תומר זרחין ב"הארץ" מספר: "השופטים נגד מיזם המחשוב החדש שעלה מאות מיליוני שקלים: נועד לעקוב אחרינו". "השופטים התלוננו בפני מנהל המערכת, השופט משה גל, כי המערכת אטית, מסורבלת, עתירת תקלות ומרבה להיתקע, וכי תהליכי העבודה בה לא תוכננו והותאמו לצורכיהם, כך שעבודתם נפגעת בצורה ממשית. עוד התלוננו השופטים כי המערכת היא לא יותר מ"אח גדול" המפקח על עבודתם.".
בשבועות האחרונים יצא לי לעמוד באולמות משפט ולשמוע טענות של שופטים על המערכת החדשה. אין בידי את כל המידע הרלבנטי, אבל הרושם שקיבלתי היה שהמערכת אכן טעונה שיפור בהיבט של הנדסת אנוש. בטיעון "האח הגדול" נתקלתי לראשונה רק היום. מעניין יהיה לשמוע יותר פרטים. לא ברור אם מדובר בפעולה מתוכננת ולגיטימית של המערכת החדשה או שמא בתוצר לוואי שפוגע שלא לצורך בפרטיות השופטים. מה שבטוח - החוויה שביטאו השופטים, כמו תמונה, שווה יותר מאלף מילים של ליטיגציה.
.
השלכות של פגיעה בפרטיות הן נושא מורכב שלא תמיד קל להסבירו. לא בציבור הרחב ולא כשהולכים לבית המשפט. הפנייה לניסיון החיים של שופטים יכולה אולי לעזור במשהו. כך עשיתי, למשל, כשטענתי נגד חדירה לתיבת הדוא"ל של עובד - הפניתי (כאן בפסקה 109) לסיפור על שופט בניו-זילנד, שגלש לצורכי עבודתו (כך הסביר) לאתרי סקס, והדבר התגלה במהלך בדיקה שנעשתה במערכת המחשב של בית המשפט (ראו כאן בעמוד 3).
.
וכשרציתי להמחיש את ההשלכות של פרסום פסקי דין ברשת האינטרנט, ולספר על יצירת "תיקים אישיים וירטואליים", סיפרתי בכתב הטענות את הסיפור הבא:
."על המשמעות של תיקים אישיים דיגיטליים למד על בשרו לאחרונה שופט בית המשפט העליון האמריקאי אנטונין סקאליה. השופט הופיע ב- Institute of American and Talmudic Law ואמר, שאין חשיבות לפרטיות ברשת האינטרנט, וש"הטענה שצריך להגן על כל רסיס של מידע אישי היא מטופשת. יש מידע מסוים שצריך להיות מוגן. אבל כל עוד אני אזרח שומר חוק, אין סיבה שארצה לשמור על הפרטיות של מידע טריוויאלי, כמו כתובתי או הרגלי הקניות שלי בסופרמרקט". פרופ' ג'ואל ריידנברג, מרצה למשפטים ומומחה לפרטיות, הרים את הכפפה והטיל על תלמידיו לאסוף כל פיסת מידע אישי שהם מוצאים אודות השופט במקורות גלויים באינטרנט. למרות האמצעים הדלים, הפיקו התלמידים דו"ח בן 15 עמודים, עשיר בפרטים אישיים אודות השופט. התיק, שתוכנו לא נחשף על ידי ריידנברג, כולל מידע כגון כתובת ביתו של סקאליה, מספר הטלפון שלו, העדפותיו הקולינריות והקולנועיות, שווי ביתו, כתובת המייל של אשתו ותמונות של נכדיו מפייסבוק." השופט סקאליה הגיב בזעם על הגילויים וטען שהתרגיל של פרופ' ריידנברג הוא אמנם חוקי אבל מהווה דוגמה לשיקול דעת עלוב ולקוי. על רקע הדברים הללו הציע פרופ' סולוב לשופט סקליה, לבחון מחדש את עמדתו ביחס לבעיית הפרטיות בעידן הדיגיטלי. זאת במיוחד, אם נניח שגורמים אינטרסנטיים, לעיתים פליליים, יגלו שיקול דעת אתי ירוד עוד יותר מזה שגילה פרופ' ריידנברג, שנמנע, כזכור מלפרסם את התיק הדיגיטלי שיצר על אודות השופט ולא עשה בו כל שימוש אחר." (ראו גם: עומר טנא האינטרנט הרים לשופט את הגלימה הארץ 6.5.09).
.
אם לחזור לנושא החדירה לתיבת דוא"ל של עובד, במהלך הטיעון בבית הדין לעבודה, נשאלתי האם הייתי מלין על חיפוש שביצע מעביד בפח האשפה של העובד. השבתי לכבודם, שבאמת במהלך ההפסקה חשבתי לעצמי מה היה קורה לו הייתי קופץ מעל ה-Bench כדי לחטט בסל האשפה שלהם, ובדיוק אז היתה נפתחת הדלת והשופטים היו עומדים בפתח. "חשבתי שזה יכול להיות מביך מאוד עבורי" אמרתי.
.
היתה פאוזה של שקט מתוח עד שאחת השופטות התעשתה ואמרה לי שזה בכלל משהו אחר: "אתה אורח כאן ולא מעביד". אבל מהשקט המביך ומהבעת פניהם של השופטים ניכר היה שאולי גם הם התחילו לחשוב, מה היה קורה לו מישהו אחר במקומי, נניח נשיא בית הדין או מנהל בתי המשפט, היה מזדחל ומחטט להם בפח האשפה. אולי הם חשבו על אח גדול "שנועד לעקוב אחרינו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה