מצעד זכויות האדם - יום שישי בכיכר רבין

ביום שישי 11.12.09 בשעה 11:00 נפגשים בכיכר רבין וצועדים במצעד זכויות האדם. לאתר המצעד - "אין מצב"

מידע חפשי בארכיונים?

כפי שכתבתי כאן לאחרונה, גנז המדינה הזמין את הציבור להגיב לטיוטת תקנות העיון בארכיונים. בלילה שבין מוצ"ש לראשון לקחתי הפוגה מ"הטירוף הביומטרי" והשלמתי עבודה על מסמך הערות לטיוטה. לא בטוח שרבים מתעניינים בנושא - אותי הוא מרתק. מצבם של חופש המידע וחופש המחקר בגנזך המדינה הוא בכי רע ודרושה רפורמה מקיפה שתתאים את הפרקטיקות הנהוגות שם לעידן השקיפות. כל עוד לא יחול השינוי המיוחל, ימשיכו גורמים עלומי ממשרדי הממשלה השונים להתערב במחקר ההיסטורי וב"שוק הדעות", לחסום שיח ציבורי פתוח ודמוקרטי, ולקבוע בשבילנו, האזרחים, מה נדע. ו"שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח דלעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית שאינה מודרכת מלמעלה" (בג"צ 243/62 אולפני הסרטה בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2707, 2416).

.

היום השתתפתי בכנס של האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע שהתקיים בירושלים, והיתה לי הזדמנות לשמוע את גנז המדינה. ד"ר יהושע פרונידליך תאר את התקנות החדשות כשינוי גדול - "חקיקה ממש" כדבריו. אכן הוראות רבות שבתקנות, הישנות והחדשות, מגבילות מאוד את הזכות החוקתית למידע ועל כן מקומן בחקיקה של הכנסת ולא בתקנות. שעה שחוקקו את חוק חופש המידע, נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק ש"התקופות והמגבלות על זכות העיון במידע הנמצא בגנזך המדינה הן ארוכות ביותר, ואינן עולות בקנה אחד עם המגמה התפיסה הערכית המגולמת בחוק המוצע… מוצע כי חוק הארכיונים ייבחן ומגבלות הזמן על עיון במידע יצומצמו בעתיד למינימום החיוני" (דברי ההסבר סעיף 13(ד), הצ"ח תשנ"ז 398). חלפו 9 שנים ודבר לא נעשה. התקנות החדשות רק מחמירות את המצב במה שיש בהן ובמה שחסר בהן (הסדרים שיגבילו את סמכותם של נציגי היחידות שמהן הגיע חומר ארכיוני לגנזך).

.

התקנות החדשות ממירות את ההסדר של "חוקר מורשה" בהסדר של "בקשה" - בקשה לעיין בחומר שנמצא בתקופת הגבלה על פי התקנות (50 שנה במקרה של תיעוד בענייני ביטחון). הסדר זה, שנקבע בזמן שיצחק רבין שימש כשר ביטחון וכראה"מ, בא לאפשר עיון בחומר ארכיוני מוגבל, הפך עד מהרה למכשיר ל"סינון" חוקרים ומחקרים בלתי רצויים בעיני מערכת הביטחון (ראו דו"ח מבקר המדינה 47(ב) ע' 906; דו"ח מבקר המדינה 50ב 712, 719-720; ראיון עם הגנז הקודם, ד"ר טוביה פרילינג, מידע 2002 12, 23). התקנות החדשות לא משנות הרבה בהסדר זה חוץ מאת השם. אבל מה שהדאיג אותי בדברי פרונידליך היתה הטענה, שההסדר הזה "נוצל לרעה" - יותר מדי בקשות לקבלת מעמד של "חוקר מורשה" - ושמעכשיו יקפידו בגנזך שהסדר זה יהיה חריג. אני מקווה שבעקבות הדיון שהיה לנו יבחן הגנז שוב את עמדתו זו. זאת במיוחד לאור העובדה, שהוא עצמו אמר, שהעובדה שחוק חופש המידע לא הוחל על הארכיונים היתה "תקלה חמורה". כשלעצמי איני נזקק לתחולה הישירה של חוק חופש המידע. איני מעלה על הדעת שבית משפט יאשר את הסברה, כאילו מידע שכפוף להוראות חוק חופש המידע הופך להיות מוגבל לחלוטין כמעט הופך, עם הגעתו לגנזך המדינה, למוגבל כמעט לחלוטין באופן שהעיון בו הופך מזכות (זכות שכמובן כפופה לחריגים שבחוק חופש המידע) לחסד.

.

ד"ר פרוינדליך גם התייחס להארכת תקופת ההגבלה על חומר ארכיוני של השב"כ והמוסד (ויחידות ביטחוניות נוספות) מחמישים לשבעים שנה. לדבריו התבצע "פיילוט" שבמסגרתו נבדק חומר מדגמי והוא השתכנע שלא ניתן לחשוף אותו (את זה קראתי כבר אצל אורן פריסקו ב"העין השביעית"). הוא הוסיף ואמר, שהוא בספק אם ניתן יהיה לחשוף את החומר שבו מדובר גם בתוך התקופה של שבעים שנה, ובכך ענה על השאלה ששאלתי (בפסקה 35) במסמך ההערות שלי: "מי שמתחמק מהדיון הציבורי המתחייב וממציאת איזון ראוי עתה, לאחר שחלפו חמישים שנה, ימצא את עצמו באותה צומת בתום התקופה הנוספת - בעוד פחות מ-9 שנים... מה יהיה אז? אישור 'הפיתרון הקל' והגורף יבטיח חזרה על התרחיש שלו אנו עדים עתה: הפרה של הדין, הימנעות מחשיפת חומרים שהגיעו לפרקם, ופנייה למועצת הארכיונים בדרישה לאשר הארכה נוספת של תקופת ההגבלה". מסתבר שגם גנז המדינה מעריך שכך יהיה.

.

כדי לרכך את הגלולה המרה הפציר פרוינדליך באנשי השב"כ והמוסד לעשות מאמץ ולפרסם חומרים ארכיוניים ככל שניתן, ולמצער - לפרסם מחקרים שהם עצמם ביצעו. מחקרים "מטעם" שלא ניתן לבקר אותם על ידי בדיקה של החומר המקורי הם מתכון להטייה של המחקר ושל הזיכרון. ומכל מקום, מאמץ גדול הם לא יעשו - הם הרי מתעלמים מהדין שלפיו היה עליהם לחשוף חומרי ארכיון בני חמישים שנה ויותר. על פניותיו של הגנז הקודם בעניין זה הם פשוט צפצפו (ראו: יוסי מלמן "הסודות הנצחיים של השב"כ הארץ 24.12.04) ואת הארכת תקופת ההגבלה על החומרים "שלהם" הם יזמו רק לאחר שהעיתונאים ד"ר רונן ברגמן ויוסי מלמן ביחד עם "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" עתרו נגדם לבג"צ (את העתירה תוכלו לקרוא כאן; ראו גם יוסי מלמן "היסטוריה שמורה למקורבים בלבד" הארץ 6.4.09).

.

לבסוף התייחס ד"ר פרוינדליך לוועדת השרים, שדנה בהגבלות מיוחדות על עיון בחומר ארכיוני, וסיפר שלעיתים היא מחליטה להטיל חיסיון על חומר ארכיוני בניגוד לעמדתו. השבתי, שלפי סעיף 10(ג) לחוק הארכיונים וועדת השרים יכולה רק לאשר או לדחות את החלטת הגנז - היא אינה מוסמכת להחליט בעצמה על מגבלות עיון בניגוד לעמדתו. אני רק מקווה, שבפעם הבאה שהשרים יבקשו להגביל עיון בחומר ארכיוני בניגוד לדעתו, יעשה הגנז שימוש בדברים אלה ופשוט יאמר להם "לא!".

.

את ההרצאה שלי סיימתי בסיפור רחוק במרחב ובזמן: הזכרתי את "הפשעים של קיסינג'ר בצ'ילה" בשנת 1973: אירגון ההפיכה נגד ממשלתו הנבחרת של איינדה - מרחץ דמים שכלל רצח של אזרחים אמריקאיים. עניינים סודיים ללא ספק, אמרתי, אבל האם החברה האמריקאית לא זכאית לנהל דיון ציבורי במעשים כאלה שנעשים מטעמה ובשמה? אמרתי שגם החברה הישראלית זכאית לדיונים מושכלים יותר משיחות סלון על גרעינים. אבל ביני לביני - אני עדיין לא בטוח שחברה שמשקיעה כל כך הרבה מאמצים כדי לברוח מהווה שלה, רוצה באמת לדעת משהו על העבר.

.

דיווח של תום שגב ב"הארץ" 4.12.09

תכנית כנס הארכיונאים באתר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע

מסמך ההערות שלי באתר האיגוד לארכיונאות

המשטרה הבריטית עוצרת ללא עילה כדי להעשיר מאגר די.אן.איי

משהו שכבר קראתי עליו בדיווחים מבריטניה, ונכלל עכשיו בדו"ח של ארגון המייעץ לממשלה : "המשטרה הבריטית עוצרת תושבים רק כדי לצרף דגימות של הד-נ-א שלהם למאגר הגנטי, אולם כלל לא ברור באיזו מידה מאגר זה תורם ליכולת החקירה של המשטרה." (הארץ 25.11.09). כזכור לפני כשנה פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR) שעל הממשלה הבריטית למחוק ממאגר הדי.אן.איי דגימות של אנשים שלא הורשעו (הארץ). אבל לפחות לעת עתה הממשלה מסרבת ומנסה למצוא איזו פשרה - להחזיק דגימות של חפים מפשע לתקופה קצרה יותר מזו הנהוגה היום (guardian, Liberty ).

