זכות הגישה לערכאות בשירות הטרור נגד חופש הביטוי

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה לפני כשבוע תביעת לשון הרע שהגישה החברה לאוטומציה של מרכז השלטון המקומי נגד יו"ר ועד העובדים שלה. סכום התביעה - שימו לב - 2.5 מליון ש"ח (ת"א (מחוזי) י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה בע"מ נ' מרכז השלטון המקומי).

.

להמשך הרשימה …
השופט סולברג פסק נגד התובעת הוצאות משפט גבוהות במיוחד, 200 אלף ש"ח, לאחר שהגיע למסקנה שהתביעה לא היתה אלא תביעת סרק שנועדה לפגוע בנתבע בתפקודו כיו"ר ועד העובדים:

"תביעת-סרק זו לא נועדה אלא לפגוע בנתבע ובתפקודו כיו"ר ועד העובדים. התובעת ביקשה להלך עליו אימים. ראיתיו בבית המשפט פּוכר את אצבעותיו בדאגה, מוטרד וחושש, ולא בכדי. תביעה כספית על סך של 2,500,100 ₪ אינה דבר של מה בכך. התובעת ביקשה להתאנוֹת לנתבע. 25 שנה עובד הנתבע אצל התובעת. הוא מתגורר בחיפה ואת התביעה הגישה בירושלים. התובעת לא ניהלה את המשפט בהגינות. מסמכים חשובים הסתירה וגרמה לניהול הליכים ארוכים, יקרים ומיותרים. גם ניתן פסק דין לחובתה, שבּוּטל לאחר מכן, בשל העדר התייצבות (ראו כאן - א"פ). במהלך המשפט הוחלף הייצוג של התובעת ואת מחדליה ניסה מייצגהּ לתלות בקודמו. כדי לנסות לגבש פשרה ביקשתי פעם ופעמיים לפני ההוכחות שייתייצב נציג מוסמך מטעם התובעת, אך זו לא מילאה אחרי ההחלטה. הנתבע מצִדו ביקש למחוק תביעה שכנגד שהגיש, נֵאות ליישר את ההדורים ואף להביע התנצלות. התובעת סֵרבה והעמידה תנאים ובהם ביטול עתירה שהגישו עובדי התובעת לבג"ץ ועוד כהנה וכהנה. התביעה לא הייתה אלא כלי בידי התובעת במסגרת מאבקה נגד ועד העובדים. כזאת לא ייעשה."

אבל השאלה המעניינת בסיפור היא מדוע אפשרה מערכת המשפט לתובעת לנהל את הפארסה הנוראה הזו במשך שלוש שנים. לפי פרסום ב"גלובס", כבר בכתב ההגנה ביקש הנתבע למחוק את התביעה על הסף. איני יודע האם במהלך הדיון ניסה הנתבע לעמוד על הבקשה הזו. קרוב לוודאי שגם לו היה עושה זאת היה בית המשפט דוחה את הבקשה, "תוקע" לו הוצאות, ומאלץ אותו לעבור את דרך הייסורים שאכן היתה מנת חלקו (כפי שמטיב לתאר זאת השופט) במשך למעלה משלוש שנים של התדיינות.

.

נכון, אחרי משפט ארוך ומייגע, כבר היו בפני השופט ראיות בשפע, דבר שאפשר לו "למעלה מן הצורך" אחת לאחת על מגוון הנמקות, שדיי היה בכל אחת מהן כדי לדחות את התביעה. אבל לפחות חלק מההנמקות הללו היו יכולות להביא לדחיית התביעה עוד קודם, גם בלי שהתובעת תנקר לנתבע את הכבד פיסה אחר פיסה. כך, למשל, המסקנה שהפרסום שבו מדובר הוא "פרסום מותר" שחלה לגביו "הגנה מוחלטת" כפי שכותב השופט בפסקאות 7 ו-8 לפסק הדין. נכון, כדי לקבוע כדי לקבוע שהפרסום "המשמיץ" היה "העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש" (סעיף 13(10) לחוק איסור לשון הרע) צריך היה להשוות בין הפרסום "המשמיץ" לבין פרוטוקול ישיבת ביקורת המדינה של הכנסת, שבמהלכה נשמעו הדברים שעליהם דיווח הפרסום. אבל את זה יכול היה השופט לעשות גם בלי לנהל את כל המשפט.

