באחד הפוסטים הקודמים הזכרתי בהערת שוליים פסק דין, שדחה תביעה של עוברת אורח, שתמונתה שודרה כאילוסטרציה בתוכניות שהתמקדו בבעיות השמנה (תא (ת"א) 26243/05 ק' נ' חדשות 10 בע"מ (2007)). כפי שמסופר בגלובס התמונה שודרה בתחילה במסגרת פרומו של התוכנית "על המשקל" אך הוסרה ממנו לבקשת המערערת. כעבור שנה וחצי שוב שודרו אותן תמונות, הפעם במהדורת החדשות המרכזית. בית משפט השלום דחה את התביעה בנימוק שהכתבה ביקשה להפנות תשומת-לב להיבטים בריאותיים וחברתיים של בעיות עודף משקל ולנסות לתת להן פתרונות, כך שלא מדובר בפרסום העלול להשפיל או לבזות את התובעת.
להמשך הרשימה …
התובעת, שיוצגה על ידי עו"ד רון לוינטל, ערערה ובית המשפט המחוזי קיבל לפני כחודש את הערעור (ע"א 3645/07 ק' נ' חדשות ערוץ 10; באתר בתהמ"שׂ). זאת, על יסוד סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" מהווה "פגיעה בפרטיות, ועל יסוד חוק איסור לשון הרע ("דבר שפרסומו עלול… לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו"). בפסק דינו קובע השופט ד"ר קובי ורדי:
"הפסול והפגם הינם בשילוב בין צילום המערערת שנבחרה להיות מצולמת אך ורק בשל היותה אשה שמנה שהמצלמה מתמקדת בה כדי להציגה כרקע לכתבות בנושאי השמנה המשודרות בהקשר שלילי כ'מגיפה' ו'כאויב הציבור'… גם בלא לקבוע שהחברה והאדם הסביר רואים אדם שמן באור שלילי לאור המוסכמות החברתיות והקודים החברתיים המקובלים כיום, הרי בנסיבות ובקונטקסט השלילי שלאורם הוצגה תופעת ההשמנה והמערערת בשידורים, ניתן לקבוע ששידורים אלו עלולים לבזות ו/או להשפיל את המערערת גם על פי מבחן האדם הסביר."
בית המשפט מציין, שלאור קביעתו, אין צורך להכריע האם הפרסום מהווה שימוש בתמונת אדם למטרות רווח (סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות). וטוב שכך. כפי שמציין אלי הלם (דיני הגנת הפרטיות, עמ' 112): "ברי, כי בכל פרסום אינפורמטיבי של כלי התקשורת קיים פן מסחרי – שהרי פעילותו הכלכלית של כלי התקשורת היא פרסום מידע אינפורמטיבי." (ראו גם: תא (נת') 5680/02 פלונית נ' שניידר אליעד, שם קיבלו את התביעה בשל פרסום מבזה, אבל דחו את העילה של פרסום לשם מטרת רווח; ומנגד תא (חי') 3931/01 חמאנה נ' טבע הדברים בע"מ, שם נפסקו פיצויים לקטינה שתמונתה פורסמה בשעה של "טבע הדברים"; כבר הזכרתי כאן מקרה מקומם שבו נמנע בית משפט מלפסוק פיצוי לתובעת, שהמעביד עשה בתמונתה שימוש למטרות רווח, וזאת על יסוד "הסכמה" שלא הייתה). קביעה, לפיה פרסום תמונת המערערת נעשה למטרות רווח על סמך העובדה שערוץ 10 הוא עסק כלכלי, פוגעת יתר על המידה על חופש הביטוי.
לעניין חיוב המשיבה בשל "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" (סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות) – קביעתו של בית המשפט אינה מתיישבת עם הלכה שנקבעה פה אחד על ידי תשעה שופטי בית המשפט העליון, ולפיה הסעיף הנ"ל חל אך ורק על "פרסום תצלומים, שטבוע בהם – כשהם לעצמם – פוטנציאל השפלה או לעג" (ע"פ 8295/02 גלילי נ' מימון, פ"ד נט (6) 554, 586 (2005)), להבדיל ממקרה שבו "ההקשר שבו הושם התצלום עלול להשפיל את האדם או לבזותו" (שם, 584). דומה שבפרסום תצלום המערערת כשלעצמו – במנותק מתוכן הכתבה שבמסגרתה הוא פורסם - אין כדי להשפילה.
בחינת הערך המשפיל והמבזה של התצלום על רקע הכתבה שבה הוא שודר רלבנטית, אם כך, רק לעילה לפי חוק לשון הרע. שימו לב: שני שופטים צפו באותה כתבה עצמה. שופטת בהמ"ש שלום לא מצאה שיש בה כדי להשפיל ולבזות את המערערת. שופטת בהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה הפוכה. אפשר להמשיך ולדון ולהתווכח איזו מבין שתי המסקנות היא הנכונה. לא אעשה זאת עתה. מה שמטריד אותי, ולא רק כאן, אלא בפסקי דין רבים של לשון הרע, זה שפעמים רבות התוצאה נגזרת מניתוחי טקסט ומפרשנויות, לעיתים יצירתיות, ואלה שונים זה מזה באופן ניכר בהתאם לשופט שיושב בדין. מצב דברים זה יוצר אי ודאות משפטית גדולה, ולדעתי הוא מטיל מגבלה קשה מדי על חופש הביטוי.
ואחרי הכול, למרות שאני מתקשה לגבש עמדה סופית וחד משמעית לגבי המקרה הזה (בעצם בדרך כלל), אני נוטה להסכים שפרסום תמונת המערערת כ"אישה שמנה" בנסיבות ובתפוצה שבה הוא נעשה, גרם לה עוול מיותר, ופגע בצנעת הפרט שלה. כן, למרות שהתמונה צולמה במרחב הציבורי. כמו שכתבתי כאן וגם כאן: כשאני יוצא למרחב הציבורי "תמיד קיים סיכוי שהדברים יעברו הלאה ויגיעו אל מי שאיני רוצה שיגיעו. אבל הסיכוי הזה הוא קטן ובדרך כלל הוא גם אינו מתממש" - הערכות של הסתברות ושל סבירות מהוות חלק לגיטימי ממערך השיקולים שאנו שוקלים כאשר אנו משתדלים לשמור על פרטיותנו. וכפי שכותב Solove:
"…[W]e must abandon the secrecy paradigm. Privacy involves an expectation of a certain degree of accessibility of information…Privacy entails control over and limitations on certain uses of information, even if the information is not concealed" (Daniel J. Solove, Access and Aggregation: Public Records, Privacy, and the Constitution, 86 MINN. L. REV. 1137 (2002), 1180).
אמנם השופט ורדי מציין, כי הוא נמנע מלקבוע האם בענייננו מדובר ב"פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם" (סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות). אבל נראה לי שדברים שאמר בהקשר אחר (שאלת "העניין הציבורי" – פסקה 17 לפסה"ד) יכולים להוות רמז או פתיח לדיון בהיבט זה:
"תמונתה של המערערת משקפת את דמותה ותדמיתה והיא שייכת לצנעת חייה ולפרטיותה ואין לעשות בה שימוש אלא אם הדבר משרת אינטרס ציבורי מיוחד הגובר על אינטרס הפרטיות ועניין ציבורי, דבר שלא התקיים במקרה דנן."