בחודשים האחרונים, במסגרת המאבק במאגר הביומטרי, טענו שוב ושוב: משאבי מידע וכוח מנוצלים לרעה על ידי השלטון. לא שבגלל זה צריכים למנוע מהמשטרה ומגופים שלטוניים אחרים את היכולת למלא את תפקידם. אבל את המשאבים הרגישים הללו צריכים לתת להם "ביד קפוצה".

.

כפי שכתבתי השבוע לצוות השרים שבחן את עניין המאגר הביומטרי: "השאלה איננה רק האם המדינה תצליח לשמור על משאב זה מפני גורמים חיצוניים אלא גם "מי ישמור על השומרים" – השומרים דהיום, והשומרים שיהיו מחר, שעה שאתם כבר לא תהיו בעמדות מפתח שיאפשרו לכם לפקח עליהם. כמו מאגרי מידע ציבוריים אחרים, צפוי גם המאגר הביומטרי להוות מוקד ללחצים חוזרים ונשנים מצד גורמים ציבוריים ופרטיים, שירחיבו את השימושים שייעשו במידע הרגיש (function creep). כך אירע, למשל, למאגר הרגיש של הרשות לאיסור הלבנת הון, שאושר במקור כאמצעי למלחמה בהון השחור, ומאז הורחבו השימושים שנעשים בו והוא משמש בעיקר לחקירת עבירות קלות בהרבה. הרחבת השימושים צפויה לגלוש גם למגזר הפרטי. אגב, הפעם החל התהליך בשלב מוקדם במיוחד: המאגר הביומטרי תוכנן כדי לענות על צרכי משרד הפנים, אבל עוד לפני שהגיע לכנסת כבר הצליחה גם המשטרה להניח עליו את ידה. הרחבת השימושים נעשית פעמים רבות גם בניגוד לדין. כך, למשל, עוד לא יבשה הדיו על חוק נתוני תקשורת, ובועדת החוקה נדהמו לגלות שהמשטרה חורגת מסמכויות המעקב מרחיקות הלכת שהוא מקנה לה. בעשור האחרון פורסמו דו"חות חמורים על חריגות שנעשו בהאזנות סתר. אכן, העובדה שסמכויות מנוצלות לעיתים לרעה, ושכל דמוקרטיה יודעת עליות ומורדות, אינה יכולה לבדה למנוע מתן סמכויות וכלים חיוניים בידי הפקידות וגורמי אכיפת החוק, אבל היא חייבת להוות שיקול במיוחד כאשר מדובר בסמכויות ואמצעים מסוכנים כמו המאגר הביומטרי. לבטח שאין להסתפק באמירות, כמו, למשל (זו של חה"כ מאיר שטרית בדיוני ועדת המדע עמ' 82), "השתכנעתי מדברי המשטרה שאין להם כוונה להשתמש בזה לרעת האזרחים".

הממשלה הבריטית הגיבה ואמרה שהמאגר הוא "כלי חיוני למלחמה בפשיעה" ושבזכותו "נמצא קשר בין יותר מ-410 אלף פשעים עם תוקפים אפשריים". זוהי כמובן אחיזת עיניים - נתון טפשי ולא רלבנטי: איזה קשר "נמצא"? בכמה מקרים אותרו בזכות המאגר תוקפים בפועל - "לא אפשריים"? מתוכם, בכמה מקרים היה מדובר בדגימות של חפים מפשע, שרק אותן תובעים פעילי זכויות אדם (ובית הדין האירופי) למחוק מהמאגר? ועד כמה סייע המאגר במקום שאמצעים אחרים, פוגעניים פחות, לא היו יכולים לעשות זאת? בקיצור: מהי בדיוק התועלת של הפגיעה הקשה בזכויות האדם ועד כמה היא שקולה כנגד המחיר? אם תהיתם איזה דיווחים נקבל כאן בארץ על "הפיילוט" של המאגר הביומטרי - זה מה שנקבל. מי ששולט במאגר הוא ששולט במידע והוא שיכול להפעיל מניפולציה מה נדע ומה לא. וכמו שאמר לי בקריצה חמי פקר, נציג המועצה לביטחון לאומי (שדחפה בפראות להקמת המאגר בניגוד לעמדת השב"כ והמוסד - ראו "מקור ראשון" 20.11.09): "אתה מכיר פיילוט שאינו מצליח?"
.

נקודה נוספת למחשבה: הכותרת של הדו"ח הבריטי היא:

‘Nothing to hide, nothing to fear’?

קריאה נוספת:

Anna Fairclough "New DNA policy as flawed as the old" Guardian 12.11.09

Police arrest people just to create DNA records, claims ex-officer OutLaw 24.11.09

Graham Fitzgerald " Police 'Making Arrests Just To Get DNA' " SkyNews 24.11.09
Simon Rogers " DNA database: which police force takes the most samples?" Guardian 24.11.09
" FactCheck: black men on the DNA database" Cannel 4 24.11.09
" Police making arrests 'just to gather DNA samples" BBC News 24.11.09

הרמטכ"ל והפוליגרף

הרמטכ"ל ינהיג בדיקת פוליגרף למאות קצינים כתנאי לקבלת דרגת סא"ל. כך מדווח עיתון הארץ: "כחלק ממלחמתו בהדלפות לכלי התקשורת מתוך צה"ל, קבע אשכנזי כי מה-1 בינואר יידרשו מאות קצינים לעבור את הבדיקה כתנאי להעלאה בדרגה מרב סרן לסגן אלוף". עוד נאמר, כי הצבא שינה את גישתו לעניין ההדלפות בעקבות מלחמת לבנון השנייה. במטכ"ל טענו ששיחות תכופות של קצינים עם עיתונאים גרמו לפרסום מידע רגיש, שסיכן את הכוחות. בפועל, היתה למהלכים סיבה משמעותית נוספת: ניסיון של הרמטכ"ל הקודם, דן חלוץ, לבלום את גל הפרסומים השליליים נגדו בעיתונים ולהרתיע קצינים מפני מתיחת ביקורת והדלפת פרטים מתחקירי המלחמה (ראו: גלובס 22.8.06 ו-הארץ).

.

וזוהי בדיוק הבעיה עם ההדלפות, בצבא ובכלל: לא כל כך נוח לשבח אותן, אבל לפעמים הן מהוות מנגנון פיקוח חברתי חשוב, במיוחד כשמדובר בגופים ציבוריים שמחוייבים במתן דין וחשבון (accountability) כלפי הציבור. בדרך כלל הבעיה של מי שנלחם בהדלפות אינה פגיעה בביטחון המדינה, אלא העובדה שהציבור מקבל דיווח על התנהלות בעייתית שלו או של אחרים בארגון.

.

אבל יותר מהשאלה נגד אילו הדלפות נלחמים ומדוע, חשובה השאלה - כיצד: על מה מבוסס הנוהל, שלפיו מאות קצינים, שמעולם לא נחשדו בהדלפה, יצטרכו לעבור את הבדיקה המשפילה והלא מהימנה הזו. האם הרמטכ"ל עבר קודם להכרזתו החגיגית על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה? הנה כמה דברים שאומרת ההנחייה (מס' 3.1102):

.

"חקירה באמצעות מכשיר פוליגרף היא הליך חודרני מאוד, ועלולה להיות חוויה רגשית בלתי נעימה ואף משפילה... בדיקת פוליגרף נתפסת בעיני הציבור כ'מכונת אמת'... בניגוד למהימנות האמיתית של המכשיר אשר שנויה במחלוקת. על כן יש בשימוש במכשיר הפוליגרף פוטנציאל ממשי של הטלת כתם חברתי קשה על חפים מפשע... לצד הפגיעה הטבועה בזכויות הקיימת בעצם השימוש במכשיר הפוליגרף, בשיטה זו או אחרת, נאלץ הנבדק בשיטת שאלות הביקרות, על מנת 'לעבור בשלום' את הבדיקה, לחשוף בפני הבודק כל פרט מציק בעברו, לרבות נושאים אינטימיים או מעשים בלתי ראויים חסרי חשיבות ופעוטי ערך שנעשו לפני שנים רבות... מדובר אפוא בחדירה בוטה, בלתי נעימה ואף משפילה לפרטיותו של הנבדק, בעניינים ובפרטים שאין להם כל נגיעה לנושא הנחקר. זוהי פגיעה חמורה בגרעין הקשה של זכות האדם לפרטיות המהווה גם פגיעה בכבודו של אדם... שאלת האיזון החוקתי מעוררת גם את השאלה, האם יכול אדם להסכים לוותר על זכויותיו, ואם כך הדבר מהן הדרישות המהותיות לקיומה של אותה הסכמה... אין, כמובן, די בקיומו של אינטרס ציבורי חשוב, אלא יש גם לוודא כי בדיקת הפוליגרף היא האמצעי הראוי והמידתי להשגת אותה תכלית. בעיית מהימנות הבדיקה שתוארה לעיל מציבה קושי ניכר בעמידה בנטל זה. מהאמור גם נגזר, כי אין להתיר בדיקת פוליגרף כאשר קיימת דרך אחרת, לגיטימית ומקובלת, להשגת מטרת הבדיקה.