.

שימו לב, אחרי שהשופט קובע שמדובר בפרסום מותר, הוא ממשיך ואומר כך:

"יתכן שחלות בענייננו הגנות מוחלטות נוספות מאֵלו המנויות בסעיף 13 לחוק (ב"כ הנתבע טען להתקיימותן של כמה מהן), אך לא ראיתי להכביר במילים על 'הפרסומים המותרים' הללו שלפי סעיף 13 לחוק, כי עיקרו של משפט הדיבה דנן הוא בטענת הנתבע: 'אמת דיברתי'." (פסקה 8 לפסה"ד; הדגשה שלי - א"פ)

אני מתקשה להבין את כוונתו של השופט, שעה שהוא אומר ש"עיקרו של המשפט" הוא הטענה של אמת דיברתי. לשם מה צריכים לענות את הנתבע ולדרוש ממנו להוכיח שהפרסום הוא אמת, במקום שבו הוא נהנה מ"פטור מוחלט" כדברי השופט? קו החשיבה שעולה מהדברים פוגע בנתבעים בתביעות סרק במיוחד כשמדובר בתביעת לשון הרע. מרגע שהפרסום נחזה כלשון הרע, עובר הנטל אל הנתבע והוא שצריך להוכיח שיש לו הגנות טובות. כך, בחסות זכות הגישה לערכאות, יכול תובע בעל אמצעים להגיש תביעת סרק מפוקפקת, ולאלץ את הנתבע ואת בית המשפט לקיים לכבודו את כל "ההצגה" גם אם המחזה כולל אינספור מערכות (ישיבות), ומחייב את הנתבע להוציא הוצאות עתק על הגנתו.

.

הבעיה מחמירה כאשר מדובר בנתבע שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, כיוון שהוא מתקשה לעמוד בהוצאות המשפטיות ומתקשה עוד יותר לקחת את הסיכון, ולו הקטן ביותר, שיפסיד במשפט וייאלץ לשלם פיצויים לתובע (לך תדע מה יחליט השופט. במיוחד בתביעות דיבה יכולה התוצאה להשתנות באופן דרמטי בין שופט לשופט. כן, אני יודע, זה לא בדיוק מה שלימדו אותנו בפקולטה למשפטים ובפסקי דין. אבל זו המסקנה שאליה הגעתי אחרי שקראתי פסקי דין רבים בנושא). אבל ברובם ככולם של המקרים, בתי המשפט מנהלים את המשפט עד תומו. לא רק בגלל שלתובע מגיע את יומו בבית המשפט (יומו? זה יכול לקחת שנים) אלא גם בגלל שזה מה שבתי המשפט רגילים לעשות - לנהל משפט. שופטים ועורכי דין רואים את ניהול המשפט כעניין "רגיל" גם אם לא טריוויאלי, אבל ספק אם הם מפנימים את הכובד הנורא שהדבר מטיל על אזרח מן השורה.

.

תביעות סרק של בעלי ממון המכוונות להשתיק ולהזיק לנתבע חלש מסכנות את חופש הביטוי לא רק בסיטואציה של עובד ומעביד. למעשה דווקא במקרה של עובדים יש לצפות שהתופעה הנלוזה תצטמצם בעקבות תיקון חקיקה חדש, שמעביר לבית הדין לעבודה את הסמכות לדון בתביעות לשון הרע שעילתן ביחסי עובד מעביד (כתבתי על זה כאן). אבל הפרקטיקה הנלוזה הזו אינה ייחודית למישור יחסי העבודה. מסתבר שאפילו ערוצי תקשורת עתירי ממון מתקפלים לעיתים, כפי שסיפרה ח"כ שלי יחימוביץ:

