פומביות המשפט ופרטיות הנשפט - הרהור נוסף

לפני כשבועיים כתבתי כאן על פומביות המשפט ופרטיות הנשפט והזכרתי החלטה שניתנה לאחרונה בית המשפט השלום בתל אביב בבקשתה של תובעת בנזיקין. פסק הדין בעניינה מגולל בפרטי פרטים ביוגרפיה מלאה: את ההיסטוריה המשפחתית שלה, את ההשערות השונות שהעלו מומחים רפואיים לגבי מצבה הבריאותי - הפיסיולוגי והנפשי - עובר לתאונה ולאחריה, את נקודות הציון בקריירה המקצועית שלה לרבות ציון כל המוסדות שבהם למדה ועבדה, ואפילו נוגע ביחסיה הבינאישיים ובמאווייה בתחום זה. לאחר שהתובעת גילתה, שכל המידע האינטימי הזה זמין בהקשת מקלדת, היא פנתה לבית המשפט וביקשה לאסור את פרסום פסק הדין. להמשך…

בהחלטתה מציינת השופטת "כי יש בפרסום פרטים אלו משום פגיעה מסויימת בפרטיות" אך חרף זאת היא דוחה את הבקשה, כיוון, שלדעתה "לא ניתן לקבוע כי מדובר בפגיעה 'חמורה' בפרטיות, אשר צריכה לגבור במקרה זה על עקרון פומביות הדיון." כזכור - סעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט (הנוסח באתר בתי המשפט אינו מעודכן) מאפשר לבית המשפט להגביל פרסום מידע על ההתדיינות, בין היתר, כדי למנוע פגיעה "חמורה" בפרטיות. השופטת ממשיכה ואומרת:

"הנזק לו טוענת המבקשת … הוא נזק מהסוג הנלווה באופן טבעי ורגיל למהלך של הגשת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. אין מדובר במקרה חריג, בו יגרם למבקשת נזק חמור במיוחד, השונה מכל מקרה אחר. קבלת טענתה של המבקשת תביא למצב בו ניתן יהיה לאסור פרסומם של כל פסקי הדין שעניינם תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף, שהרי בכל תיק כזה מתקיים דיון בדבר מצבו הרפואי של התובע, תפקודו, מצבו הכלכלי, התעסוקתי, השתכרותו ועוד. זו אינה תכליתו של סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. פרשנות האוסרת פרסום פסק הדין תרוקן מתוכן את עקרון פומביות הדיון ותביא לשלילתו בכל התיקים בהם נחשפים במסגרת פסק הדין פרטים אישיים מסוג זה או אחר לגבי מי מבעלי הדין."

בעקבות התגובות והשיחות שהיו לי אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, חשבתי שאולי כדאי לי להתייחס לנקודה אחת בהחלטה ההיא - חומרתה של הפגיעה. צודקת השופטת באומרה ש"בכל תיק כזה מתקיים דיון בדבר מצבו הרפואי של התובע, תפקודו, מצבו הכלכלי...". נכון גם שקיימת "פגיעה ואי נוחות אשר מי שמגיש תביעתו לבית המשפט צריך לקחת בחשבון מראש את התרחשותן" - זו מן הסתם היתה גם הנחת המחוקק, שעה שקבע את המבחן של "פגיעה חמורה" כתנאי לצו איסור פרסום (אבל ראו את ההבחנה שעושה השופט פוגלמן בין סוגים שונים של עניינים אישיים לענין הפגיעה "החמורה", בפסקה 13 ברע"א 4963/07 ידיעות אחרונות נ' עו"ד פלוני).

ובכל זאת, יש לשאול שמא האיזון הזה שייך לעולם של אתמול - לפני "עידן האינטרנט" שהביא לשינוי דרמטי ברמת הפגיעה בפרטיות? כן, אני יודע, מבחן ה"פגיעה החמורה" הוכנס לחוק בתי המשפט ב-2002 - היה כבר אינטרנט בעולם. ועדיין, יש דברים שמחלחלים לאט, הרשת התפתחה מאז. בתחילת העשור (הצעת החוק הוגשה בינואר 2001; דיון בועדת החוקה התקיים ב-24.12.01) היו מעטים שחשבו על העניין הזה ואילו עכשיו - לא עובר שבוע שאנחנו, ולמיטב ידיעתי גם במשרד המשפטים, מקבלים פניות רבות שמתייחסות לפרסום פסקי הדין באינטרנט - לו הייתי מחבר את קולותיהם של כל המתלוננות והמתלוננים ששמעתי בשבועות האחרונים היתה נשמעת קול זעקת שבר.

