יום רביעי, 28 בינואר 2009

היום הרשמי של פרטיות המידע - עדיין לא אצלנו

היום הוא יום פרטיות המידע. בישראל עדיין לא, אבל בקנדה, בארה"ב וב-27 מדינות אירופה מציינים באופן רשמי את היום בכנסים ובדיונים, שבהם משתתפים מומחי פרטיות מהאקדמיה, חברי פרלמנט ופקידי ממשל, תאגידים מהשוק הפרטי ועוד. מטרת היום הרשמי היא להעלות את המודעות ולעורר דיון על זכויות ופרקטיקות הנוגעות לפרטיות המידע. להמשך…
.
המפקחת על הפרטיות בקנדה פרסמה לרגל היום המיוחד מנשר ובו היא אומרת, שגם במדינות שבהן מציינים אותו, עדיין מרבית האנשים אינם מודעים לכך, כמו שאינם מודעים גם למידע הרב שהם משאירים אחריהם מדי יום ביומו, ולכך שאנשים אחרים אוגרים, מעבדים, מעבירים ולעיתים גם מוכרים את המידע האישי הזה ללא הסכמתם. מליוני אנשים גם יעבירו היום מידע אישי רגיש באמצעות האינטרנט ורבים מהם ייחשפו לפגיעה בפרטיותם בדרכים שונות ומגוונות. לכך בדיוק נועד יום פרטיות המידע – להגביר את המודעות לערכה של הפרטיות. פרטיות, אומרת המפקחת, היא זכות אדם בסיסית, שמהווה תנאי לזכויות אדם נוספות. לא מדובר רק בזכות אישית אלא גם בערך ציבורי משותף, שמשקף האמנה חברתית של פרטים, שהחליטו לחיות את חייהם בחברה אחת. המפקחת הקנדית גם מונה עשר דרכים שבהן מאויימת הפרטיות שלנו.
.
המפקח על הפרטיות בבריטניה ("המפקח על המידע" שממונה גם על יישום חוק חופש המידע וגם על אכיפת דיני הפרטיות) פרסם האמנת פרטיות חדשה, שעליה יחתמו בעלי השפעה שונים, ובה עשר התחייבויות לשמירה על פרטיות המידע. בין יתר ההתחייבויות: לטפל בזהירות ובכבוד במידע אישי ולא להסתפק בקיום דווקני של הוראות החוק; להעריך ולהביא בחשבון סיכוני פרטיות לפני שמתכננים דרכים חדשות לשימוש במידע אישי או מקימים מערכת מידע חדשה; לשמור על שקיפות כלפי נשואי המידע לגבי האופן שבו נעשה שימוש במידע ולאפשר להם גישה קלה למידע האישי שלהם; להחזיק מידע אישי בהיקף המינימלי הנחוץ ולמחוק אותו כאשר אין בו שוב צורך; להקפיד על אמצעים יעילים שיבטיחו את המידע האישי ויימנעו הגעתו לידיים זרות; ולהשקיע משאבים כספיים ואנושיים כדי לוודא שההבטחה לשמור על מידע אישי אכן נשמרת.
.
בארצות הברית קיבל בית הנבחרים אתמול החלטה שמציינת באופן רשמי את יום פרטיות המידע, וקוראת למדינה ליזום פעילויות שיקדמו מודעות לפרטיות המידע תוך שימת דגש על עידוד דיון בנושא בקרב בני נוער.
.
משרד רשם מאגרי המידע שלנו (בתוך הרשות לטכנולוגיה משפט ומידע במשרד המשפטים) עושה עבודה יפה ורבה בימים אלה ומותר להניח שבשנה הקרובה תתרחב הפעילות ואנו גם נרגיש אותה יותר ויותר. נקווה שב-28 בינואר 2010 (בדקתי, זה יוצא יום שני בשבוע) יפתח הרשם את אירועי יום פרטיות המידע גם כאן בישראל.

יום ראשון, 25 בינואר 2009

שקיפות תהיה אבן הבוחן של נשיאותי

בסוף השבוע שעבר היו ברשת דיווחים רבים על הכרזת השקיפות של נשיא ארה"ב החדש ברק אובמה (ראו סקירה באתר התנועה לחופש המידע, בעיתונים זה הופיע ביחד עם נושאים אחרים שהיו בנאום ולפי הכותרות דומה, שבעיני העורכים לפחות, נושא השקיפות לא היה החשוב ביותר בנאום). ימים אחדים התנגנו באוזניי דבריו הערבים, ועכשיו, כשישבתי לתרגם אותם, התחוור לי, שאת הפוסט הקודם סיימתי בהשפעתם.
.