"האימה של בעלי ההון לא צריכה בכלל לידי ביטוי, הם לא היו צריכים אפילו להגיש תביעת דיבה, הם רק הזהירו שהם יגישו אותה וזה יעלה ככה וככה, והאיום הזה לדירקטוריון של חברת החדשות, היה מספיק כדי שההתנצלות תשודר. וכאן אנחנו רואים באמת את מערכת ההפחדה הכל כך מאסיבית, שאתה אפילו לא צריך להשתמש בנשק, אתה רק צריך לשפשף את האקדח, שנמצא לך בכיס, כדי שכולם יבינו שלא כדאי להתעסק איתך". (דברים שנאמרו לפני כשנה בכנס חרום בסינמטק, ראו בטלוויזיה החברתית ודיווח של אורן פרסיקו ב"עין השביעית" 1.09.09).

בינתיים נפגעים באורח קשה לא רק חופש הביטוי וזכות הגישה לערכאות של נתבעים חסרי אמצעים אלא גם האמון שרוחש הציבור כלפי מערכת המשפט: כפי שכותב השופט ברעם: "במציאות המשפטית הרווחת, אנו עדים לא פעם לנקיטתם של הליכים משפטיים אזרחיים ללא יסוד עובדתי או משפטי סביר ו/או לניהולם משיקולים זרים, למטרה אחרת ותוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט." גם במקום שבו הנתבע מסוגל לנהל את התדיינות הסרק שנכפתה עליו וזוכה במשפט, בדרך כלל אין בהוצאות המשפט שנפסקות לזכותו כדי לפצותו על הנזק הכספי, לא כל שכן על עוגמת הנפש והטרדה שנגרמה לו עקב כך. תחושת התסכול שנוצרת עקב כך "יש בה בהיבט המצרפי, כדי לפגוע באמון ציבור המתדיינים בבית המשפט, ובטווח הארוך יש בה כדי לתרום לפגיעה ביוקרתו של בית המשפט בעיני הציבור… לא זו אף זו, העדר תרופה מתאימה עלולה לשמש תמריץ לניהול הליכי סרק, שכן בהערכה כלכלית מושכלת, תוחלת הסיכון בניהולם קטנה מהתועלת הנפסדת בגינם." (משה בר-עם "הליכי סרק אזרחיים" עלי משפט ו' 2007 135).

אם רוצים להפסיק את השימוש לרעה שנעשה בהליכים שיפוטיים לצורך סתימת פיות, חייבים לקבוע מנגנון דיוני, שיאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותם של דוברים שלא להיות קורבן לטרור משפטי (ראו בבקשה שהגשתי במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח בסעיף 75 ואילך). כל עוד לא נעשה הדבר ימשיכו בעלי אמצעים להשרות אפקט מצנן על חופש הביטוי ועל החברה כולה.

* * * * * *

ראו עוד: רשימה של יוסי דהאן ב"העוקץ": טרור משפטי נגד עובדים.

הילה רז, "מיקי רוזנטל, כך תתמודד עם תביעת הדיבה של עידן עופר" TheMarker 29.9.09

תוספת מאוחרת: החברה לאוטומציה הגישה לבית המשפט העליון ערעור על פסק הדין. בשלב מאוחר יותר מישהו קיבל שם שכל והחברה ביקשה למשוך את התביעה. ע"א 8463/09 החברה לאוטומציה בע"מ נ' אריה גור (פסק דין מיום 5.9.10).