השינוי שהביאה רשת האינטרנט בהקשר זה הוא שינוי איכותי ולא רק כמותי. להשוות בין הפגיעה בפרטיות שנגרמה בעבר בשל פומביות המשפט לבין הפגיעה של היום - זה כמו להשוות בין זרזיף נחל אכזב לבין אשד גדול ורב. אפשר להתווכח האם הפגיעה היא "חמורה" כהגדרתה בחוק בתי המשפט, קשה לחלוק על כך שהפגיעה הוחמרה פי עשרת מונים.
.
יותר ויותר אני סבור, שלא יהיה מנוס מפיתרון שיתמקד בפרסום הגרסה הדיגיטלית של פסקי הדין, למשל, שבחוק בתי המשפט יתווסף לאיזון הקיים (איסור פרסום רק במקרה של "פגיעה חמורה" בפרטיות) הסדר מיוחד, שיקבע ברירת מחדל הפוכה לגבי פרסום פסק הדין באתר בתי המשפט – המקור להפצת פסקי הדין באינטרנט. באופן תיאורטי, עדיין ניתן יהיה ללכת לבית המשפט, לעיין בתיקי ההתדיינות ולסרוק את כל פסקי הדין ולהעלותם על האינטרנט – מעשית לא נראה לי שמישהו ימצא את הפטנט הזה כדאי. כמו שכבר אמרתי – הכמות עושה את האיכות. ספק עם הפיתרון הזה יוכל להועיל למי שכבר שפסק דינו "זכה" כבר לפרסום וירטואלי (ראו, למשל, בש"א (ב"ש) 2040/08 אבו רביע נ' דיין).
.
עדיין יש לי היסוסים לא קטנים לגבי פיתרון שכזה, בשל ההגבלה המתמקדת בחופש הביטוי הוירטואלי. גם ככה המחשב ובעיקר האינטרנט מעוררים פחדים קמאיים ומיתוסים מופרכים בדבר "סכנות" מוסריות או אחרות – תופעה מוכרת בהיסטוריה של המהפכות הטכנולוגיות. אני לא רוצה לתת לה יד, אני רוצה להילחם בה (על קצה המזלג – זה שווה דיון נפרד – ראו, למשל: Moral Panics about Girls Online; וראו את אהוד קינן, יהונתן קלינגר, ועוד אחד של קלינגר עם הכותרת הנפלאה: "אל תגלגלו עיניים: רוצחים היו לפני האינטרנט. האינטנרט אינו רצחני. החברה שלנו זוועתית"). נכון, זה לא בהכרח קשור לנושא שלנו, אבל אני שולט בקושי על ה-mind שלי – קל וחומר שאיני אחראי על זה של אחרים. אשמח לתגובות בעניין זה.

שתי הערות נוספות:
תשומת ליבי הופנתה להצעת חוק פרטית שהוגשה לפני 5 שנים, ולפיה יושמטו שמות בעלי הדין מפסקי הדין המפורסמים. שמעתי שפיתרון כזו נהוג בכמה מקומות, אני לא פוסל אותו על הסף, אבל הוא חל על כל צורת פרסום, ולא רק על הפרסום הדיגיטלי, ומשנה את האיזון שהיה קיים בעבר בין פומביות לפרטיות. לבטח שאין אסכים להשמטה גורפת של שמות, למשל שמותיהם של אנשי ציבור (וראו החלטה של המחוזי בחיפה: "איסור פרסום שמות הנתבעים אינו מפר את הרציונלים בבסיס עיקרון פומביות הדיון." בש"א (חי') 6300/08 הארץ נ' פלוני").

ד"ר אילן סבן העיר לי שבפעם הקודמת לא התייחסתי לפסק הדין בעניין פלונית (בג"צ 1435/03 פלונית נ' בה"ד למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח (1) 529), שבו קבע הנשיא ברק, איזון אחר, רגיש יותר ממה שמקובל בדרך כלל בבית המשפט העליון (גם אחרי אותו פסק דין) בין פומביות המשפט ופרטיות המשפט. אבל כיוון שהעירו לי שבלוגריה אינה סובלת פוסטים ארוכים – אשאיר את זה לפעם אחרת.

* * * * *

לרשימה הראשונה בנושא - פומביות המשפט ופרטיות הנשפט

תוספת מאוחרת:

ראו דיון על פסק הדין בבלוג של סער סיקלאי cafe.themarker 18.12.09

רועי פלד, מנכ"ל התנועה לחופש המידע, הפנה את תשומת ליבי לידיעה הזו:

Court papers get second look as personal-data privacy rule kicks in, by Kristin Netterstrom, Arkansas Democrat Gazzete 8.1.09: A rule that took effect Jan. 1 has Arkansas attorneys and circuit clerks double-checking paperwork to make sure they're void of Social Security numbers and other personal information before filing them as public court records…