להמשך…

למרות שדגש על שקיפות ועל חופש מידע אינם חדשים באג'נדה של הנשיא החדש, כדאי לציין, שבראשית כל כהונה חותם נשיא אמריקאי על צווים, ובהם נקבעים המבחנים שלפיהם חושפות סוכנויות הממשל מידע לפי החוק. בדרך כלל, נשיאים דמוקרטים קובעים כלל ליברלי ומורידים את רף החיסיון, והנשיאים הרפובליקנים שבאים אחריהם מעלים את הרף וקובעים כלל נוקשה. קיימת ביקורת על שיטת הזיג-זג הזו, שקצת משגעת את הממשל ואת צרכני המידע (היה לי פעם איזה מקור לגבי זה - אולי אמצא בהמשך).
.
כישורי התרגום שלי אינם מזהירים, אבל רציתי שדבריו של אובמה יופיעו בצורה הנגישה ביותר שרק אפשר. לפחות מניסיוני האישי, למרות שאני קורא אנגלית באופן שוטף למדיי, אני עדיין רחוק מלהיות אדיש בין עברית לאנגלית, וזה משפיע עלי במיוחד כאשר אני גולש להנאתי בשעת לילה ותר אחר חומרים מעניינים. שקיפות, אמר אובמה, תהיה אבן הפינה של נשיאותי. אצלנו, לפחות בינתיים, נצטרך להסתפק בערגה לנשיא דומה. אז הנה הם - דברי אובמה חיים:
.
"כדי להפוך את הממשל לאחראי לא די בגיוס נשים ואנשים עם אחריות, או לחתום על חוקים, שיבטיחו שלא יסטו מהדרך. הדרך להפוך ממשל לאחראי היא לחייב אותו לדווח (make it accountable). והדרך להפוך ממשל למדווח היא שקיפות, כדי שהעם האמריקאי יוכל לדעת בדיוק אלו החלטות נעשו, כיצד הן נעשות, והאם האינטרסים שלו מקודמים על הצד הטוב ביותר.
.
הצווים שאותם אני מוציא היום לממשל שלי לגבי האופן שבו עליו לפרש את חוק חופש המידע
(FOIA) יעשו בדיוק את זה. זה מכבר שוררת חשאיות יתר בבירה הזו. לפי הכללים הקודמים דיי היה בטיעון בר הגנה מדוע יש להסתיר דבר מה מהעם האמריקאי כדי שהוא לא ייחשף. מהיום, כל סוכנות וכל מחלקה צריכות לדעת שממשל זה אינו עומד לצידם של אלה המבקשים לעצור מידע אלא לצידם של אלה שרוצים לחשוף אותו.
.
עניינים כמו פרטיות אישית וביטחון לאומי יקבלו כמובן את המשקל הראוי להם. אבל עצם זה שיש לך את הכוח החוקי לשמור משהו בסוד אינו אומר שתמיד עליך להשתמש בו. חוק חופש המידע הוא אולי הכלי החשוב ביותר שיש לנו להפוך ממשל להגון, שקוף ודיווחי, ואני מצפה שאנשי הממשל שלי לא יסתפקו בפעולה דווקנית לפי המילה הכתובה של החוק אלא שיפעלו גם בהתאם לרוחו.
.
גם אני כנשיא מחוייב לעקרון הפתיחות. מעתה, כל אימת שאני או הנשיא הקודם נרצה להסתיר משהו שהעם רוצה לדעת, יהיה עלינו להתייעץ עם התובע הכללי ועם
יועץ הבית הלבן, שתפקידם הוא להבטיח את שלטון החוק. מידע לא יוסתר רק משום שאני החלטתי על כך. הוא יישאר חסוי רק משום שסמכות נפרדת מאמינה שבקשתי לחסיון מעוגנת היטב בחוקה.
.
אני רוצה להבהיר זאת בצורה המפורשת ביותר: שקיפות ושלטון החוק יהיו אבני הבוחן של נשיאותי. המחוייבות שלנו לפתיחות אינה מתמצת ביידוע העם האמריקאי על ההחלטות שנעשו. היא משקפת הכרה בעובדה שלממשל אין את כל התשובות, ושמשרתי הציבור צריכים לדאוג לדעת את מה שיודעים האזרחים. זאת הסיבה שמהיום אני מורה לאנשי הממשל שלי למצוא דרכים חדשות לשאוב את הידע ואת הניסיון של אזרחים מן השורה, של מנהיגים אזרחיים, מדענים מחנכים ויזמים - הדרך לפתור את הבעיות של זמננו כאומה אחת היא לערב את העם האמריקאי בעיצוב המדיניות שמשפיעה על חייו.
.
הצווים האקזקוטיביים שאני מוציא היום לא יהפכו לבדם את הממשל להגון ושקוף במידה הנדרשת. לא די בהם כדי לשקם את הדיווחיות (accountability) ואת האיפוק הפיסקאלי בוושינגטון. אבל צעדים היסטוריים אלה מסמנים עידן חדש של פתיחות בארץ הזו. אני מקווה שאצליח להפוך את הממשל ראוי לאמון בעיני העם במהלך השבועות, החודשים והשנים הבאות. וזהו צעד טוב להתחיל איתו."
.
שוב ושוב אני צופה בקטע הוידאו הקצר שלמטה ונזכר בסיסמא הפרסומית השדופה - "בעל הבית השתגע?" כן, אני יודע. עוד יהיו אכזבות - העמדה שבה נמצא הנשיא החדש אינה מאפשרת תמיד להיות פעיל זכויות אדם. ועדיין איני זוכר מתי בפעם האחרונה זכינו לראות מנהיג שמבטיח בצורה כל כך בהירה וחד משמעית דברים, שאנו נאלצים להיאבק עליהם בחירוק שיניים, ולא תמיד בהצלחה מרובה. לתשומת ליבם של כל קליינע באלאבוסטעס במנהל הציבורי שלנו - לפחות אלה שאינם רוצים להצטרף לזאבים החשוכים בארה"ב שמייחלים לכישלונו של אובמה.
.
.
Suzanne Ito, This Is a Test ACLU Blog 27.1.09
.

יום חמישי, 22 בינואר 2009

קליינע באלאבוסטע של המידע הציבורי

הילה רז ב"הארץ" של היום כותבת על מחקר חדש, בנושא חוק חופש המידע. המחקר נערך על ידי החוקרים ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ויונתן ארבל בהנחיית פרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.
.
באופן לא מפתיע (ראו בסוף הפניות למחקרים ומאמרים קודמים) קובע המחקר, שיישומו של החוק במשרדי הממשלה נכשל וכי החוק, שנחקק בשנת 1999, משמש פעמים רבות את הרשויות דווקא כדי למנוע מידע מהציבור. גם בנסיבות, שבהן ניתן היה לקבל בעבר מידע, מפנים את המבקש לפרוצדורות שנקבעו בחוק ומוודאים, שיעבור דרך היסורים ויאבד את הרצון לדעת.