לא למאגר ביומטרי - הפגנה במוצאי שבת

מחר מוצאי שבת ב-20:00 ניפגש ברחבת הסינמטק ונפגין נגד המאגר. לפרטים: facebook.com/event

ערן ורד, כוחו של עידן המידע. לא פשוט להסביר את הסיפור של המאגר הביומטרי. רובנו לא מומחים לטכנולוגיה, דבר שמקשה על ההסבר ומנגד מאדיר בעינינו את קרנה של כל נבואה טכנולוגית. מסיבה זו יש גם המון התלבטות ומחלוקת כיצד להעביר חבל עבה דרך קוף של מחט, כלומר, מה כדאי לומר בדקות הספורות, או לכתוב ביריעה הקצרה שיש לנו כדי להסביר מה זה מאגר ביומטרי ומדוע זה רע. הסרט של ורד היה בעיני חומר קמפיין מספר 1. בעצם, מספר 1 יחד עם האתר שאיפשר להציץ לנתונים של מרשם האוכלוסין, ושכבר הוסר מהרשת (כתחליף יש את זה)

למה המדינה רוצה את טביעת האצבע שלי?

מאמר שפרסמתי ב-ynet לאחר עריכה יפה של ניב ליליאן.

מה זה בדיוק המאגר הביומטרי?

בימים אלה, מתקיימים בכנסת דיונים חפוזים על תוכנית הממשלה להקים מאגר מידע ביומטרי, תחת חוק שעומד להיות מאושר בימים הקרובים. כל תושבי המדינה יידרשו לתת טביעות אצבע - בדיוק כמו חשודים בתחנת המשטרה, והטביעות יאגרו במחשבים של משרד הפנים. במאגר יהיו גם תצלומי פנים, שיישמרו כך שיאפשר בעתיד לזהות כל אדם לפי התמונה שלו. למשל, מצלמות יצלמו אותנו מסתובבים ברחוב או משתתפים בהפגנה - והמאגר יזהה אותנו.

להמשך הרשימה …

איך נולד הרעיון להקים מאגר ביומטרי?

בגלל מחדל מתמשך של משרד הפנים, תעודות הזהות הנוכחיות, אלה שכולנו מחזיקים בכיס או בארנק, הן מיושנות וניתנות לזיוף בקלות. עכשיו החליט משרד הפנים סוף סוף להחליף את תעודות הזהות הישנות בתעודה "חכמה": בכל תעודה יהיה שבב אלקטרוני קטן, עם הנתונים של בעל התעודה, וגם נתונים ביומטריים - כלומר טביעות האצבעות ורישום תווי הפנים.

אלא שבהזדמנות זו משרד הפנים גם מבקש לשמור את המידע האישי הזה שלנו, גם במאגר שיהיה שמור אצלו. המאגר יכול לסייע למשרד הפנים לגלות אנשים שינסו להתחזות ולהוציא לעצמם שתי תעודות תחת שני שמות שונים.

גם משטרת ישראל לוחצת להקים את המאגר. כיום יש במעבדת הזיהוי הפלילי של המשטרה מאגר טביעות אצבע, אבל רק של חשודים ועבריינים. המשטרה רוצה את טביעות האצבע ואת התצלומים של כולנו.

אבל אם עושים תעודות זהות ביומטריות, חייבים גם מאגר ביומטרי, לא?

לא! כשיש תעודה "ביומטרית" ניתן לבדוק בכל פעם את ההתאמה בין המידע שנמצא על השבב שבתעודה לבין טביעת האצבע של בעל התעודה. כמו בכספומט: המכשיר בודק את האמינות של הכרטיס שלנו באמצעות הקוד הסודי שעל הכרטיס ואין צורך במאגר של כל הקודים הסודיים. בגרמניה, למשל, יש לאזרחים תעודות זהות ודרכונים ביומטריים אבל אין מאגר ביומטרי.

אז מה כל כך רע בהקמת המאגר הביומטרי? אין לי מה להסתיר!

המאגר ירכז בידי המדינה מידע אישי רגיש וכוח עצום ורב. זהו צעד נוסף לעבר "חברת המעקב" שבה "האח הגדול" יודע עלינו הכול, ועושה במידע האישי שלנו שימושים שונים ולא תמיד לגיטימיים. לא לחינם נמנעים דווקא הגרמנים מלהקים מאגר ביומטרי – הם כבר למדו מה קורה במדינה שיודעת יותר מדי על האזרחים שלה. "אין חכם כבעל ניסיון"? חכם יותר הוא זה שלומד מניסיונם של אחרים.