נוכח הפגיעה בזכויות יסוד מוגנות הכרוכה בבדיקת הפוליגרף, ובעיקר פגיעה בזכות לפרטיות, העלולה גם כדי פגיעה בכבוד האדם, ולאור בעיות אמינות לא קלות של הבדיקה, ככלל אין לבצע בדיקת פוליגרף נוהלית על ידי רשויות המדינה אלא על פי הסמכה מפורשת בחוק או על פיו. הסכמה בחוק לביצוע בדיקות פוליגרף קיימת כיום רק בנוגע לבדיקות סינון ביטחון לשם 'קביעה של התאמה ביטחונית של אדם לתפקיד או למשרה שסווגו בסיווג ביטחוני' בהתאם ל... חוק השב"כ... יודגש, כי הסדר זה הוא הסדר ממצה ואין לבצע בדיקת פוליגרף נוהלית לצרכי סינון ביטחון שאינה מותרת בו במפורש... שימוש בבדיקת פוליגרף שאל במסגרת הליך חקירה סטטוטורי.. יותר רק במקרים מיוחדים, כאשר אינטרס ציבורי חיוני מצדיק זאת, ובאישור מראש מאת היועץ המשפטי לממשלה... ככלל, בדיקה של הדלפה מגוף ציבורי לאיתור המדליף, אינה, כשלעצמה, בגדר 'המקרים המיוחדים' כאמור. רק מקום שמטרת החקירה/בדיקה כרוכה בהגנה אל אינטרס חיוני אחר... עשוי המקרה להצדיק שימוש בבדיקת פוליגרף...

הנחיה זו תחול על כל רשויות המדינה, לרבות צה"ל, משטרת ישראל ורשויות הביטחון האחרות."

מיחשוב בתי המשפט מחייב גישה חדשה

השבוע הגיעה לסיומה התדיינות ארוכת שנים, שניהלה האגודה לזכויות האזרח בבג"צ בדרישה לבטל את המגבלות על עיון בתיקי ההתדיינות בבית המשפט. פסק הדין דוחה את העתירה ואולם כפי שניתן ללמוד ממנו, ניהול שתי עתירות במשך שש-עשרה שנים תרם לקידום זכות העיון בארכיון בתי המשפט ולהבהרת האיזון הראוי בינה לבין הזכות לפרטיות.

העתירה הראשונה הוגשה בשנת 1993 ונמחקה בהסכמה לאחר ששר המשפטים הודיע לבג"צ, כי יפעל ליישום מסקנות וועדה מיוחדת - "ועדת גרוס", שהמליצה על קביעת הסדר חדש לעיון בתיקי בית המשפט. "הנחת היסוד" פסקה הועדה, "הינה, כי ראוי שזכות הפומביות תחפוף את זכות העיון, ולא יתכן מצב שבו ניתן יהא לעקוף את עקרון הפומביות על-ידי איסור עיון בתיקי ומסמכי בית המשפט." (הועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם בראשות השופט יהושע גרוס, יוני 1994).

אלא שההמלצות לא יושמו ולכן הוגשה בשנת 1997 עתירה חדשה שרק בעקבותיה התקין שר המשפטים תקנות חדשות לעיון בתיקי בית המשפט. או אז, הוגשה עתירה מתוקנת, שתקפה את התקנות החדשות בשל הדרישה לנמק בקשת עיון.

בפסק הדין קובע בית המשפט העליון ש"זכות העיון נגזרת מהעיקרון בדבר פומביות הדיון" ואולם היא אינה חופפת בהכרח "במלוא היקפה … את עקרון פומביות הדיון", ויש לאזנה אל מול פגיעה בזכות החוקתית לפרטיות ואינטרסים מוגנים אחרים: ההגנה על שמו הטוב של אדם, שמירה על בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, הגנה על ההליך השיפוטי, על סודות מסחריים, רגשות הציבור, האינטרס הציבורי בשימורו הפיזי של תיק, וכן האינטרס שבניהול המשאבים של מערכת המשפט (פסקאות 21-22). לצורך איזון זה נדרש מבקש לנמק את רצונו לעיין בתיק התדיינות, ובית המשפט יכול לשקול את הבקשה וגם לדחות אותה. ועדיין, "הכלל הינו כי יש להתיר עיון בתיקי בית משפט כך שנטל השכנוע בדבר מניעת העיון מוטל על המתנגד לו." (פסקה 25).

פסק הדין גם מתייחס לשינויים הנמצאים כהיום בהתהוות עקב העלאת תיקי בתי המשפט למערכת אלקטרונית, שינויים אשר עם הנהגתם יצריכו בוודאי התאמה של תקנות העיון". באחרית הדברים (בפסקה 33) כותבת הנשיאה ביניש:

"בתום המסע שערכנו לעניין מהותה והיקפה של זכות העיון והדרכים למימושה, איננו יכולים להתעלם מכך שסוגיית היקפה של זכות העיון בתיקי בית המשפט הנגזרת מעקרון פומביות הדיון הינה סוגיה דינמית המחייבת בחינה עדכנית מעת לעת. כיום, הדבר נובע בעיקרם של דברים מן ההתפתחויות הטכנולוגיות במערכות הממוחשבות של בתי המשפט בישראל, ובמיוחד בשים לב למערכת ניהול התיקים המוטמעת בימים אלו בכלל בתי המשפט בישראל, המאפשרת מבחינה טכנולוגית לעיין בכלל מסמכי התיקים המתנהלים בבית המשפט דרך אתר האינטרנט של הרשות השופטת. מערכת זאת, מקדמת אמנם את נגישותו של הפרט לתיקי בית המשפט אך מציבה מנגד סוגיות מורכבות הנוגעות לזכויות ואינטרסים של צדדים להליכים אלו ובראשם הזכות החוקתית לפרטיות ואפשר שמצב זה מחייב חשיבה מחודשת באשר להסדר הראוי לעיון בתיקי בית המשפט. עניין זה לא היווה חלק מהדיון בעתירה שלפנינו ואינו מתאים בשלב זה לבחינה על-ידינו. עם זאת, נעיר כי המצב שנוצר מחייב שלא להשאיר את הנושא ללא טיפול המותאם להתפתחויות ולנסיבות החדשות שנוצרו. לפיכך, הננו בדעה כי הגיעה העת לבחינה מחודשת של תקנות העיון, וזאת על רקע המציאות החדשה ולאו דווקא מטעמיה של העתירה."

העלאת תיקי ההתדיינות לרשת האינטרנט, כמו הפרסום הדיגיטלי של פסקי הדין, יוצרת מהפכה ומציבה איומים חדשים לזכות לפרטיות. כפי שהעיר כבר שופט בית המשפט השלום, יונה אטדגי:

"ספק אם ועדת גרוס או מתקיני תקנות העיון צפו את המצב הנוכחי, שבו כל פסקי הדין (שאין עליהם איסור פרסום) של כל הערכאות השונות נתונים לעיון על ידי כל דיכפין באמצעות האינטרנט, וספק אם מי שהתיר פרסומם של כל פסקי הדין באמצעות האינטרנט החליט לעשות זאת בהתאם לתקנות העיון דווקא." (ת"א (ת"א) 42687/03 פולידאן נ' מנהל המכס).

סעיף 83 לחוק בתי המשפט מסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות להסדרת "פרסום פסקי דין של בתי המשפט" ואולם לא מצאתי תקנות כאלו (להבדיל מהתקנות שמסדירות את עיון בתיקי בתי המשפט). להערתו של השופט אטדגי ניתן להוסיף: ספק גם אם מי שהתר את פרסומם של כל פסקי הדין באינטרנט נתן את דעתו על ההשלכות שעלולות להיות לפעולה זו על אותם אינטרסים מוגנים, שעלולים להיפגע אם תינתן זכות עיון בלתי מוגבלת בתיקי ההתדיינות.

בשנים האחרונות דחתה הנהלת בתי המשפט תלונות אזרחים, שנפגעו בשל פרסום פסקי הדין בעניינם באינטרנט, מתוך הנחה שהפרסום הדיגיטלי מהווה המשך ישיר ומתחייב מעקרון פומביות הדיון (ראו למשל: הנהלת בתי המשפט, דו"ח תלונות הציבור לשנת 2007, ע' 33).

אלא שהנחה זו אינה ברורה מאליה, כפי שניתן ללמוד גם מפסק הדין החדש: אם זכות העיון בתיקי בתי המשפט, חרף היותה נגזרת של פומביות הדיון, אינה אוטומטית וניתן להגבילה לשם הגנה על זכויות חוקתיות אחרות, כי אז גם פרסום פסקי הדין באינטרנט יכול שיוגבל באופן שיאזן טוב יותר בין האינטרסים המתנגשים. כזכור גם הנהלת בתי המשפט הגיעו למסקנה זו ופועלים לבחינה מחודשת של הסוגיה.