"בדרך כלל יארכו שבועות ארוכים עד שיקבל תשובה, אם בכלל. בינתיים, המבקש יתייאש, המידע יתיישן ויאבד מהרלוונטיות שלו, ולבסוף ישוחרר ממורק ובצורה הנוחה ביותר למשרד הממשלתי. כך נהפך חוק חופש המידע, שאמור היה לחולל מהפכה מבחינת שקיפות שלטונית, לחוק המאפשר שליטה עצומה של משרדי הממשלה במידע היוצא מהם, ולארון הקבורה של מידע שפרסומו מנוגד לאינטרסים של הרשויות."

ראויה לציון מיוחד התבטאות של דוברת לשעבר במשרד הביטחון, שהביעה את תפיסתה "המעניינת", לפיה…:

"הבעלים של המידע שבידי הרשויות הציבוריות היא המדינה... הציבור לא צריך לדעת כל דבר. יש גבול לליברליות. לא צריך לשחוט בבת אחת את כל הפרות הקדושות. יישום החוק מסרבל את העבודה השוטפת."

"יש גבול לליברליות?" - לצחוק או לבכות. מזל שתמיד נמצא הכסיל התורן, שאומר בגלוי את דברי ההבל שמנחים רבים אחרים. בכלל, לעיתים נדמה לי שרבים מפסקי הדין החוקתיים והמנהליים הגדולים באו לעולם בזכות איש רשות, שהיה אוויל או שחצן מספיק כדי לגלות במעשיו או בדבריו טפח מקו החשיבה המעוות שמנחה אותו ואת היחידה הארגונית שלו. ושיהיה ברור - הדברים אינם מכוונים כלפי כל המנהל הציבורי שלנו. יש שם גם הרבה אנשים ונשים טובות וראויות.
.
מכל מקום, האמירה היא אולי חריגה, אבל ההשקפה שהיא מבטאת - לא. המחקר של המכון לדמוקרטיה מתאר דרכים שונות ומשונות, שבהם משתמש המנהל הציבורי בחוק חופש המידע כדי להתיש ולטרטר את מבקש המידע. אבל גם כאן לא צריכים להיות מופתעים. כבר לפני יותר ממאה טען הסוציולוג מקס ובר (באנגלית), כי המנגנון המנהלי פיתח את הסודיות על מנת היות יעיל ועל מנת להתקיים ואולם בשלב מאוחר יותר הפכה הסודיות לאובססיה, למטרה במקום אמצעי וזאת על מנת להגן על המינהל בפני פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי. לעומתו סבר רוברט מרטון (באנגלית), שהסודיות היא תופעה המסמלת לא רק תאווה לכוח אלא אינרציה ביורוקרטית (Francis.E. Rourke, Secrecy and Publicity: Dilemmas of Democracy, Johns Hopkins Press 1961, 21-22, ההפנייה בתוך: פנינה להב (באונ' בוסטון), "חופש הפרסום, זכותו של האזרח לדעת וסודות רשמיים", משפטים ו' (תשל"ו) 562, 569) ה"ש 31).
.
יותר ממאה שנים חלפו, והדברים עדיין תקפים לגבי המנהל הציבורי בארץ. בדברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע נאמר: "קשה לשרש את נטיית הרשויות לראות במידע נכס שלהן ולא נכס המוחזק בנאמנות על ידיהן עבור הציבור ומטעמו" (הצ"ח 2630 תשנ"ז, 397). ופרופ' זאב סגל כותב בסיפרו "קיום הזכות לקבל מידע אמור להתגבר על השקפה שקנתה לה שביתה בקרב הרשויות הציבוריות, הרואה במידע הנאגר על ידי הרשות הציבורית את רכושו של המנהל, אשר יכול לעשות בו כטוב בעיניו" (זאב סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד 2000, ע' 12).

אם לחזור לדבריה של אותה קליינע בלבוסטע (בעלת בית קטנה) של המידע הציבורי: הרבה לפני שחוקק חוק חופש המידע, קבעו בתי המשפט, שבעלי המידע הציבורי הם - איך לא - הציבור כולו ולא פקידי הרשות. זו האחרונה - "כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום." (בג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד כה(1) 325, 331). ואחרי שלושה עשורים חזר השופט חשין ואמר: "מידע שרשות הציבור מחזיקה בו אין הוא קניינה של הרשות. קניינו של הציבור הוא. הרשות מחזיקה בו אך בנאמנות עבור הציבור - עבור הציבור ולמען הציבור - וממילא אסורה היא לנהוג בו דרך בעלים מָשָל ירשה אותו מאבותיה" (עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' משרד מבקר המדינה, פ"ד נח(1) 465, 471 )(פסקה 6)(pdf) (באתר נבו)).

עת הובאה הצעת החוק למליאת הכנסת, הסביר שר המשפטים שיישום החוק מחייב "שינוי קונצפטואלי בנשמה של עובד הציבור": "לא קל לעובד ציבור, שהתרגל עשרות בשנים לתת תשובות לקוניות, לפטור עצמו מחובתו לתת מענה מסודר ומפורט בנתונים, לכל מי שפונה אליו. לא יהיה קל לעובדים לעשות זאת, אבל אין לי ספק שכמו שאנחנו, במהלך החקיקה, התמכרנו לחיוב ולתועלת שבחוק הזה, כך גם עובדי הציבור יעשו זאת" (ד"כ 26 (תשנ"ח) 7214).

אני לא מומחה בנשמות, אבל נראה ש"השינוי הקונצפטואלי", שעליו דיבר השר, עודנו רחוק.

אבל אסור לוותר! כשהגעתי לעבוד באגודה לזכויות האזרח הייתי מלא ברעיונות נשגבים ואוטופיים. לא שהם אבדו, אבל עם השנים נעשתי גם פרוצדורליסט: אם רוצים להבטיח זכויות אדם חייבים להנהיג פרוצדורות, שיאפשרו לאזרחיות ולאזרחים לתבוע את זכויותיהם ולשמור עליהן. שקיפות שלטונית היא אחת מאבני היסוד בדרך לגן עדן. בהמשך, בפוסט נוסף אנסה להתייחס להיבט אחד או שניים בפרוצדורה המשפטית של יישום החוק. בינתיים כדאי ללכת לאתר התנועה לחופש המידע, ולקבל שם ייעוץ והדרכה חשובים כיצד ניתן לפעול בערוצים הקיימים.

