ארכיטקטורה של פרטיות

סיפור קטן שמלמד היכן אנו נמצאים לעומת מדינות מערביות אחרות בכל הנוגע להגנת הפרטיות בעידן הדיגיטלי: אני חבר בועדה לאתיקה ולמשפט של פרויקט "רשומה רפואית לאומית". לפני שנה או שנתיים ניסיתי להסביר שם את החובה לבנות את המערכת המתוכננת בהתאם לכללי האתיקה ולא להפך, ובין היתר אמרתי את המשפט "הארכיטקטורה של מערכת מחשב היא עניין פוליטי". לפי התגובות הנדהמות והמסוייגות שקיבלתי אפשר היה לחשוב שאמרתי מילה גסה. מאז אני מנסה להעמיק את ידיעותיי ואת הבנתי בכל מה שנוגע ל"פוליטיקה של הגולם" בתקווה שהידע שאצבור יאפשר לי להסביר את עצמי טוב יותר. אז הנה מאמר חדש שמצאתי באתר של ברוס שנייר הנפלא על "ארכיטקטורה של פרטיות", מאמר שהתפרסם בגיליון האחרון של IEEE Security & Privacy.

.

במאמר מסביר שנייר עד כמה חשוב לבנות מערכות מידע בארכיטקטורה שתבטיח את הזכות לפרטיות כבר בשלב התכנון כעניין של חוב למען ילדינו ולמען הדורות הבאים. הבחירות שאנו עושים, אומר שנייר, אינן זמניות. ארכיטקטורה - פיסית או וירטואלית - נשארת עימנו זמן רב מכפי שתכננו. על רקע הפגנות הסטודנטים ההמוניות בארה"ב נגד מלחמת ויאטנם תוכננו קמפוסים באופן שיקשה על המחאה, והם תקועים עד היום כמבצרים שנבנו בימי הביניים להגנה מפני מצור. ASCI, שמות דומיינים, HTML או כתובות דוא"ל גם הם לא יעלמו לשום מקום. החלטות של "כאן ועכשיו" נותרות איתנו לעשורים רבים.

.

טכנולוגיה היא בת ברית של אמצעים פולשניים. מידע נאסף ונאגר בכל שנה. פרטיות אינה משהו שצומח באופן טבעי ONLINE אם לא בונים מערכות מתוך כוונה לשמור עליה. ארכיטקטורה טובה שמגבילה את איסוף המידע מצמצמת את הסכנות בדיוק כמו שמעקות הבטיחות בצידי הכביש המהיר מונעים החמרה של תאונות דרכים כתוצאה מאובדן שליטה על ההגבה. עלינו להיות שקולים יותר. הארכיטקטורה של עידן מתמקדת בפרטי מידע - איזה מידע נאגר, מי שולט בו וכיצד משתמשים בו. למידע יש חיי נצח בעידן שלנו, אבל חלק נכבד ממנו הוא אישי. עלינו לתכנון מערכות שיגבילו איסור מידע לא נחוץ, יתנו לפרט שליטה על המידע שלו, ויגבילו את יכולתם של בעלי כוח להשתמש במידע זה לצורך מעקב המוני.

.

פרטי מידע הם הזיהום של עידן המידע. הם תוצר לוואי של כל פעילות ממוחשבת והם נותרים לנצח אלא אם נפטרים מהם. ניתן למחזר אותם, אבל יש לעשות זאת בזהירות. וכמו זיהום האוויר בשחר המהפכה התעשייתית, רובנו מתעלמים מהבעייה. ממש כמו שהיום אנו מחזירים את מבטנו אל ראשית המאה הקודמת, ומתקשים להבין כיצד התעלמו בני אותה תקופה מהזיהום שהם גורמים, כך הדורות הבאים יביטו בנו - בנות ובני ראשית עידן המידע - וישפטו את הארכיטקטורה שלנו ואת מה שעשינו על מנת לשמור על החופש ועל הדמוקרטיה. הם יבחנו האם בנינו טכנולוגיות מידע, שיגינו על החירות בזמנים שבהם יחתרו תחתיה או שמא עיצבנו טכנולוגיות, שהפכו בקלות לכלי מעקב ושליטה?