מידע ביומטרי הוא מידע רגיש ביותר. קוד סודי או כרטיס אשראי שהולך לאיבוד, אפשר להחליף. אבל את טביעת האצבע שלנו אי אפשר. זו הסיבה שאפילו הממשלה מאשרת, שדליפת מידע מהמאגר הביומטרי "תגרום לנזק בלתי הפיך לתושבים". כשהמידע הרגיש ידלוף ויגיע לידיים של רמאים, פשע מאורגן או גורמים עוינים אחרים ייגרם נזק חמור.

השר מיכאל איתן, שאחראי על חתימה אלקטרונית בממשלה, הזהיר, שזליגת מידע ביומטרי "גרועה יותר מצ'רנוביל", וקרא "לעצור את המאגר הביומטרי".

למעשה באף מדינה דמוקרטית עוד אין מאגר ביומטרי מקיף ורגיש כמו שהכנסת מתבקשת לאשר. נכון, יש מדינות ששוקלות לעשות זאת. אבל שם יודעים שלכל טכנולוגיה יש גם נקודות תורפה, ומודעים לסכנות. לכן מתקיים דיון ציבורי ממושך, ארוך ומעמיק בסוגיה. אצלנו – רצים ונחפזים כאילו מדובר במשהו פשוט וזניח.

למה שהמאגר ידלוף?

מאגרי המידע של המדינה דולפים כל הזמן. רק לאחרונה פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור, שמספר כיצד מרשם האוכלוסין מתגלגל באינטרנט, ומתאר כשלים חמורים נוספים באבטחת מידע: "יש לראות בחומרה", כתב המבקר, "את כישלונה של רשות האוכלוסין בהגנת ושמירת פרטיותם של אזרחי המדינה".

משרד הפנים אמנם מבטיח שעל המידע הביומטרי שלנו הוא ישמור טוב יותר. אבל לנוכח ההישגים העלובים שיש לו בעניינים כאלה, קשה מאוד לסמוך על ההבטחה הזו. אם כבר הזכרנו את צ'רנוביל – האם הייתם נותנים למשרד הפנים לשמור על כור גרעיני?

אבל רגע, יש כבר מאגרי טביעות אצבע. לקחו ממני טביעת אצבע כשהתגייסתי לצבא. איך זה לא דולף?

קיימים בישראל מאגרים מצומצמים יותר של טביעות אצבע - לא של כל האזרחים, ואצל גופים שיותר מיומנים בשמירה עליהם. המאגר של הצבא בחלקו כלל איננו ממוחשב. ובכל מקרה - המאגרים האלה מכילים או טביעות אצבע או את תווי הפנים שלנו (כמו במאגר של משרד התחבורה) - ולא את שניהם ביחד.

אגב, המאגר של משטרת הגבולות, זה שמשתמשים בו בנתב"ג - בכלל בודק את תווי כף היד, ולא טביעת אצבעות. ובכל מקרה, שם, תמיד אפשר להשתמש בדרכון ישן ולא למסור תווי גוף.

אומרים שהמאגר יעזור להילחם בטרור ובפשע!

התרומה של מאגר למלחמה בפשע או בטרור היא דלה ואינה שקולה כנגד הסכנות. המטה למלחמה בטרור, הגוף המקצועי שאחראי לנושא בישראל, כבר הודיע ש"לא חייבים מאגר ביומטרי" כדי להילחם בטרור.

המשטרה לעומת זאת, מקווה שהמאגר יעזור לה לאתר חשודים לפי טביעות אצבע. אבל בפועל מה שיקרה זה שעל כל טביעה שתמצא בזירת הפשע יציע המאגר "רשימת מועמדים" – אזרחים חפים מפשע, שיזומנו למשטרה ויצטרכו להתחיל לתת הסברים על עניינים אינטימיים ואישיים תחת לחץ של חקירה משטרתית, לא הכי ידידותית. חושבים שזה לא נורא, ושמי שזומן לחקירה לא צריך לחשוש "אם אין לו מה להסתיר"? בואו נדבר אחרי שתבלו בחדר חקירות בגלל דברים שמעולם לא עשיתם.