מידע רוצה להיות חופשי: הטמעת חוק חופש המידע בישראל (המכון לדמוקרטיה, 2008) (לתקציר - pdf)

ראו עוד: הילה רז "הנבחן: חוק חופש המידע - הציון: נכשל" הארץ themarker 22.1.09; ליאור דטל: יש חוק, אין מידע, הארץ 19.8.08 ("חוק חופש המידע, שאמור היה לחולל מהפיכה של ממש בישראל, נראה היום כמו בדיחה: רוב משרדי הממשלה עושים הכל כדי לא לספק לציבור מידע שהוא זכאי לו ואף אחד מהם לא מקיים את החוק באופן מלא"); משרד מבקר המדינה, דו"ח 58 ב ע' 959: חופש המידע ברשויות ציבוריות (לגרסת word או pdf לכו לתוכן העניינים של הדו"ח) ; יורם רבין ורועי פלד: "שבע שנים לחוק חופש המידע: האם הושגה השקיפות המיוחלת?" המשפט 20 (תשס"ה), ע' 89; הלל סומר, "חוק חופש המידע: הדין והמציאות", המשפט, תשס"ג, 435.

יום ראשון, 18 בינואר 2009

מצלמות מעקב אחר ילדים בני ארבע

Jason Lewis מספר ב-DailyMail הבריטי:


בתי ספר התקינו בכיתות מקרופונים ומצלמות במעגל סגור כדי לפקח על ילדים תלמידים. גם על תלמידי גן בני ארבע. על פי הנטען המטרה היא לזהות תלמידים שמפריעים במהלך השיעור כשהמורה מסתובב אל הלוח. לחברה שמשווקת את אמצעי המעקב הנפלא הזה, קוראים, איך לא, Classwatch. למי שמתעניין, המערכת עולה בסביבות ה-3,000 ליש"ט, אבל יש גם הסדר ליסינג - תעריף חודשי לכל כיתה במעקב. משרד המפקח על הפרטיות בבריטניה התריע שמדובר במעקב לא חוקי, ודרש לדעת מהי התכלית המדויקת.



סוג חדש של פדגוגיה.


מעניין לדעת איך נראים ילדים שמסיימים 12 שנים תחת מעקב מתמיד. כמה שונה הם נראים מהיצורים שכאן משמאל? לי באופן אישי, נראה קצת מפחיד לחיות בחברה שתנוהל על ידם ביום מן הימים.

* * * * *

הנה משהו שכתבה ח"כ שלי יחימביץ לפני שנה בערך על מצלמות מעקב בגני ילדים:


"למרבה הצער, רוב הילדים הנופלים קורבן להתעללות הם קורבנות של הוריהם, ולא של הגננת, והקן המשפחתי, האמור להיות מגון מכל רע, עלול להיות מקום מאוד אלים. האם נשים מצלמת מעקב בכל בית כדי לוודא שהתינוק אינו מוזנח, הילד אינו מוכה, והנערה אינה קורבן של גלוי עריות? כמובן שלא. איש מאתנו אינו רוצה להיות מושא למעקב מצולם 24 שעות ביממה, וגם לא שעה ביממה, רק משום שיש הסתברות סטטיסטית מסויימת שהוא עבריין. זו פגיעה קשה ביותר בפרטיות.

המנהג המגונה של השימוש במצלמות מעקב הופך נפוץ יותר ויותר. עובדים רבים מתלוננים באזניי על כך שהם חשים נרדפים ונעקבים, כיוון שהם מצולמים בלא הרף. גם הגננת היא עובדת, ואדם, ויש לה זכות לפרטיות כמו לכל אחד מאיתנו. אצבע על הדופק, להיות קשובים לילדים, לשוחח עם הגננת, להיות רגישים לצרימות – כל אלה התנהגויות הוריות טבעיות שאמורות להיות כלי לדעת מה שלום הילדים שלנו בלי להפוך את חיינו לאירוע מצולם ונעקב נוסח 1984 של אורוול.

לדיון שהתקיים בועדה לזכויות הילד בנושא דומה, עיקוב של הורים אחר ילדיהם באינטרנט באמצעות מצלמות, כנסו"




* * * * *

עידכון מאוחר:
ועוד כמה דברים:
.
משהו ישן מ"הארץ" 22.4.02 (במקור - NY Times): "מציצים לתינוק של השכן". מתייחס למהדורה האלחוטית של מצלמות מעקב, במיוחד במרחב הפרטי.
ynet 9.3.05 "ברק משיקה שירות מעקב באמצעות מצלמות אלחוטיות". בעקבות בהלת המטפלות: 013 ברק משיקה שירות מצלמות אלחוטיות לבית למעקב באמצעות המחשב "
ynet 20.3.05 "מחאה נגד מצלמות מעקב בתיכון "דרסקי" בעכו": בעקבות הצבת מצלמות מעקב בבית הספר התיכון אורט "דרסקי" בעכו, השביתו התלמידים את הלימודים היום (א'). תלמיד בבית הספר כתב לנו באימייל האדום: "אנחנו איננו מתמודדים בתוכנית הריאלטי "פרוייקט Y", ואיננו, חס וחלילה, אסירים בבית סוהר. דרשנו מההנהלה להסיר את כל המצלמות תוך 3 שבועות עד ה-20.3, והם אפילו לא התייחסו! לכן, הוחלט לשבות, ומאות תלמידים לא הגיעו לביה"ס היום". אתר המחאה נגד המצלמות.



