין הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. אבל בתי המשפט אינם ממהרים לפסול ראיות, משום שקשה להם לוותר על האינטרס החשוב של "חקר האמת". כיוון שבדרך כלל סוגיות של פרטיות מגיעות לדיון שיפוטי רק "במקרים הקשים", כלומר, במסגרת דיון בבקשה לפסול ראיה - נוצרת הטייה מדאיגה, שעלולה לעודד את הפרקטיקה של מעבידים לפגוע בפרטיות העובדים באופן שיטתי וגורף - בדרך כלל ללא בסיס שבדין, וגם ללא תוצאות "מפלילות".

* כיוון שהעירייה עשתה שימוש לרעה בהליכים המשמעתיים מתוך מטרה להתנכל למבקר העירייה, ולנוכח הסבל שנגרם לו עקב כך, חייבה השופטת את העירייה לשלם לו הוצאות בסך 50,000 ש"ח.

קריאה נוספת:
עומר טנא "האם העתקת תיבת מייל של עובד היא חדירה לפרטיותו?" TheMarker 24.3.10

דיווחים על החלטת בית המשפט המחוזי -גלובס 15.3.10; mynet 16.3.10.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי - ערמ"מ 13028/09 אליהו נ' עיריית טבריה (2010)
הכרעת הדין בעניינו של בני אליהו בבית הדין למשמעת: ת.מ. 46/06 עיריית טבריה נ' בני אליהו (2008)..
החלטת בית הדין למשמעת שלא לפסול את הראיות שהושגו אגב חדירה לתיבת הדוא"ל של אליהו: החלטה מיום 22.10.07.

ע"ב (ת"א) 10121/06 איסקוב ענבר נ' הממונה על חוק עבודת נשים (2007).
נורית רוט, בית המשפט קבע כי למעסיק מותר לחטט בתכתובות דואר אישיות, הארץ-TheMarker, 30.7.07
נורית רוט, עדיף לעובד לחשוב שאין לו בכלל פרטיות, הארץ-TheMarker, 31.7.07
חוות דעת "ידיד בית משפט" של האגודה לזכויות האזרח וקו לעובד בערעור בעניינה של איסקוב; וטיעון נוסף.
נורית רוט "ערעור לבית הדין הארצי: למעסיק אסור לחטט במייל של העובדים" הארץ 19.9.07
מיכאל בירנהק, מעקב בעבודה: טיילור, בנת'האם והזכות לפרטיות, עבודה, חברה ומשפט, יב, 2008
החלטה של בית הדין לעבודה בנצרת, שהדיון בערעור עליה אוחד עם הדיון בערעורה של איסקוב.
רותי סיני, חצי מהמעסיקים בישראל עוקבים אחר עובדיהם באמצעות מצלמות, הארץ, 24.3.08
נועם שרביט, מזוז: מעביד יכול לעיין בדוא"ל של עובד רק אם הסכים מרצון ומדעת, גלובס, 28.5.08
עידו באום, נורית רוט ועידו סלומון, עובד, הזהר, הבוס קורא לך את המייל, הארץ, 7.6.08
הסכם קיבוצי שנחתם בין ההסתדרות לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בנושא שימוש במחשב במקום העבודה
עו"ד אביב איילון, כמה פרטיות יש לעובד במייל שלו? פרשנות, ynet, 27.6.08
חיים ביאור, עובד, הבוס עוקב אחריך, הארץ, 29.6.08
חיים ביאור, הבנקים: רוצים חופש לחדור למחשב של העובד ללא תנאי, הארץ, 27.6.08
עומר טנא, ההסתדרות ויתרה על פרטיות העובדים, הארץ, 30.6.08

מצלמות המעקב יוצאת מן השק

בחודשים האחרונים ניצלו פרנסי קהילה פשעים מזעזעים כדי ללהג על הצורך במצלמות מעקב, שיתנו לנו "תחושה של ביטחון" (למשל, בעקבות הרצח בתל ברוך, ובעקבות הרצח בבני עי"ש). שלשום יצא המרצע מן השק: המשרד לביטחון פנים פירסם מכרז לייעוץ וליווי פרויקט הקמת מערך טכנולוגי, מצלמות סנסורים, ומוקדי שליטה ובקרה עירוניים - פריסת מצלמות מעקב והפיכת רחובות הערים ל"בית האח הגדול".

.

מטרות הפרויקט הן יצירת הרתעה ו"יצירת תשתית למערכת שליטה ובקרה, שתאפשר איסוף מידע, תחקורו , ניתוחו, אחזורו והפצתו לגורמי אכיפת החוק הנוגעים בדבר". אבל תרומתן של מצלמות למלחמה בפשע היא מזערית. היא אינה שקולה למחיר החברתי של "חברת המעקב", וגם אינה מצדיקה את המשאבים האדירים שראוי היה להשקיעם בשיטור אפקטיבי.

.