רגע, כמה זה עולה לנו?

לבסוף, מאגר ביומטרי זה עסק יקר מאוד. בארה"ב ובבריטניה בדקו וגילו שהעלויות הן עצומות. לכן, אפילו אם יש תועלת כלשהי במאגר ביומטרי, היא אינה שווה המחיר – לא את המחיר הכלכלי, ובוודאי שלא את מחיר הפגיעה בזכויות שלנו.

מה, אתה לא סומך על הכנסת? הם יבדקו וישקלו הכל. נציגי העם ונבחריו, לא?

לא נראה שהנושא מטריד את מרבית הח"כים. הדיון בכנסת מנוהל על ידי ח"כ מאיר שטרית לחלוטין לבדו, מי שהיה שר הפנים עד לא מזמן ודחף את הפרויקט בכל הכוח. הוא אינו מוכן לשקול חלופות. חברי הכנסת האחרים שחברים בוועדה והיו אמורים לדון בנושא - כלל אינם מגיעים לדיונים.

אם זה לא מעניין אותם והם אינם מבינים במה מדובר, קשה להאמין שיהיה להם עניין להיאבק נגד הצעת הממשלה וביום ב' הקרוב הם עלולים להצביע בעדה. מייד לאחר מכן הם יצאו לפגרת הקיץ שלהם - ואנחנו נישאר תקועים עם המאגר הביומטרי - אלא אם נצליח לעצור אותם בימים הספורים שעוד נותרו לנו.

במקום לחקור מקרי מוות מיותרים חוקרים את הפרסומים על אודותיהם

פסיקת בג"צ מהבוקר, המבקרת את התנהלות הפרקליט הצבאי הראשי, מחזירה אותי לחקירה נגד אינדימדיה.

לפני כשנה התפרסם שבמהלך הפגנה בנעלין החזיק מג"ד בפלסטיני כפות בשעה שחייל ירה לעברו כדור גומי להמשך הרשימה …
(האירוע התרחש לאחר הפגנה נגד תוואי הגדר; יש לי קשר מיוחד לתוואי הגדר באדמות נעלין, משום שייצגתי את הכפר בבג"צ בעניין זה). כיוון שהאירוע צולם, לא ניתן היה לטייח אותו כפי שעושים פעמים רבות, נערכה חקירה והוגש כתב אישום נגד המג"ד בעבירה של התנהגות בלתי הולמת. סיפור שמגדיר מחדש את הביטוי "לשון המעטה" ויכול להסביר מדוע יש כל כך הרבה "מקרים מצערים" של מוות מיותר בשטחים. הבוקר קיבל בג"ץ עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח בשם הפלסטיני וארגוני זכויות אדם נוספים, וקבע שהאישום יבוטל בשל חוסר סבירות קיצוני (לפסק הדין).

בעקבות פסק הדין אמרו "גורמים" בפרקליטות הצבאית "שהיום נפל דבר שמחייב את כולנו למחשבה עמוקה". האם המחשבה העמוקה תתמקד באדישות לחיי אדם ובשימוש בלתי מדתי בכוח ובאלימות? עושה רושם שמה שמטריד את הפרקליטות הצבאית זה ש"יש בהחלטת בג"ץ משום פגיעה חמורה במעמדה של מערכת השיפוט הצבאית." אכן מטריד. מטרידה היא התגובה של הפרקליטות הצבאית, מטרידה היא המדיניות של צה"ל בכל הנוגע לזילות חיי אדם בשטחים. מטריד שמה שמטריד את המדינה זה דווקא הדיון הציבורי בנושא זה.