ynet 24.5.01 "אין לאן לברוח": אם אתם מסתובבים ברחוב בבריטניה, קרוב לוודאי שעוקבות אחריכם מצלמות. בקרוב בבית?
Brent Champaco Cameras catch kiss, raising questions Thenewstribune 26.4.07

יום רביעי, 14 בינואר 2009

מצלמות מעקב - מי יעקוב אחר העוקבים

ACLU הקים אתר שיעקוב אחר מצלמות המעקב ברחבי המדינה. בארי סטיינהארדט, חבר בצוות הפרויקט "טכנולוגיה וחירות" בארגון הזכויות האמריקני מציג את האתר החדש - you are being watched . us. יותר ויותר מרחבים ציבוריים מכוסים על ידי מצלמות מעקב, שמחוברות למרכזי בקרה ממוחשבים. בעוד שבעבר היה התיעוד מתבצע על גבי קלטות וידאו "בלתי מזיקות" הרי שהיום נעשה הדבר על מדיה דיגיטלית, שמאפשרת לאגור את המידע על כוננים אינסופיים כמעט, לקטלג ולעבד אותו - פעולות שמעצימות את הפגיעה, הפוטנציאלית והממשית, בפרטיות. במקומות מסויימים כבר החלו לפעול לחיבור מרכזי הבקרה למערכות אוטומטיות לזיהוי פנים (automated image analysis) - ריצות מחשב אוטומטיות יוכלו לתת רשימות של אנשים שהיו במקום מסויים בזמן מסויים, או לאתר אנשים לפי תמונת הפנים "הביומטרית" שלהם. אנו נעים במהירות לעבר עידן חדש חלוטין, אומר סטיינהארדט, בלי כל יכולת לדעת היכן מוצבות המצלמות ולפקח על השימוש בהן. להמשך…


לכן הוקם האתר, שיעקוב אחרי מצלמות מעקב. באתר כולל מפת פלש של ארה"ב ובה מסומנות הערים שהתקינו מצלמות מעקב עירוניות, כתבות עיתונאיות, ספרות אקדמית, ומקורות אחרים שמתמקדים בפריסת המצלמות, קישוריות למחקרים בנושא (חוסר) היעילות. בנוסף יש באתר מדור של "קריאה לפעולה".

"זה רק עניין של זמן" כותב סטיינהארדט, "שהאמריקאים יבינו את הנזק והביזבוז המשווע שכרוך במצלמות המעקב. ועד אז - לפחות אנו עוקבים אחרי מה שמתרחש".

מה המצב אצלנו? התייחסתי קצת לזה לא מזמן. בתור התחלה חשבתי על רגולציה. חוץ מזה, מומלץ על פעולה עצמית: לנדנד לרשויות ולא להרפות: לדרוש הסברים, לדרוש נהלים, לדרוש מידע - מה עושים עם המידע שנאגר, מי אחראי על מרכז הבקרה, מה הפיקוח עליו. במקרים מתאימים ניתן יהיה לחשוב על מעבר לאפיקים משפטיים. אם נשתוק - ידברו המצלמות וההפקרות תחגוג.

* * * * * * * * *

D.C. Council Questions Camera Plan - washingtonpost 3.6.08
In the News: Update on D.C. Council Hearing about CCTV - PrivacyLives 3.6.08
Testimony of Melissa Ngo - Committee on Public Safety and the Judiciary of the D.C. Council At a Hearing on “Video Interoperability for Public Safety” Program. 2.6.08
Preliminary Findings of the Statistical Evaluation of the Crime-Deterrent Effects of
The San Francisco Crime Camera Program
- University of California, Berkeley 17.3.08

יום שישי, 9 בינואר 2009

"אין לי מה להסתיר"? - התגובות

"I've Nothing to hide? - think again" פורסמה גם ב-ynet. אז הלכתי לעיין בתגובות. אני מחפש תגובות עוינות ומשמיצות (לא כמו סטאלין שאסף את הבדיחות עליו אבל גם את אלה שסיפרו אותן) כדי שאהיה "נאה דורש - נאה מקיים" בהתנגדותי החריפה לצנזורה באינטרנט. להמשך…


אבל בעיקר אני הולך לתגובות כדי לקבל הצעות ורעיונות שיכולים לעזור לי בהמשך. מגיב מס' 18:

"… יש אנשים שלא מודעים לסיכונים של כל 'פלאי הטכנולוגיה'… שמסתכלים רק על הצד החיובי, זה שאנשים יעצמו עיניים לא יביא להם משהו טוב. בדיוק כמו לעשן סיגריה במודעות שזה יזיק בטווח הארוך, בדיוק כמו לנהוג ברכב שמונע על דלק בידיעה שזה פוגע בכדור הארץ ובבני האדם בטווח הרחוק… אז בדיוק כמו נושאי ההסברה בתחום הירוק שהיום מאוד תופס כך חשוב גם ליידע אנשים לגבי הסיכונים שיש בטכנולוגיה… האם המחיר שתשלם בעבור זה שווה את הנוחות שאתה חושב שיש לך?"

- אכן, זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות. מחקרים מראים שאנשים אינם מתרגשים מפגיעה בפרטיות עד… שזה מגיע אליהם. בתחילה הם מושכים בכתפיים ומפטירים "אין לי מה להסתיר" אבל ברגע שקצת מאתגרים אותם עם שאלות ודוגמאות, פתאום הם חושבים אחרת. מקווה שבעתיד אצליח לשכנע את מגיב מס' 25 שאמר:
"אוי, נו באמת - המאגר הביומטרי זה הדבר שהכי אנחנו צריכים, הפשיעה גואה, בני נוער של היום אלימים בצורה מחרידה, וזה נותן לשוטרים עוד כלי להתמודדות בפשע . אם צריך 'להקריב' טיפונת את הפרטיות, אני מוכן ומזומן, אך אני גם רוצה לדעת שהפשע ימוגר… ומי שטוען שהכלי ישמש לדברים לא חוקיים או לנקמות, אז
לידיעתכם יש בחוק מקרים ספציפים מתי ניתן להשתמש בכלי, אם נראה לכם שהשימוש היה לא חוקי - תתבעו בבית המשפט ותיזכו."