ראו עוד:

בתי המשפט מסתתרים מהציבור TheMarker 20.10.09

ביניש: מערכת המחשוב החדשה תחייב לצמצם את זכות העיון בתיקים - גלובס 8.10.09

הציבור מוזמן להשפיע על חופש העיון בארכיונים

באתר גנזך המדינה מזמינים את הציבור להגיש הערות ולהגיב לטיוטת תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), התשס"ט- 2009.

.

על הכוונה לתקן את תקנות הארכיון נודע לי לראשונה במהלך התדיינות שניהלתי בשם העיתונאי והחוקר גרשום גורנברג, לאחר שבקשתו לעיין בחומר בארכיון צה"ל נתקלה בסרוב.

.

בעקבות זאת התכתבתי לפני כשנה עם משרד ראש הממשלה ועם גנז המדינה על טיוטת התקנות הקודמת, ולמרות שיש בינינו חילוקי דעות מהותיים לגבי נוסח התקנות, שמחתי ללמוד שבכוונתם להזמין את הציבור להעיר לטיוטת התקנות. יתר על כן, גנז המדינה נעתר לבקשתנו ודחה את המועד להגשת התגובות בחודש ליום 20.11.2009 וזאת בשים לב לכך, שאנשי האקדמיה והמחקר נמצאים בפגרה עד לאמצע חודש אוקטובר.

.

הגבלת חופש המחקר בגנזך המדינה משבשת את חקר העבר ומונעת מאיתנו להפיק ממנו לקחים, שחיוניים לחיינו בהווה ובעתיד. היא פוגמת בשיח הציבורי הדמוקרטי, ומאפשרת ליחידים לקבוע מה טוב לאזרח לדעת – ועקב כך – מה טוב לאזרח לחשוב (ראו דף מרכזי באתר האגודה בנושא חופש העיון בגנזך המדינה).

עכשיו רק נותר לקוות שעיתונאים, חוקרים והציבור בכללותו יטרחו ויביעו את דעתם על התקנות.

.

אין לנו דעה על הדרך שבה בוחרות הממשלות להתנהל

ג'ים פאולי, דירקטור האחראי על תחום הבטחון בחברת EDS שמוזגה לתוך HP, התארח בכנס הממשל המקוון שנערך אתמול באיירפורט סיטי והתייחס, בין היתר, למעורבות של החברה שלו בפרויקט המאגר הביומטרי של ממשלת ישראל (ידיעה של אור הירשאוגה ב-TheMarker מהיום). ביחס לפגיעה בזכויות האזרח שעשויה להיגרם משיתוף המידע בין החברות המסחריות לרשויות הממשלתיות, אמר פאולי:

"המדיניות הממשלתית קובעת כיצד יטופל המידע הפרטי. EDS עוזרת לממשלה לבצע את מה שהיא בוחרת לעשות. אין לנו דעה על הדרך שבה בוחרות הממשלות להתנהל".

ובאמת, למה שתהיה להם דעה? לא מספיק שזה משתלם? במה זה שונה, למשל, מ-At&T שסייעה לממשל בוש לבצע האזנות סתר בלתי חוקיות, או מסיסקו שראתה בצנזורה בסין הזדמנות עסקית? כאילו שלנוקיה וסימנס יש דעה על האופן שבו מדכא המשטר האיראני את מתנגדיו בעזרת מערכות ניטור שהן התקינו. לסימנס, אגב, יש היסטוריה ארוכה של "אין דעה": במלחמת העולם השניה העביר הקונצרן מפעלים למחנות ריכוז כדי להעסיק עובדי כפייה (יד ושם). מעניין רק אם לחברת דגוסה (Degussa), היתה דעה כלשהי בזמן שייצרה ציקלון B עבור מחנות ההשמדה ועשתה שימוש בשיני הזהב של הקורבנות, או שגם היא רק עזרה "לממשלה לבצע את מה שהיא בוחרת לעשות".

אבל מסתבר של-EDS דווקא יש דעה, והיא גם דואגת לשווק אותה לציבור, כמובן בלי שום קשר לאינטרס העסקי שיש לה: רק לפני כשנה, שעה שממשלת ישראל החליטה על הקמת המאגר הביומטרי, התבטא מנהל המגזר הציבורי ב-EDS בביטול ביחס לחששות לפגיעה בפרטיות ואמר: "זוהי תופעה מתקדמת בכל העולם ואין צורך לעמוד כנגדה, אלא לקחת ממנה את היתרונות. כל מי שמגיע לארה"ב – נלקחות ממנו טביעות אצבע. אז למה ששם יהיה מאגר ואצלנו לא?" (כתבתי על זה). גם אז לא דייק נציג EDS: ארה"ב לא העזה להקים מאגר ביומטרי של אזרחיה שלה. לטיעון האינטיליגנטי של "למה ששם יהיה מאגר ואצלנו לא" אני מעדיף שלא להתייחס.

בסופו של דבר, זה באמת לא משנה אם ל-EDS יש או אין דעה על האופן שבו בוחרות ממשלות להתנהל. חשוב יותר שלנו תהיה דעה על האופן שבו EDS וחברות מסחריות אחרות בוחרות להתנהל.

(עוד דוגמאות: היטלר קלקל את חגיגות המאה לחברת פורשה)

עודד ירון "הרשימה השחורה של החברות המסייעות לסין לשלוט בסין" הארץ 4.2.10

'קרנבל ואהבה וכדורגל' - שימוש הוגן והזכות לתרבות

"האם יישארו 'קרנבל ואהבה וכדורגל' כסמל לחופש, למנעמי החיים שכל אחד יכול לקחת בהם חלק, או שהכדורגל (כמו ענפי ספורט אחרים) יהפכו לבידור רק עבור מי שידם משגת לשאת בתשלום כזה או אחר בגין הצפייה בהם?"

בשאלה זו פותחת שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, מיכל אגמון-גונן, פסק הדין מהיום ומשיבה בחיוב: שידור חי של אירוע ספורט באינטרנט בשיטת ה-Streaming אינו מפר את זכויות השידור הטלוויזיוניות, ואפילו היה מדובר בפגיעה בזכויות יוצרים, עדיין מדובר ב'שימוש הוגן', כל עוד השימוש באתר אינו שימוש מסחרי (גלובס; הארץ דה-מארק; כלכליסט; ת"א (תא) 1636/08 פוטבול בע"מ נ' פלוני).

אין זו הפעם הראשונה שהשופטת אגמון גונן מגינה על זכויות דיגיטליות. חופש הביטוי ברשת והזכות לפרטיות ולאנונימיות, כבר היוו בסיס לפסיקות קודמות שלה, שצמצמו את הנסיבות שבהן תחשף זהות של גולש על יסוד הטענה שפרסם לשון הרע ברשת (ראו: פס"ד בעניין סבו, שערעור עליו תלוי ועומד בבית המשפט העליון – ע"א 256/08; המשנה לנשיאה רבלין שאמור לדון בערעור, יושב גם בראש ההרכב שדן בערעור על פסק דין חשוב אחר שניתן בסוגיה בעניין רמי מור - ע"א 4447/07; ראו דיווחי עיתונות: ביהמ"ש מגן על הגולשים: זהות גולש שהשמיץ תיחשף רק במקרים חריג, גלובס 11.11.07; הארץ; ynet).

גם בפס"ד מהיום קובעת השופטת אגמון-גונן רף גבוה ומחמיר למי שמבקש לחשוף זהותו של גולש באינטרנט, הפעם במקרה של טענה על הפרת זכויות יוצרים. אבל הפסיקה מהיום קובעת קביעות חשובות גם בעניינים מהותיים: האיזון הראוי בין זכויות יוצרים לבין זכויות המוני הגולשים לעשות שימוש הוגן ביצירה. הקביעה המהותית והחשובה ביותר, לפחות לדידי, היא זו הרואה בזכויות השימוש, ולא רק בזכות היוצרים, זכות יסוד חוקתית. להלן מספר מובאות חשובות מפסק הדין.

"זכויות המשתמשים, ובתוכם זכות היצירה נובעים או נגזרים במישרין מכבוד האדם שהיא הזכות החוקתית בהא הידיעה…

אחד היתרונות העצומים של העידן הדיגיטלי ורשת האינטרנט הוא הנגישות ליצירות אחרות והאפשרות ליצור יצירה תוך שימוש בחומרים זמינים ברשת.… אין זה ראוי כי מי שמנסה לערוך סיפור, קטע מוסיקה או סרט באמצעות הטכנולוגיה הדיגיטלית והיצירות ברשת, יצטרך להביט כל הזמן לאחור כדי לבדוק האם אין בעל זכויות יוצרים כזה או אחר בעקבותיו. יש לציין לעניין זה כי בדרך כלל התובעים הן תאגידי תקשורת או בידור ענקיים, ולמולם גולש או גולשים בודדים… אין לאפשר חשיפה והרתעה של השחקנים ברשת, ע"י חשיפת שמותיהם וזהותם בכל מקרה של טענה לעוולה.