מעבר למה שכבר הספקתי לכתוב בנושא (עם הרבה הפניות ואסמכתאות - חפשו בתגיות "מצלמות מעקב"), אני מפנה למאמר חדש של ברוס שנייר (מצלמות ריגול לא יעשו אותנו בטוחים יותר" Schneier Blog CNN 25.2.10 ).

"מצלמות ביטחון פולשניות, לא ממש מצמצמות פשע. עובדה זו הוכחה שוב ושוב בדיור הציבורי בסן פרנסיסקו בקומפלקס דירות בניו יורק בפילדלפיה בוושינגטון, במחקר אחרי מחקר גם בארה"ב וגם בבריטניה. הן גם אינן מסייעות בפענוח פשעים לאחר מעשה. כמובן שישנם גם יוצאים מן הכלל והתומכים של המצלמות יכולים תמיד לדלות דוגמאות כדי לתמוך בטיעון שלהם. סיפורי ההצלחה הללו קונים אותנו. המוח האנושי מגיב טוב יותר לאנקדוטות מאשר לנתונים. אבל הנתונים הם ברורים: למצלמות מעקב יש תרומה מינימאלית למלחמה בפשע."

.

"כך או כך, השאלה החשובה באמת אינה האם מצלמות פותרות פשעים שהתרחשו בעבר או האם הן מרתיעות עבריינות עתידית אלא האם הן מהוות ניצול טוב של משאבים. הן יקרות, בכסף ובאפקט האורווליאני שלהן על הפרטיות ועל חירויות הפרט. ניצולן לרעה הוא בלתי נמנע. הן שימשו גם למעקב אחר נשים עירומות בבתיהן, להפצת תמונות ערום ולריגול אחר פוליטיקאים. יתכן שהיינו מקבלים את תופעות הלוואי הללו עבור שיפור אמיתי בביטחון, אבל המצלמות אינן מספקות את זה. חרף הנטייה שלנו להעדיף פתרונות טכנולוגיים על פתרונות אנושיים, מוטב שהון שמושקע היום במצלמות מעקב היה משמש לגיוס שוטרים ואימונם."

"אם מעקב אוניברסאלי היה פיתרון לאלימות ולפשע, רבים היו עוברים לחיות במדינת השטאזי של מזרח גרמניה. אם מצלמות מעקב היו מענה ראוי, לונדון עם חגיגת המצלמות שלה –בערך 500,000 מצלמות בעלות של 700 מליון דולר – הייתה העיר הבטוחה בעולם. זה לא קרה משום שמעקב ומצלמות מעקב אינם עושים אותנו בטוחים יותר. הכסף שמבוזבז על מצלמות בלונדון וברחבי ערים בארה"ב, יכול להיות מנוצל לטובת שיטור של ממש."

כפי שכותב ד"ר עומר טנא (TheMarker 16.3.10): "לפרויקט הנרחב של המשרד לביטחון פנים יש כמובן השלכות מרחיקות לכת על הפרטיות. אט אט מתהדקת האחיזה של מדינת המעקב על חיינו. ראשית, איסוף וגישה לנתוני תקשורת. שנית, מאגר תמונות ביומטרי. וכעת, גם מצלמות אבטחה בחוצות העיר. מה שהיה בעבר פרטי, הופך למתועד ונאגר בידי הרשויות. האנונימיות שממנה נהנינו במרחב הציבורי נשחקת."

.

אכן, במכרז ובהודעות לעיתונות הבטיח המשרד לביטחון פנים "שצנעת הפרט לא תפגע". אבל גם כאן מלמד ניסיון העבר שלמשטרה ולרשויות האחרות יש הבנה מצומצמת ביותר של מושגים כמו פרטיות, אוטונומיה וחירות. בדיווחים מאתמול סופר ש-12 ערים כבר התקינו מצלמות מעקב במסגרת הפרויקט. לכן, במקום הבטחות כדאי אולי שיציגו בפנינו את הנוהלים שחוברו בראשית ה"פיילוט" במטרה להגן על פרטיות האזרחים ועל חירותם, ויספרו לנו אם נעשה דבר מה כדי לוודא שהנהלים הללו, ככל שהם בכלל קיימים, מיושמים הלכה למעשה.

.

קריאה נוספת:

ברוס שנייר, מצלמות ריגול לא יעשו אותנו בטוחים יותר" Schneier Blog CNN 25.2.10

"רחובות הערים בישראל ירושתו במצלמות; המשרד לביטחון פנים: המערכת לא תפגע בצנעת הפרט" הארץ 14.3.10

איתי הר-אור "האח הגדול מתקרב הביתה: מצלמות יוצבו ברחובות הערים" כלכליסט 14.3.10

עומר טנא "מכה נוספת לפרטיות" הארץ 16.3.10

Ram Rimon "CCTV to cover Israeli towns" Globes 14.3.10

בבריטניה, אגב, הממשלה הקימה מועצה שתלווה את כל נושא המצלמות: The NationalCCTV Strategy