- זה בדיוק הלך המחשבה שאני מנסה לשנות: יש פשיעה + זה נותן למשטרה עוד כלי = נקריב טיפונת פרטיות. אולי לפני שאנו מוותרים על טיפה של פרטיות (ועוד טיפה, ועוד אחת - וזה לא תמיד "טיפונת") מגיע לנו דיון קצת יותר רציני ביתרונות שנקבל בתמורה?. כמו שאמרתי: "ייתכן שלעיתים נגיע למסקנה, שפגיעה בפרטיות היא הכרח שתועלת רבה בצידו. אבל בכל מקרה ומקרה ראוי שההחלטה תהיה בידינו, ושנוכל גם לשקול את המחיר."
- לגבי ההמלצה לתבוע ולזכות בבית משפט - כל כך הרבה מקרים של שימוש לרעה ושל פגיעות מיותרות בפרטיות ובכבוד לא מגיעות לבית המשפט, לעיתים אפילו קורבן עצמו לא יודע שמקור הפגיעה היה ניצול לרעה של המידע. רק מי שאינו "שוחה" במשפט ובמערכת המשפט יכול לחשוב שמדובר בפיתרון קסם. בינתיים בחוק הגנת הפרטיות יש כל כך הרבה אותיות מתות שלא מצייתים להן והאכיפה היא דלה. וגם התדיינות משפטית היא עניין סבוך ויקר, שרבים נאלצים לוותר עליו גם כשזכויותיהם נפגעות.
"בולס השיקמים" מס' 29 העיר לי שהדוגמאות שלי לא מספיק מוחשיות:
"אני מאמין גדול בפרטיות, כאיש טכני בתחום המחשבים אני סבור שהפגיעה גדולה בהרבה מהידוע לרוב האנשים. אולם דרושה הדגמה - אם בעבודת בילוש קלה היית חושף את זהותו של שאולי 'ינשוף גבעול' ושל אחותו רקפת בת ה 21 המתגוררת ברחוב שדרות ח"ן בתל אביב - כולם היו מבינים למה אתה מתכוון כשאתה אומר פגיעה בפרטיות"
- האמת שגם בבית חטפתי ביקורת דומה. כמו שאמרתי - יש פה עניין של הסברה, ואני משתדל ללמוד להסביר. תודה.

יום חמישי, 8 בינואר 2009

פומביות המשפט ופרטיות הנשפט - הרהור נוסף

לפני כשבועיים כתבתי כאן על פומביות המשפט ופרטיות הנשפט והזכרתי החלטה שניתנה לאחרונה בית המשפט השלום בתל אביב בבקשתה של תובעת בנזיקין. פסק הדין בעניינה מגולל בפרטי פרטים ביוגרפיה מלאה: את ההיסטוריה המשפחתית שלה, את ההשערות השונות שהעלו מומחים רפואיים לגבי מצבה הבריאותי - הפיסיולוגי והנפשי - עובר לתאונה ולאחריה, את נקודות הציון בקריירה המקצועית שלה לרבות ציון כל המוסדות שבהם למדה ועבדה, ואפילו נוגע ביחסיה הבינאישיים ובמאווייה בתחום זה. לאחר שהתובעת גילתה, שכל המידע האינטימי הזה זמין בהקשת מקלדת, היא פנתה לבית המשפט וביקשה לאסור את פרסום פסק הדין. להמשך…

בהחלטתה מציינת השופטת "כי יש בפרסום פרטים אלו משום פגיעה מסויימת בפרטיות" אך חרף זאת היא דוחה את הבקשה, כיוון, שלדעתה "לא ניתן לקבוע כי מדובר בפגיעה 'חמורה' בפרטיות, אשר צריכה לגבור במקרה זה על עקרון פומביות הדיון." כזכור - סעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט (הנוסח באתר בתי המשפט אינו מעודכן) מאפשר לבית המשפט להגביל פרסום מידע על ההתדיינות, בין היתר, כדי למנוע פגיעה "חמורה" בפרטיות. השופטת ממשיכה ואומרת:

"הנזק לו טוענת המבקשת … הוא נזק מהסוג הנלווה באופן טבעי ורגיל למהלך של הגשת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. אין מדובר במקרה חריג, בו יגרם למבקשת נזק חמור במיוחד, השונה מכל מקרה אחר. קבלת טענתה של המבקשת תביא למצב בו ניתן יהיה לאסור פרסומם של כל פסקי הדין שעניינם תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף, שהרי בכל תיק כזה מתקיים דיון בדבר מצבו הרפואי של התובע, תפקודו, מצבו הכלכלי, התעסוקתי, השתכרותו ועוד. זו אינה תכליתו של סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. פרשנות האוסרת פרסום פסק הדין תרוקן מתוכן את עקרון פומביות הדיון ותביא לשלילתו בכל התיקים בהם נחשפים במסגרת פסק הדין פרטים אישיים מסוג זה או אחר לגבי מי מבעלי הדין."


בעקבות התגובות והשיחות שהיו לי אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, חשבתי שאולי כדאי לי להתייחס לנקודה אחת בהחלטה ההיא - חומרתה של הפגיעה. צודקת השופטת באומרה ש"בכל תיק כזה מתקיים דיון בדבר מצבו הרפואי של התובע, תפקודו, מצבו הכלכלי...". נכון גם שקיימת "פגיעה ואי נוחות אשר מי שמגיש תביעתו לבית המשפט צריך לקחת בחשבון מראש את התרחשותן" - זו מן הסתם היתה גם הנחת המחוקק, שעה שקבע את המבחן של "פגיעה חמורה" כתנאי לצו איסור פרסום (אבל ראו את ההבחנה שעושה השופט פוגלמן בין סוגים שונים של עניינים אישיים לענין הפגיעה "החמורה", בפסקה 13 ברע"א 4963/07 ידיעות אחרונות נ' עו"ד פלוני).