השימוש ההוגן הינו לב ליבו של האיזון בין זכויות היוצרים לזכויות המשתמשים בין זכויות היוצרים לנחלת הכלל. בין זכות הקנין לזכות להשתתף ביצירת תרבות וצריכתה… זכויות היוצרים נועדו כדי לעודד יצירה לתועלת הציבור… השימוש ההוגן הינו זכות. השימושים המותרים מהווים חלק מזכויות המשתמשים או זכויות הציבור… מדובר בזכות בעלת חשיבות מכרעת למשטר דמוקרטי. זכות שיש למשתמשים לעשות שימוש ביצירה ללא נטילת רשות. כדי לאזן באופן ראוי בין זכויות היוצרים לזכויות המשתמשים, לזכויות היוצרים ונחלת הכלל יש לראות בזכויות המשתמשים זכויות, ובשימוש ההוגן זכות. הזכויות התרבותיות, המהוות חלק מזכויות המשתמשים הוכרו כזכויות אדם במשפט הבינלאומי.

זכויות המשתמשים מתנגשות לעיתים עם זכות היוצרים. על כן ההכרה בזכות להשתתף בחיי התרבות, וליהנות מתוצרי הקידמה, כזכות חוקתית שתממומש במסגרת השימוש ההוגן, תביא לאיזון ראוי בין זכויות היוצרים לזכויות המשתמשים."

תוספת מאוחרת: ידידי חיים רביה מבקר את פסק הדין. כמו שכתבתי ליהונתן קלינגר יש לי עוד הרבה מה ללמוד בזכויות יוצרים, אבל מסתבר שזה לפעמים יתרון, משום שגם אם יש בפסק הדין קביעות מסוימות שהלכו רחוק מדי, כדבריך, לא היה בכך כדי לפגום בקורת הרוח המרובה שחשתי כשקראתי אותו. בראש וראשונה שמחתי מהשיח החוקתי על שימוש הוגן ועל נחלת הכלל.

באשר לביקורת של חיים רביה, וגם כאן אשאר ב"רוח הדברים" ולא בפרטים, רביה כותב:

"החלטת השופטת אגמון-גונן נושאת אופי אידאולוגי חריף. היא יוצאת לשינוי איזונים הקובעים מימים ימימה בחוק. במסעה זה, היא משתמשת לעתים בטקסטים דמגוגיים... (וכאן הוא מביא ציטוט, שהביאה השופטת אגמון-גונן מהבלוג של יהונתן קלינגר)ובעיקר היא נסמכת על כתיבה אקדמאית ענפה. זה כשלעצמו יוצא דופן: פסק-דין, מרתק ככל שיהיה, איננו תזה אקדמאית. הכתיבה האקדמאית תומכת בגישתה של השופטת אגמון-גונן. לעומת זאת, הפסיקה לא תמיד."

אני באמת לא מבין מה הבעיה בשימוש שעשתה השופטת בדבריו של קלינגר, ובמה הם פחות טובים מהשיח ההגמוני, שמטובל אף הוא בטקסטים פיוטיים. שיח זה שם דגש מופרז על זכויות היוצרים, מרחיב באופן מבהיל את היקף תחולתם על חשבון זכויות יסוד אחרות.

דבר נוסף, נכון שפסק דין אינו תזה אקדמאית, אבל הלוואי שהיינו רואים פסיקות רבות יותר שמקיימות דיאלוג עם הספרות האקדמית. הפסיקה האמריקאית שרביה מביא, כדי לבקר קביעות של השופת אגמון-גונן, אינה טובה יותר - לא כאסמכתא משפטית-הילכתית ולא כבסיס לדיון מושכל - מהכתיבה האקדמית, וגם לה יש "אופי אידיאולוגי חריף" של אי צדק חברתי.

***********************************

גיא גרימלנד "מותר להפר זכויות יוצרים באמצעות שימוש הוגן" הארץ דה-מארקר 6.9.09; עומר טנא מריח כמו רוח נעורים הארץ דה-מארקר 6.9.09 ; עמית בן-ארויה השופטת שמאמינה באהבה ובכדורגל - באינטרנט הארץ דה-מארקר 6.9.09; אביב אילון האם מותר לשדר משחקי כדורגל ברשת? / פרשנות ynet 5.9.09; נועם שרביט תקדים: שידור חי של משחק כדורגל באינטרנט אינו מפר זכויות יוצרים גלובס 6.9.09;

מצלמות מעקב? לא תמיד כדאי ללמוד מהבריטים

העליה האמיתי או המדומה באלימות ובשיכרות הנהגים ממשיכה לגרור אחריה פתרונות הזויים, שנשלפים מהכובע כדי להרגיע את הציבור ולתת לו תחושה של ביטחון. בחדשות ערוץ 2 שודר הערב ראיון טלפוני עם ראש הממשלה, שהודיע שהוא מתכוון ליזום חקיקה שתאסור מכירת אלכוהול בפיצוצויות, ולרשת את הערים במאות מצלמות ביטחון: "בבריטניה" אמר ראה"מ "שהיא אם הדמוקרטיות ואין ויכוח על החופש של האזרח והדאגה לאזרח, במקומות ציבוריים מותקנות יותר מצלמות מאשר נדמה לי כל מדינה אחרת, והדבר הזה באופן ברור מפחית את מקרי האלימות" (ראו גם הארץ ו-ynet מהיום).

הדוגמא הבריטית שנתן נתניהו קיבלה מענה מיידי בכתבה של תמר איש שלום, ששודרה מייד לאחר הראיון עמו תחת הכותרת "לא תמיד כדאי ללמוד מהבריטים". בכתבה מסופר על דו"ח פנימי של המשטרה הבריטית, שמוכיח את ההישגים העלובים של מצלמות האבטחה (דווח גם בהארץ, ובהרחבה רבה יותר בעיתונות הבריטית - ראו הפניות בהמשך).

1. בניגוד לדברי נתניהו, בריטניה של השנים האחרונות כבר אינה דוגמא לדמוקרטיה, ששומרת על חירויות האזרח אלא הופכת יותר ויותר למדינת מעקב.

2. כפי שניתן לראות בכתבה המצלמות נותנות מצג שוא של ביטחון אבל אינן מפחיתות מעשי אלימות ופשיעה. שימו לב שהדו"ח המשטרתי מתמקד בפיענוח פשעים. בניגוד לראש הממשלה אשתדל לדייק: משלל המחקרים והדיווחים בנושא עולה, שלעיתים מצלמות מסייעות לפיענוח (ראו דיון בתגובות על המניפולטיביות של הנתון הזה - השאלה המעניינת מתי הפיענוח היה בזכות המצלמות, לא מספיק שבחומר החקירה מתגלגל גם איזה קובץ של CCTV שאפשר היה גם בלעדיו. ראו גם פוסט של שנייר לקראת סופו), ובכל מקרה להרתיע המצלמות אינן מרתיעות.

3. ההישגים העלובים של המצלמות מטרידים במיוחד על רקע המחיר הכבד שכרוך בהפעלתן. מעבר למחיר החברתי והאישי, ההוצאה הכלכלית היא עצומה. אבל לאחר שמשקיעים משאבים רבים במצלמות קשה לסגת גם כשברור שהן לא מספקות את הסחורה. תחת זאת, מקבלי ההחלטות שאחראים למקסם השווא הבזבזני משתמשים בממצאים המאכזבים כדי לדרוש משאבים נוספים (ראו שוב בדיווחי העיתונות הבריטית שלמטה) - לזרוק כסף טוב כדי לנסות להציל כסף רע. זהו אחד ההיבטים של "המדרון החלקלק" ולא בהכרח החמור שבהם, משום שלאחר שמשקיעים את הכסף קל יותר להעמיק בהמשך את הפגיעה בפרטיות ובאיכות החיים:

"... once the government implements the policy and invests money in buying, installing, and wiring thousands of cameras, the costs of implementing the next step plummet. Comprehensive surveillance becomes much cheaper and thus politically easier: The money already invested may persuade a bloc of swing voters to endorse a broader surveillance operation, even if they originally opposed the camera program on cost grounds." (Eugene Volokh & David Newman In Defense of the Slippery Slope, Legal Affairs March-April 2003; see also:Danielle Citron Surveillance Cameras: Putting on Our Skis to Ride Down that Slippery Slope Concurringopinions 12.4.09).

אגב, גם ההתנפלות על האלכוהול בפיצוציות פוגעת שלא לצורך. מי שמסתובב ביום שישי בסביבות 1-2 בלילה בקרבת מקומות בילוי יכול לראות צעירים וצעירות יושבים במכוניות ו"מתדלקים". חלקם מביאים את הבקבוק מהבית, ומן הסתם יביאו יותר אם לא יוכלו לרכוש אלכוהול בפיצוציות. לתומי חשבתי שעדיף שיחנו את הרכב ורק אז ישתו ולא יגיעו מתודלקים מהבית. אפשר שאני טועה, אבל חובת ההוכחה חלה על מי שרץ ומבשר על גזרות חדשות. צריכה להיות להן איזו תוחלת, כי אחרת הן גם מגבילות שלא לצורך וגם באות על חשבון פתרונות אחרים, שעשויים להועיל הרבה יותר, גם אם הם כרוכים בחשיבה ובמאמץ רבים יותר.

