"הגנתו של הנאשם נחשבת למכשול מעצר שצריך להתגבר עליו, וסדרי הדין הם בזבוז של זמן. כל ביקורת על הליכי האישום היא כפירה בעיקר ומוחשדים בטעמים בלתי כשרים או בחוסר מקצועיות. שהנאשם יודע כבר, ודי."
כדוגמא מזכיר אוקון את סיפורם של קורבנות פרשת מע"צ - סיפור מזעזע של אנשים, שישבו בכלא שנים רבות, לאחר שהורשעו במעשים שלא עשו על סמך הודאות שהוצאו מהם באלימות ובעיונים (ראו פסק דין של מחוזי תל אביב - ת"א 1168/01 הררי נ' מ"י). אבל הפרשה לא זעזעה את אמות הסיפים ולא הביא לכל שינוי בהתנהלות המשטרה והפרקליטות:
"לאדישות ולהתעלמות יש מחיר. העובדה שכל מי שהיה מעורב בפרשה נחלץ ללא פגע ואף קודם בתפקידו - היא סיגנל משמעותי המעודד הפעלת אמצעים לא כשרים בחקירה. השתקה של הביקורת מחזקת את הנטייה של רשויות החוק להעמיד את עצמן מעל החוק… חלוף הזמן מאז פרשת מע"צ מלמד שהתופעות הפתלוגיות שהתגלו בפרשה זו משקפת קלקולים טבועים במשפט הפלילי."
וכאן מציג אוקון תופעות שונות של שימוש לרעה בסמכויות, שנתונות בידי המשטרה והפרקליטות - כל אחת מהן מעוגנת היטב בעובדות של מקרים קשים, שהתפרסמו בפסקי הדין ובתקשורת (ואחד הדברים הראשונים שלמדתי בעת שעברתי מספסלי האוניברסיטה אל הפרקטיקה, הוא עד כמה פסקי הדין המוכרים לנו, הם רק קצה קרחון של אינספור תופעות ומקרים, שנשארים עלומים וחסויים): גביית הודעות באלימות ובעינויים, הסתרה של חומרי חקירה, שעשויים להביא לזכוי הנאשם, והזנת קמפיין תקשורתי לשם "צליבה" ציבורית של נאשם בניסיון להשפיע על המתרחש בין כותלי בית המשפט. אפילו בסמכות הרגישה לבצע האזנות סתר עושים שימוש לרעה. כך, למשל, ניסתה המשטרה למנוע מינויו של סנגור לכהונת שופט, באמצעות שימוש פלילי בהאזנת סתר, שאושרה לצורך אחר לחלוטין (איזכור לפרשה שהושתקה בפרוטוקול ועדת החוקה של הכנסת, עמ' 6-7).
במקרים רבים אנשים נעצרים ומואשמים בשל מעשים זניחים ומגוחכים (de mininis קוראים לזה במשפט הפלילי) בשל גחמה או נקמנות, שעה שתיקים חמורים הרבה יותר אינם זוכים לטיפול. פעמים רבות מסתיימת החקירה בקול ענות חלושה, לא לפני שנגרם עינוי דין לאזרחים תמימים, שממתינים שנים ארוכות למהלך המתבקש של סגירת תיק החקירה נגדם (ואוסיף, שכדי לכסות על עינוי הדין מקפידים לסגור את התיק בנימוק של"העדר ראיות" ולא בשל "העדר אשמה", כך לפחות נשאר כתם במרשם הפלילי).
סיפור הפרשה כפי שהוא מובא במאמר: "דוגמה לכך היא פרשת מע"צ. מדובר בחקירה שנגעה למספר מקרי הצתות של בתי עסק באזור תל אביב, שהתרחשו במחצית שנות ה-70… יכולה היתה לחולל שינוי במערכת המשפט הפלילי. היא הסתיימה בלא כלום, אבל הקשיים הפתלוגיים שלה מלווים אותנו עד היום… אנשים הושלכו לכלא למשך חמש עד עשר שנים - יותר בגלל המוצא העדתי שלהם ושכונת מגוריהם ופחות בגלל הראיות הממשיות שהוצגו נגדם. ההרשעה התבססה על ההודעות בלבד… בית המשפט השתכנע, לאחר משפט זוטא ממושך, כי ההודאות היו חופשיות ומרצון, למרות טענות הנאשמים אודות לחץ ומכות. סימני שאלה ברורים שריחפו מעל הליכי החקירה זכו למענה ענייני קלוש עטוף במלל תקיף ואגרסיבי. … זוהי תמונת החשוד הטיפוסית בעיני מערכת חוק בישראל. הוא מצטייר כאדם עיקש - המסרב להודות ומסוגל לעמוד בחקירה משטרתית אלימה במשך שעות מבלי שרצונו יקרוס. המשטרה נתפסת כרשות מסכנה, כמעט חסרת אונים שנאלצת להתמודד 'בעיקר עם עבריינים קשוחים אשר דרכי עורמה וחוקים משלהם הם חלק מאורח חייהם ומתפיסת עולמם. באותה התמדות לא רבים הם האמצעים העומדים לרשות המשטרה'. תפיסת עולם זו גרמה לכך שבית המשפט דחה בביטול את האפשרות שהסתירות בהודאות נובעות מלחץ משטרתי שהופעל על החשודים… לאחר שהנאשמים ריצו את עונשם הודה אחד החוקרים, בשנת 1994, שההודיות נגבו בכוח ובעינויים… חזרה לטקסט