ובכל זאת, יש לשאול שמא האיזון הזה שייך לעולם של אתמול - לפני "עידן האינטרנט" שהביא לשינוי דרמטי ברמת הפגיעה בפרטיות? כן, אני יודע, מבחן ה"פגיעה החמורה" הוכנס לחוק בתי המשפט ב-2002 - היה כבר אינטרנט בעולם. ועדיין, יש דברים שמחלחלים לאט, הרשת התפתחה מאז. בתחילת העשור (הצעת החוק הוגשה בינואר 2001; דיון בועדת החוקה התקיים ב-24.12.01) היו מעטים שחשבו על העניין הזה ואילו עכשיו - לא עובר שבוע שאנחנו, ולמיטב ידיעתי גם במשרד המשפטים, מקבלים פניות רבות שמתייחסות לפרסום פסקי הדין באינטרנט - לו הייתי מחבר את קולותיהם של כל המתלוננות והמתלוננים ששמעתי בשבועות האחרונים היתה נשמעת קול זעקת שבר.

השינוי שהביאה רשת האינטרנט בהקשר זה הוא שינוי איכותי ולא רק כמותי. להשוות בין הפגיעה בפרטיות שנגרמה בעבר בשל פומביות המשפט לבין הפגיעה של היום - זה כמו להשוות בין זרזיף נחל אכזב לבין אשד גדול ורב. אפשר להתווכח האם הפגיעה היא "חמורה" כהגדרתה בחוק בתי המשפט, קשה לחלוק על כך שהפגיעה הוחמרה פי עשרת מונים.
.
יותר ויותר אני סבור, שלא יהיה מנוס מפיתרון שיתמקד בפרסום הגרסה הדיגיטלית של פסקי הדין, למשל, שבחוק בתי המשפט יתווסף לאיזון הקיים (איסור פרסום רק במקרה של "פגיעה חמורה" בפרטיות) הסדר מיוחד, שיקבע ברירת מחדל הפוכה לגבי פרסום פסק הדין באתר בתי המשפט – המקור להפצת פסקי הדין באינטרנט. באופן תיאורטי, עדיין ניתן יהיה ללכת לבית המשפט, לעיין בתיקי ההתדיינות ולסרוק את כל פסקי הדין ולהעלותם על האינטרנט – מעשית לא נראה לי שמישהו ימצא את הפטנט הזה כדאי. כמו שכבר אמרתי – הכמות עושה את האיכות. ספק עם הפיתרון הזה יוכל להועיל למי שכבר שפסק דינו "זכה" כבר לפרסום וירטואלי (ראו, למשל, בש"א (ב"ש) 2040/08 אבו רביע נ' דיין).
.
עדיין יש לי היסוסים לא קטנים לגבי פיתרון שכזה, בשל ההגבלה המתמקדת בחופש הביטוי הוירטואלי. גם ככה המחשב ובעיקר האינטרנט מעוררים פחדים קמאיים ומיתוסים מופרכים בדבר "סכנות" מוסריות או אחרות – תופעה מוכרת בהיסטוריה של המהפכות הטכנולוגיות. אני לא רוצה לתת לה יד, אני רוצה להילחם בה (על קצה המזלג – זה שווה דיון נפרד – ראו, למשל: Moral Panics about Girls Online; וראו את אהוד קינן, יהונתן קלינגר, ועוד אחד של קלינגר עם הכותרת הנפלאה: "אל תגלגלו עיניים: רוצחים היו לפני האינטרנט. האינטנרט אינו רצחני. החברה שלנו זוועתית"). נכון, זה לא בהכרח קשור לנושא שלנו, אבל אני שולט בקושי על ה-mind שלי – קל וחומר שאיני אחראי על זה של אחרים. אשמח לתגובות בעניין זה.

שתי הערות נוספות:
תשומת ליבי הופנתה להצעת חוק פרטית שהוגשה לפני 5 שנים, ולפיה יושמטו שמות בעלי הדין מפסקי הדין המפורסמים. שמעתי שפיתרון כזו נהוג בכמה מקומות, אני לא פוסל אותו על הסף, אבל הוא חל על כל צורת פרסום, ולא רק על הפרסום הדיגיטלי, ומשנה את האיזון שהיה קיים בעבר בין פומביות לפרטיות. לבטח שאין אסכים להשמטה גורפת של שמות, למשל שמותיהם של אנשי ציבור (וראו החלטה של המחוזי בחיפה: "איסור פרסום שמות הנתבעים אינו מפר את הרציונלים בבסיס עיקרון פומביות הדיון." בש"א (חי') 6300/08 הארץ נ' פלוני").

ד"ר אילן סבן העיר לי שבפעם הקודמת לא התייחסתי לפסק הדין בעניין פלונית (בג"צ 1435/03 פלונית נ' בה"ד למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח (1) 529), שבו קבע הנשיא ברק, איזון אחר, רגיש יותר ממה שמקובל בדרך כלל בבית המשפט העליון (גם אחרי אותו פסק דין) בין פומביות המשפט ופרטיות המשפט. אבל כיוון שהעירו לי שבלוגריה אינה סובלת פוסטים ארוכים – אשאיר את זה לפעם אחרת.