קראו עוד …
:
משטרת לונדון מודה בכישלון מדיניותה: אלף מצלמות ברחוב פותרות פשע אחד הארץ 26.8.09 "... הדו"ח, שפורסם בהתאם לחוק חופש המידע, חושף כי יותר ממיליון מצלמות כאלה מצויות בלונדון לבדה. ואולם, הוא מטיל ספק ביעילותן במלחמה בפשיעה בעיר. "על כל אלף מצלמות בלונדון פותרים פחות מפשע אחד בשנה", נאמר בדו"ח, בו צוין כי "לציבור יש ציפיות רבות מהמצלמות". מומחים סבורים כי מאחר שהמשטרה סומכת יותר מדי על המצלמות, היא צמצמה את מספר שוטרי המקוף."
ראש הממשלה, בנימין נתניהו: נאסור מכירת אלכוהול בפיצוציות הארץ 30.8.09 "... נתניהו הוסיף כי ממשלתו מקדמת תוכנית "עיר ללא אלימות", פרויקט שיונהג בכ-50 ערים, שלדבריו ירושתו במצלמות. נתניהו שיבח את בריטניה על הצלחתה בנושא. זאת למרות שרק בשבוע שעבר פורסם דו"ח המודה בכישלון המצלמות. לפי הדו"ח שפורסם בדיילי טלגרף פחות מפשע אחד נפתר בזכות כל אלף מצלמות במעגל סגור, ופתרון כל תיק בעזרת מצלמה כזו עולה כ-20,000 ליש"ט. עוד דווח בעיתון כי מומחים סבורים כי מאחר שהמשטרה סומכת יותר מדי על המצלמות, היא צמצמה את מספר שוטרי המקוף."

אור הירשאוגה האחראי על הביטחון ב-EDS: "מצלמות אבטחה בכל מקום לא עוזרות במניעת פשעים, אך מסייעות בפיענוחם" הארץ 16.9.09

'Worthless' CCTV camera footage is not good enough to fight crime, leading QC warns Telegraph 25.8.09

An uncreative solution to online piracy Times Online

London - 1,000 cameras 'solve one crime' BBC News 24.8.09 "...A Home Office spokeswoman said CCTVs 'help communities feel safer' ".

CCTV Boom 'Failing In Fight Against Crime' Sky News 24.8.09

Matthew Hickley CCTV helps solve just ONE crime per 1,000 as officers fail to use film as evidence Dailymail 25.8.09 "... Simon Davies, of Privacy International, a pressure group, said the clamour for more and more CCTV cameras was based on the mistaken belief that they cut crime. 'Police, local councils, and companies have spent money on more and better CCTV systems without really thinking through what they are for,' he said. 'We've been looking at the criminological evidence around CCTV cameras for 15 years and studies have consistently shown they don't really work. 'They have no real effect on crimes of passion or alcohol-fuelled violence and disorder. They don't stop terrorism. 'They may reduce some categories of opportunistic crime such as theft, but they are small categories and the value of goods protected are minimal compared with the huge costs of installing camera networks. 'Britain has spent hundreds of millions of pounds and people have largely accepted the downside of CCTV in terms of intrusion into our privacy, as cameras increasingly creep from the streets into places like pubs and cinemas, and even our homes. 'But it is increasingly clear that the upside in terms of crime reduction is not being delivered. People see dramatic footage on television and assume the cameras have helped catch offenders, but often they just film a crime being committed.

Richard Thomas, the Information Commissioner, has spoken out against Britain becoming 'the most watched country in the world'. And Sir Richard Dearlove, the former chief of MI6, has questioned the legal issues around the use of surveillance. A Home Office spokesman said: 'CCTV is a crucial crime fighting tool and can help communities feel safer.

Michael Cross CCTV: the worst of all possible worlds Guardian 25.8.09

Christopher Hope, Do you think CCTV works? Telegraph 27.8.09

The statistics of CCTV BBC 20.7.09 "Despite the revelation that there are almost one million fewer CCTV cameras in the UK than previously thought, Britain still appears to have far more watchful eyes trained on its population than other countries."

Richard Edwards Police say CCTV is an 'utter fiasco' Telegraph 6.5.08: "Up to 80 per cent of CCTV footage seized by police is of such poor quality that it is almost worthless for detecting crimes, it has been claimed".

עמידרור מחפש אבטחת מידע ללא ערכים

בכנס הפורום הישראלי לאבטחת מידע, שהתקיים בשבוע שעבר במרכז הבינתחומי בהרצליה, ניטש ויכוח סוער על המאגר ביומטרי. למרבה הצער, עיקרו של הויכוח התמקד בסכנת ה"דליפה", כלומר, באפשרות שגורמים עוינים ופליליים מחוץ או מבית יצליחו לשים את ידם על המידע שבמאגר.

ההתמקדות ב"דליפה" מחמיצה היבטים מסוכנים לא פחות של מאגר המידע הרגיש והפולשני שמבקשים משרד הפנים והמשטרה להקים. "החוק הביומטרי" קובע שורה של הוראות, שלפיהן יוכלו שוטרים ופקידים אחרים במשרדי הממשלה לעשות שימוש במידע הרגיש. הוראות אלו ניתנות לפרשנות רחבה ויצירתית, וכבר למדנו שמרגע שהסמכויות ניתנות, קשה "לעצור את הסחף" ולהגן על אזרחים תמימים. קשה, למשל, למנוע האזנות סתר מיותרות ולא חוקיות, או חריגה מהוראות החוק, שלפיו מקבלת המשטרה את נתוני התקשורת שלנו ומאתרת את מיקומנו המדויק. לכן כדאי להקשיב למומחים ידועי השם, שמזהירים שהחוק הביומטרי הוא "מדרון חלקלק למדינת משטרה".

כדאי להקשיב למומחים מהאקדמיה למרות דברים שאמר מנחה הכנס שהתקיים בהרצליה: "קשה מאוד" אמר יעקב עמידרור, "למצוא אנשי אקדמיה שמצליחים להתרומם מעל תפישת העולם הערכית ולהביע רק עמדה מקצועית... לא נכון יהיה להגדיר את האקדמיה כאובייקטבית". קשה להבין במה בדיוק מטרידים אנשי האקדמיה את עמידרור, ומאלה ערכים צריך לדעתו איש מקצוע אמין להתעלם. מותר להניח שגם עמידרור פועל בהתאם למדרג ערכים ולהשקפת עולם, שעוצבו במהלך שירותו הממושך במערכת הביטחון, אבל נתפסים על ידו כמשהו "שקוף" או כהנחות יסוד ברורות מאליהן.

"עמדה מקצועית" ו"אובייקטיבית"? זה מן הסתם מה שעמד אל נגד עיניהם של המומחים והגופים, שתכננו והתקינו מערכות ציתות בלתי חוקיות עבור ממשל בוש, והמקצוענים שסייעו לצנזר את האינטרנט בסין. הרטוריקה האנכרוניסטית של עמידרור וההבחנה שהוא עושה בין טכנולוגיה לבין ערכים מטשטשות את המציאות, שבה טכנולוגיות מידע ומערכות מידע משקפות תמיד ערכים ואינטרסים, והן מתוכננות ומעוצבות, לעיתים עד הפרט האחרון, כדי לשרת אותם. זה לא עושים את המומחים למקצועיים פחות, וככל שהם מונחים על ידי ערכים ראויים - לא כמו אלה של הנשיא בוש או של המשטר הסיני – זה גם לא עושה אותם פחות מוסריים. השאלה אינה האם מומחה הוא נטול ערכים, אלא מהם הערכים שמנחים אותו ועד כמה הוא מצליח לתת להם ביטוי בעבודתו.

השקפת עולם היא מרכיב מרכזי גם שעה שמומחים מעריכים את הכדאיות של פרויקט טכנולוגי חדש ובוחנים את חלופותיו. זה נכון תמיד, וזה נכון גם במקרה של המאגר הביומטרי. לממשלה יש צוות מצומצם של מומחים, שתכנן את המאגר הביומטרי, ומכריז עליו עכשיו כעל הפרויקט המתגמל והבטוח ביותר שניתן להעלות על הדעת. אבל השאלה היא – מתגמל ובטוח למי? למשטרה? למשרד הפנים? או גם לנו, האזרחים?

מומחי אבטחת מידע, כמו משפטנים או מומחים אחרים, שמייעצים לממשלה משרתים בראש וראשונה את האינטרסים ואת הצרכים של הלקוח שלהם, כלומר – של המנגנון הממשלתי. התפקיד שלהם הוא לבנות מערכות מידע יעילות, שיסייעו לגופי השלטון בעבודתם ולהבטיח שהמידע הרגיש לא יגיע לגורמים עבריינים. אבל בכך לא די, משום שגם בתוך המנגנון הממשלתי יש לעיתים ניצול לרעה של מידע ושל כוח. האינטרסים והצרכים של השלטון אינם זהים תמיד לאלה של נתיניו. נכון שבמדינה דמוקרטית יש חפיפה מסוימת בין השניים, אבל כל אמנה חברתית וכל משטר דמוקרטי מבוססים על יסוד ההכרה במתח המתמיד שקיים ביניהם.

מבלי שנפקפק ביושרתם ובמקצועיותם של המומחים של משרד הפנים או של המשטרה, אסור לנו להניח שהם "אובייקטיבים" ושעבודתם מנותקת מאינטרסים ומערכים. כשלעצמי אני מעדיף להסתמך על חוקרים ומומחים, שזכו להכרה עולמית, ושמזהירים אותנו מפני המאגר הביומטרי. גם אם ח"כ שטרית סבור שהם "אינם מייצגים את מיטב המוחות בתחום הזה" וגם אם יעקב עמידור חושש שהם אינם מתעלים מעל לערכים. המאגר הביומטרי מסוכן למדינה. הוא מסוכן עוד יותר לאזרחיה.