לפני כשבוע, כששמעתי על החלטתו של המשנה לפרקליט המדינה לפתוח בחקירה נגד אינדימדיה, שקלתי האם למחות על ההחלטה. היינו כבר בסרט הזה של חקירת מפעילי האתר בשל פרסומים של צדדים שלישיים. ניגשתי למחשב והתחלתי לבדוק את הרקע לפרסום נשוא החקירה. עד מהרה הבנתי, שהבעיה כאן אינה מתמצית בהתנכלות לחופש הביטוי, ויש כאן דוגמא מאלפת כיצד פגיעה בזכות אחת גוררת אחריה פגיעות נוספות – זכויות האדם הן מכלול ואינן ניתנות להפרדה.

בפרסום נשוא החקירה נראית תמונה של חייל ומתחתיה הכיתוב - "החייל שבתמונה רצח את באסם אבו רחמה". הפרסום מתייחס להפגנה, שנערכה ביום 17.4.09 בסמוך למכשול ההפרדה באדמות הכפר בלעין, ואשר במהלכה נורו לכאורה רימוני גז בכינון ישיר אל עבר המפגינים. באסם אבו רחמה ז"ל הספיק לצעוק לעבר החיילים שיפסיקו לירות ואז פילח רימון את חזהו וקטל את חייו. כיוון שהאירוע צולם ותועד על ידי רבים, החל תחקיר שעדיין מתנהל לאיטו. עד כמה שהצלחתי לברר עדיין לא נפתחה חקירת מצ"ח, והתחקירים המתמשכים ותיאום הגרסאות במהלכם מצמצמים מיום ליום את הסיכוי שבכלל תהיה חקירה.

המקרה של אבו רחמה הוא רק אחד ממקרים רבים ודומים, שחקירתם, ככל שבכלל התקיימה, הסתיימה בלא כלום או בתגובה נרפית וסלחנית. (ראו, למשל, עתירות תלויות ועומדות בעניין זה: בג"צ 9594/03 בצלם נ' הפצ"ר שעניינה מדיניות הפצ"ר שלא לפתוח בחקירה בכל מקרה של מוות של פלסטיני מירי של הצבא; בג"צ 6928/08 פאטמה עבד אל חמיד זהראן נ' הפצ"ר – שרק בעקבות הגשתה החליט הפצ"ר לפני ימים ספורים להורות על חקירת מקרה המוות). על רקע זה קשה שלא להבין את חוסר האמון העמוק שמופגן בשיח הציבורי כלפי החקירה בעניין מותו של מר אבו רחמה ז"ל ואת הפרסומים בעניין זה

ההחלטה לחקור את אנשי אינדימדיה מתבססת על חשדות לכאורה לביצוע עבירות, שהשימוש בהן בנסיבות העניין עושה פלסתר את חופש הביטוי ואת הדמוקרטיה, שעדיין קיימת בשטחיה הריבוניים של המדינה. כל ביקורת חריפה עלולה "להעליב", בלא קשר לשאלה אם היא מבוססת או הכרחית. על כן ככלל, השימוש בעבירה של "העלבת עובד ציבור" אינו ראוי, ולמצער יש לנקוט בו בצמצום. יתר על כן, התכלית של העבירה האמורה - הגנה על תדמית השירות הציבורי ועל האמון שרוחש לו הציבור (ראו כאן בפסקה 25) – תושג בענייננו רק אם יינקטו צעדים ממשיים, שישימו קץ למקרים, דוגמת זה שאירע בבלעין, ולא על ידי דיכוי הדיון הציבורי על אודותיהם.

דברים אלה ואחרים כתבתי בפנייה למשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן, בבקשה שיחזור בו מההחלטה לחקור את אינדימדיה. ככה זה, עוון גורר חטא, חטא גורר פשע. קרקע פרטית של פלסטינים נגזלה מבעליה; היא נגזלה לצורך הפרת הדין ההומניטארי – התנחלות בשטח כבוש; הרחבת ההתנחלות היתה השיקול הזר שלפיו נקבע תוואי מכשול ההפרדה על אדמות בלעין; בגלל אותו שיקול הזר פסל בג"צ את התוואי; חלפו שנתיים מאז והגדר עומדת על תילה באותו מקום בדיוק; ובינתיים - תושבי בלעין שמפגינים נורים ונהרגים, כמו תושבי שטחים רבים שנהרגים או נפצעים בנסיבות "מצערות"; אבל בדרך כלל, במיוחד אם אין מצלמה בשטח, המדינה והצבא בשלהם: הכול לפי הנהלים ואין מקום לבדוק או לחקור… במקום לחקור מקרי מוות מיותרים חוקרים את הפרסומים על אודותיהם.