* * * * *
לרשימה הראשונה בנושא - פומביות המשפט ופרטיות הנשפט
תוספת מאוחרת:
ראו דיון על פסק הדין בבלוג של סער סיקלאי cafe.themarker 18.12.09
רועי פלד, מנכ"ל התנועה לחופש המידע, הפנה את תשומת ליבי לידיעה הזו:

Court papers get second look as personal-data privacy rule kicks in, by Kristin Netterstrom, Arkansas Democrat Gazzete 8.1.09: A rule that took effect Jan. 1 has Arkansas attorneys and circuit clerks double-checking paperwork to make sure they're void of Social Security numbers and other personal information before filing them as public court records…

יום שלישי, 6 בינואר 2009

I've Nothing to hide? - think again

לכל מי שחושב שפרטיות זה עניין מיותר, ושחברת המעקב אינה מאיימת עליו משום ש"אין לי מה להסתיר" - חומר למחשבה מ-street view של google *.
עיבוד לרשימה, שהופיעה ב-ynet 6.1.09.
.

להמשך…

ארז רונן ב-ynet 31.12.08: "לא נעים ליפול קורבן למצלמות נסתרות, במיוחד כשהתוצאות המביכות מתפרסמות לעיני כל בשירות האינטרנט הפופולרי של גוגל, Street View - אך זה בדיוק מה שקרה לאישה במדריד, שתועדה בעת הטלת מימיה מאחורי אוטו חונה ברחובות מדריד. השירות Google Steet View מאפשר לגולשים לסייר באופן וירטואלי ברחובות של ערים שונות בעולם… זו לא הפעם הראשונה שמצבים אינטימיים נחשפים בשירות… התמונה הועלתה לרשת, והפכה במהרה לבדיחה …".
.
כדאי גם לעיין קצת בתגובות. ערן כתב: "מי שמשתין באמצע הרחוב שלא יבכה שאין פרטיות", וגלעד חושב ש"האשה הזאת אקסביציוניסטית - חשפה את עצמה. זה לא שמישהו חדר לפרטיות שלה". למה יש לי רושם שגם לחוכמולוגים האלה יצא פעם להשתין במרחב פתוח? או לעשות את מה שעושה האדון בתמונה שמשמאל. מעניין גם לדעת אם הגברבר, שהתלהב מהספרדיות ה"כוסיות!" כלשונו, היה אומר "איזה ישבן, איזה יופי" לו אחותו הייתה זוכה לפרסום כזה. וכנ"ל גם "ינשוף גבעול", שנכנס ל"אקסטזה" ולמצב "חושני". זה לא שהם היו מתים אם תמונה כזו שלהם, היתה מתפרסמת ברשת. אבל נדמה לי שלכולנו מגיע בעולם הזה קצת יותר מ"לא למות".
.
ואם נדמה למישהו שאמצעי מעקב נעצרים רק ב"מרחב הציבורי" - מסתבר שהמצלמות נכנסות לפעמים גם אל תוך הבית (NY Times 31.5.07). נכון, הדוגמאות האלו אינן מלמדות נזק חמור במיוחד, אבל לעיתים ההשלכות של מעקב ותיעוד בלתי פוסקים הן קשות הרבה יותר. כפי שכותב Stan Schroeder: המשפט "אני יודע היכן אתה גר" מקבל פתאום משמעות חדשה ומצמררת.
.
כמו שכתבתי כאן לפני כשבועיים: כשאני יוצא למרחב הציבורי "תמיד קיים סיכוי שהדברים יעברו הלאה ויגיעו אל מי שאיני רוצה שיגיעו. אבל הסיכוי הזה הוא קטן ובדרך כלל הוא גם אינו מתממש" - הערכות של הסתברות ושל סבירות מהוות חלק לגיטימי ממערך השיקולים שאנו שוקלים כאשר אנו משתדלים לשמור על פרטיותנו. "אבל אם הכל מצולם, מוקלט ומתועד ועוד נגיש ברשת האינטרנט ללא הגבלה ופיקוח – אין פה עניין של הסתברות, יש ודאות והלכה הפרטיות". וכמו שכותב Schroeder:

The problem is not the principle. The principle that people can go out in the public and take photos is ok. The problem is volume. It’s simple: a perfectly good thing can become bad when there’s too much of it. Google… is not taking a picture: they’re taking all of them. (mashable.com, 3.6.07 ).
.
אבל לפני שדנים על המצלמות של גוגל או על אמצעי מעקב חדשים אחרים, כדאי שלפחות נסכים על משהו בסיסי שאפשר ללמוד מהסיפור הזה: מסתבר שגם אנשים "נורמטיביים" ושומרי חוק עושים או אומרים כל מיני דברים, שאותם היו מעדיפים לשמור לעצמם או נקלעים למצבים אינטימיים ומביכים שלא היו רוצים לחשוף בפני זולתם.
.
אולי מה שקרה לאשה ממדריך יביא למחשבה שנייה אצל כל מי שעדיין חושב, ש"אין לי מה להסתיר" ולכן גם אין סיבה לחשוש ממצלמות מעקב, מציתותים של המשטרה, או ממאגר ביומטרי רגיש במשרד הפנים. ייתכן שלעיתים נגיע למסקנה, שהפגיעה בפרטיות היא הכרח שתועלת רבה בצידו. אבל בכל מקרה ומקרה ראוי שההחלטה תהיה בידינו, ושנוכל גם לשקול את המחיר. מעקב מתמיד ואגירה בלתי פוסקת של מידע גורמים לנזק ופוגעים בכבוד האדם. נכון, לא תמיד מתים מזה (לפעמים דווקא כן), אבל לא באנו לכאן רק לא למות - כבני אדם אנו ראויים ליותר מכך.
* * * * * * * * * * * * * * * ** * * * * * * * * * * * *

כדאי לקרוא גם:

John W. Dean, "Why, Even If You Have Nothing To Hide, Government Surveillance Threatens Your Freedom:The Case Against Expanding Foreign Intelligence Surveillance Act Powers" Oct. 2007
Google wins Street View privacy suit - privacylawyer 18.2.09

אל תשתתפו בניסוי - אמרו לא למאגר הביומטרי

CC By Daehyun Park