התפרסם בנוסח שונה במקצת ב-ynet 27.8.09

מחקר חדש - עד כמה משפיעי דיני פרטיות המידע על אתרים בישראל

מיכאל בירנהק וניבה אלקין-קורן פרסמו מחקר אמפירי מקיף על האופן שבו משפיעים דיני פרטיות המידע על מפעילי אתרי אינטרנט ישראליים (שהוגדרו לפי הסיומת < .il>) המחקר הקיף למעלה מ-1300 אתרים מסוגים שונים, לפי קטגוריות שונות: בחלק מהמקרים נבדקה האוכלוסייה כולה (למשל: כל האתרים הציבוריים), ובמקרים אחרים נבדק מדגם מייצג (למשל: אתרים מסחריים וארגוניים). בנוסף נבדקו האתרים הפופולאריים ביותר בישראל, וכן קבוצת אתרים הנוגעים למידע רגיש.

המחקר בוחן את מידת הציות של אתרים ישראליים (URL מסתיים ב-il) לדרישות חוק הגנת הפרטיות, וכן את המדיניות המוצהרת של האתרים (מה הם מצהירים שהם עושים במסגרת מדיניות הפרטיות ותנאי השימוש). מרכיב נוסף של המחקר בחן את היבטי אבטחת המידע של האתרים.

הממצאים מלמדים שרוב האתרים הישראליים אינם מיישמים את דיני הגנת המידע, ואינם מספקים לגולשים הגנה נאותה על הפרטיות ברמה הנדרשת בחוק. אתרים רבים אוספים מידע על אודות הגולשים שלהם ובדרך כלל גם אינם טורחים להודיע ולהדגיש זאת בפני הגולשים.

ממצא מעניין במיוחד הוא, שדווקא אתרים ציבוריים מגלים רמה נמוכה במיוחד של אי ציות לחוק הגנת הפרטיות. במגזר הפרטי בלטו לטובה אתרים גדולים ופופולאריים. התמונה הכללית שמתקבלת מהממצאים היא שהחוק ממלא תפקיד קטן מאוד במערך הגורמים שמעצבים את 'חוויית הפרטיות' של הגולשים. רגולציה של פרטיות משפיעה במיוחד על תאגידים מסחריים, שמקבלים ייעוץ משפטי וערים לאפשרות של תביעות ואחריות משפטית. היא משפיעה פחות על תאגידים קטנים ועל אנשים פרטיים שמפעילים אתרים, משום שבדרך כלל אלה אינם מלווים בייעוץ המשפטי המתוחכם משהו, שנדרש כדי לקיים מדיניות פרטיות נאותה. המסקנה המתבקשת היא שרגולציה של הגנת המידע האישי צריכה להיות קונקרטית יותר ולהתאים הוראות ואמצעים לסוגי שחקנים שונים ברשת.

Michael Birnhack & Niva Elkin-Koren Does Law Matter? Informational Privacy and Online Compliance in Israeli Web Sites

קראו עוד:

עידו באום רוב אתרי האינטרנט הפרו את חוק הגנת הפרטיות הארץ 24.8.09

אורי ברקוביץ המידע האישי שלכם נאגר ליום פקודה הארץ 24.8.09

יהונתן קלינגר שליטה, הסכמה ועוגיות צד שלישי: על מאמרם של מיכאל בירנהק וניבה אלקין-קורן על מדיניות פרטיות באתרים ישראלים

המצלמות בלי שום ספק משפיעות?

אם היינו זקוקים להדגמה כיצד מעשי פשע נתעבים מנוצלים כדי לשכנע לפגיעה של המדינה בזכויות של חפים מפשע, קיבלנו אותה בעקבות הרצח המזעזע שאירע ביום שישי בתל ברוך.

ד"ר אורלי אינס-קניג, ראש המטה "עיר ללא אלימות" במשרד לביטחון פנים מספרת ל-ynet שהצבת מצלמות… "יכלה בהחלט להרתיע את הכנופיה מג'לג'וליה. אולי הרצח הזה לא היה מתבצע… המצלמות, בלי שום ספק, משפיעות."

כבר בקריאה ראשונה המסקנה הזו נראית קצת נמהרת.להמשך הרשימה …

אולי לד"ר אינס-קניג ברור "בלי שום ספק" שמצלמות משפיעות, אבל מחקרים שנעשו בערים שונות בעולם דווקא מלמדים, שיש בהחלט מקום לספק, שמצלמות אינן מרתיעות, ולכל היותר הן גורמות לפושע שקול ומתוחכם להעתיק את זירת הפשע עשרות מטרים מהמקום שהמצלמה מכסה. הציבור אינו מקבל ביטחון אלא רק "תחושה של ביטחון" ובמקביל הוא מאבד את הפרטיות ואת החרות.

פושעים מתוחכמים ומתוכננים פחות, כאלה שפועלים באלימות אימפולסיבית וחייתית כמו הרוצחים מחוף תל ברוך – מסתבר שאלה אפילו לא נרתעו מעדי ראייה. גם אימת העונש של מאסר עולם לא הרתיעה אותם. אבל המצלמות של ד"ר אינס-קינג היו משפיעות עליהם "בלי שום ספק".

כך או אך, ההשערה של המומחית מופרכת עוד יותר, לאחר שמסתבר שבמקום הרצח אכן הייתה מוצבת מצלמת אבטחה (ראו: ב-mako, ב-nrg, רשת ובגלובס) וזו אף תיעדה את הרצח (walla, msn).

ד"ר אינס-קניג היא לא היחידה שרוכבת על הגל ומשחררת הערות מיותרות ומזיקות ("הכנופיה מג'לג'וליה"? מה ג'לג'וליה אשמה?) גם בתקשורת קיבלנו "רגעים מביכים של אמירות חסרות פרופורציה, ניתוחים פשטניים ובעיקר בלבול ובהלה" (הארץ, עכבר העיר). כמו שכותב שוקי טאוסיג ב"עין השביעית": "המאמרים כולם קוראים לנקמה (בחסות החוק), להחמרה בענישה, לעוד שוטרים, ל'אפס סובלנות'. רודי ג'וליאני שוב נשלף מארון הקלישאות. כותרת הגג של 'הארץ' מצטטת את ראש הממשלה נתניהו, שמבטיח 'אפס סובלנות'. מדוע אפס סובלנות הוא דבר טוב? האם לא כדאי לטפל בדברים באופן נחרץ, תקיף, אבל בשיקול דעת ובאופן שקול? 'אפס סובלנות' הוא מתכון בטוח לכותרות הבאות, על תקיפות אלימות של אזרחים שלווים על-ידי שוטרים אלימים."

"האווירה הזאת" אומר בני ציפר "כבר נותנת את אותותיה בהתנהגות של המשטרה כלפי האוכלוסיות החלשות האלה. למעשה, ההתעמרות בחלשים הללו החלה לפני שהתחיל 'גל האלימות', אבל עכשיו יש לזה לגיטימציה ציבורית כביכול. וזה מחליא."

.

אלימות שוטרים, מאגר ביומטרי, מצלמות בכל פינה – את כל הרעות החולות הללו משווקים לנו בחסות ליבוי של פחד ואימה. זוהי תוקפנות נגד אזרחים שלווים ותמימים. בדרך הזו המדינה לא תהיה פחות אלימה, היא תהיה יותר מדינת משטרה.

******************

18.8.09 תוספת מאוחרת. מצעד האיוולת ממשיך: "השר לביטחון פנים סייר באשקלון במסגרת פרויקט 'עיר בטוחה', והתייחס לגל האלימות: 'לא תמיד ניתן למנוע רצח - זה קשה מאוד'. הוא הביע את תמיכתו בהצבת מצלמות בערים, וקבע כי 'טובת הציבור במקרה הזה גוברת על זכויות הפרט'… תחושת הביטחון חשובה לי. אני באתי לראות את ביצוע הפרויקט 'עיר בטוחה' באשדוד והייתי רוצה להכניס מצלמות לרחובות' " (ynet). אבל בשביל תחושות לא צריכים מצלמות. אפשר לעשות מסג':

"The cameras aren't about security, they're about security theater" (Schneier)

קריאה נוספת:

האם נתוני הפשיעה באמת כה חמורים? הארץ 21.8.09 מעבר לזריעת היסטריה, ספיר סבור שהבעיה העיקרית בדיווחים כאלה, היא שהם מובילים לפעמים לשינויי חקיקה פופוליסטיים ולקביעת מדיניות מרחיקת לכת - כגון רעיון "המשטרות העירוניות" שזוכה לפופולריות בתקופה האחרונה. "צריך להיזהר משינויים ומהחלטות שיתקבלו על סמך מעבר לזריעת היסטריה, ספיר סבור שהבעיה העיקרית בדיווחים כאלה, היא שהם מובילים לפעמים לשינויי חקיקה פופוליסטיים ולקביעת מדיניות מרחיקת לכת - כגון רעיון "המשטרות העירוניות" שזוכה לפופולריות בתקופה האחרונה. "צריך להיזהר משינויים ומהחלטות שיתקבלו על סמך התקבצות מקרית של אירועים. אחר כך מצטערים על השינוי", אומר ספיר. "כשיש פחד בציבור, קל מאוד לפוליטיקאים לנצל אותו, ולהציע כל מיני הצעות פופוליסטיות". רטנר מסכים: "בהחלט הייתי ממליץ לעיתונים להוריד את הטון. לא להציג את זה כסוגיה לאומית שמסכנת את המדינה. זה עשוי לשפר את האווירה"