וכפי שכתב אביגדור פלדמן:

"כל כך הרבה פלסטינאים מתו, אבל פרישת הידיים שלו האומרת 'תעשה טובה', והחיוך של הקצין הישראלי… ולמה לכל הרוחות הוא מחייך האם צפה את רימון הגז שמשקלו כק"ג 1 או 2 נחבט בחזהו של בסאם, במהירות של אלף מטרים לשנייה, במסה, קריטית של משאית עמוסה, שאיבדה את בלמיה במדרון תלול, מוחץ את הצלעות, מועך את הלב… מי יציל את בסאם מי יציל את הסגן אלוף המחייך?"

מי יציל אותם? מי יציל אותנו?
.

________________________________________________
ראו עוד:
האגודה למשנה לפרקליט המדינה: לסגור את תיק החקירה נגד אינדימדיה אתר האגודה 29.6.09; שוב חקירה בריונית נגד אינדימדיה האח הקטן 25.6.09
Israel to probe IndyMedia over slander Jerusalem Post 22.6.09 ; תומר זרחין חקירה נגד אתר החדשות אינדימדיה שהפיץ תמונת חייל צה"ל עם הכיתוב "רוצח" הארץ 21.6.09 ; בני ציפר פרשת חייו הקצרה של באסם אבו רחמה שנהרג בעת ההפגנה בבילעין הארץ 24.4.09; אנשל פפר ויואב שטרן פלסטיני נהרג מפגיעת רימון גז בהפגנה בבילעין הארץ 17.4.09; אפרת וייס הרג הפלסטיני בבילעין: צה"ל והפלסטינים חוקרים ynet 17.4.09; ענת שלו מפגין על ההרוג בבילעין: אנו כמו ברווזים במטווח ynet 17.4.09; עלי ואקד קרוביו של ההרוג מבילעין: אדם ישר ונחוש במאבקו ynet 19.4.09; עלי ואקד הרג המפגין בבילעין: החיילים ירו גם אחרי שנפל ynet 29.4.09; דורית גבאי הפרקליטות: ירי ישיר של רימוני גז - לא חוקי nrg 4.5.09; אביגדור פלדמן ושוב באסם טורף את שנתי אתר notes 19.4.09

פסק דין, בג"צ 7195 אשרף אבו רחמה נ' פצ"ר (1.7.09); עתירה בג"צ 7195 אשרף אבו רחמה, בצלם, האגודה לזכויות האזרח, הועד נגד עינויים, יש דין נ' הפצ"ר ואחרים; אביעד גלקמן בג"ץ: הירי בנעלין אכזרי, האישום לא סביר ויבוטל ynet 1.7.09; תומר זרחין ועמוס הראל פרקליטי המג"ד מנעלין: צדקתו תתברר בבית הדין הארץ 1.7.09; עלי ואקד ודניאל אדלסן הפצוע מנעלין: מקווה לצדק; בצלם: קו ברור מבג"ץ ynet 1.7.09; חנן גרינברג תדהמה בפרקליטות: מכה קשה, מחייבת מחשבה ynet 1.7.09; יובל אזולאי ושחר אילן החייל היורה בחקירתו: המג"ד אמר לי שלוש פעמים - תירה בו הארץ 21.7.08; עלי ואקד ואפרת וייס תיעוד: ירי מטווח אפס ליד פלסטיני כפות ynet 20.7.08; עלי ואקד ורוני גל תיעוד: חייל ירה במפגין בבילעין מטווח קצר ynet 13.5.08; יובל אזולאי החייל ירה בפלשתינאי כפות ונעצר, מג"ד שאחז בו ייחקר הארץ 21.7.08;