קראו עוד:

משטרת לונדון מודה בכישלון מדיניותה: אלף מצלמות ברחוב פותרות פשע אחד הארץ 26.8.09

ראש הממשלה, בנימין נתניהו: נאסור מכירת אלכוהול בפיצוציות הארץ 30.8.09

אלכס דורון האח הגדול בכל מקום: האם מצלמות מעקב יוכלו למנוע את הרצח הבא? nrg מעריב 30.8.09: "נושאים אלו, מודה מושקטו, צריכים בוודאי לעבור דיון וליבון מעמיק ברמה ממשלתית חקיקתית, ולהגיע לבירור בבית המשפט העליון. רק אז נוכל לנסות להגיע להכרעה בשאלה: מה גובר על מה - הצורך בשמירה על הפרטיות והנוחיות, או חיי אדם וביטחון האזרח במקום מגוריו?. " אפרים מושקטו הוא מנהל תחום ביטחון הפנים ‏(הומלנד-סקיוריטי‏) במוטורולה ישראל, שמשווקת מצלמות מעקב ומערכות בקרה. לא פלא אפוא שהוא מנסח את השאלה בצורה כל כך מוטה, רטורית כמעט.

הצרה של שימוש חוזר במידע

"History will record what we, here in the early decades of the information age, did to foster freedom, liberty and democracy. Did we build information technologies that protected people's freedoms even during times when society tried to subvert them? Or did we build technologies that could easily be modified to watch and control? It's bad civic hygiene to build an infrastructure that can be used to facilitate a police state." (Bruce Scneier)

יעקב עמידרור, ראש הפורום הישראלי לאבטחת מידע, הנחה ביום ד' שעבר את הפאנל בנושא החוק הביומטרי, ולפי דיווח ב"הארץ" אמר במהלכו: "יש בעיה בהשתלבות של העשייה באקדמיה בהליכים הממשלתיים. קשה מאד למצוא אנשי אקדמיה שמצליחים להתרומם מעל תפישת העולם הערכית ולהביע רק עמדה מקצועית". עמידרור הוסיף וטען כי "לא נכון יהיה להגדיר את האקדמיה כאובייקטיווית".

יש הרבה מה לומר על הדברים המקוממים הללו. להמשך הרשימה …

אבל בשלב ראשון, כיוון שבדיוק נתקלתי במאמר ישן של ברוס שנייר, שנראה לי מתאים לנסיבות, אני מביא תרגום של עקרי הדברים של שנייר (Risks of Data Reuse; הופיע גם ב-Wired):

במלחמת העולם השניה, בעת הלחימה ביפן, ריכזה ארה"ב כ-127,000 אלף אזרחים ממוצא יפני במחנות מעצר. שנים רבות חלפו עד שהאזרחים היפנים זכו להתנצלות ולפיצוי על הפגיעה חסרת ההצדקה בזכויותיהם ובכבודם. שנים רבות עוד יותר חלפו עד שהתברר שהלישכה לסטטיסטיקה בממשל האמריקאי היא שהיתה המקור למידע ששימש לאיתור האזרחים שנשלחו למחנות. אמנם חוק משנת 1942 השהה את הוראות החוק הקיים, שאסר על שימוש במידע אישי שנאסף על ידי הלשכה לסטטיסטיקה, ואולם לאורך כל השנים הכחישו עובדי הלשכה את הטענות שלפיהן היא היתה המקור למידע. מחקר שראה אור בתחילת השנה מוכיח שהם פשוט שיקרו (ראו: כאן כאן כאן וכאן)

פרשה זו מדגימה היטב את אחת הבעיות המטרידות ביותר של עידן המידע: מידע נאסף למטרה אחת ובסופו של דבר נעשה בו שימוש חוזר למטרות אחרות (data reuse). מה שמטריד אותנו כשאנו חושבים על המידע האישי שלנו אינו האיסוף והשימוש הראשוניים אלא השימושים המשניים. בדרך כלל אנו מרוצים כאשר Amazon.com מציעה לנו ספרים שעשויים לעניין אותנו על סמך ההזמנות הקודמות שלנו או שחברת התעופה הקבועה שלנו יודעת איזה מושב ואיזה סוג ארוחה אנו מעדיפים. ממש לא אכפת לנו שחברת הניהול של כביש אגרה מחייבת אותנו באופן אוטמטי בעזרת פרטי כרטיס האשראי שהיא מחזיקה, או שחברת כרטיסי האשראי שולחת לנו סיכום של הרכישות שעשינו במהלך השנה האחרונה. מה שאיננו רוצים שיקרה, זה שהמידע שאוספות החברות הללו יימכר לחברות שיווק או גופים אחרים שמעבדים מידע אישי, או שרשויות אכיפת החוק יוכלו לקבל את המידע הזה ללא צו שיפוטי.

שני נושאים מטרדים בשימוש משני במידע. האחד האו אובדן השליטה על המידע האישי שלנו. בכל הדוגמאות שלעיל יש הסכם מכללא, שלפיו המידע ישמש המידע רק כדי לתת לנו שירות מסויים. ברגע שמחזיק המידע מוכר אותו לאחרים אנו מאבדים שליטה על המידע שלנו. הוא עלול להופיע על מסך המחשב של חברת טלמרקטינג, בדו"ח מפורט למעסיק פוטנציאלי או במערכת פרופיילינג, שמאתרת "מועמדים" שעשויים להיות סכנה ביטחונית. המידע האישי שלנו הופך לצל, שתמיד יעקוב אחרינו שעה שאנחנו לא נצליח לראות אותו.

כמובן שהחשש מפני שימוש משני משפיע על הנכונות שלנו לתת את המידע מלכתחילה. המידע שאוספת הלשכה לסטטיסטיקה הוא חסוי על פי חוק כדי לעודד אזרחים לשתף פעולה עם הסקרים שלה, וקרוב לוודאי שלא היינו עונים בחופשיות ובדייקנות לשאלות הסוקרים אם היינו יודעים שהמידע שלנו ישמש את ה-FBI לצורך ספקולציות סטטיסטיות שיקבעו את ההסתברות להיותנו טרוריסטים.

הבעייה הנוספת של שימוש משני במידע היא הטעויות הרבות שהוא מוליד. בכל מערכת מידע יש טעויות. שיעור שגיאות מסויים הוא נסבל בשימוש אחד אבל לא במישנהו. מאגר מידע של בני מיעוטים עשירים במיוחד (ראו דוגמאות של מאגרים שניתן לרכוש בארה"ב), אולי יכול לשמש לקמפיין שיווקי אפילו אם יש בו שיעור טעות של 10% אבל אם הוא משמש את רשויות אכיפת החוק חוסר הדיוק הזה עלול לגרום לפגיעות ולנזקים של ממש. הבנה של ההשלכות שיש לשיעורי המידע השגוי שבמאגר היא תנאי לשימוש משני הוגן ויעיל במיוחד כשמדובר ברשויות אכיפת החוק.

לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2000 רכשו בפלורידה מאגר מידע מחברה פרטית והצליבו אותו עם פנקס הבוחרים על מנת להוציא ממנו בעלי עבר פלילי (בארה"ב עבריינים מורשעים אינם מצביעים). המידע הכיל שגיאות רבות והצלבתו עם פנקס הבוחרים נעשתה באופן רשלני, דבר שהביא לשלילה חסרת בסיס של זכות הבחירה מאלפי בוחרים, רובם שחורים, ויתכן שגם השפיעה על תוצאות הבחירות (ראו כאן; כזכור בבחירות של שנת 2000 ניצח ג'ורג' בוש את אל גור בהפרש קטן, ובזכות רוב קטן ומפוקפק שקיבל בפלורידה).

כמובן שיש יתרונות לשימוש משני. קחו לדוגמא מידע רפואי - הוא פרטי ואישי אבל אגירתו ועיבודו יכולים להועיל מאוד לחברה. אפשר ללמוד השפעות ארוכות טווח של תרופות, חלופות טיפול, משתנים סביבתיים, ואורחות חיים. קיים פוטנציאל מחקרי אדיר בתוך המידע, וראוי למצוא דרכים לנצל אותו מבלי לפגוע בפרטיות.

זהו בעיקר תפקידה של החקיקה. טכנולוגיה לבדה אינה יכולה להגן על זכויותינו. יש יותר מדי סיבות מדוע לא לסמוך עליה ויותר מדי דרכים לנצל אותה לרעה. פרטיות המידע תלויה בראש וראשונה בחוקים שלנו, והגנות חוקיות חזקות הן תנאי הכרחי להגנה על המידע שלנו מפני ניצול לרעה.

ועדיין הטכנולוגיה היא חיונית. הסיפור של האזרחים ממוצא יפני במלה"ע השניה, והסיפור של מאגר המצביעים בפלורידה ממחישים לנו שחוקים יכולים להשתנות במהירות. עלינו לבנות מערכות עם "טכנולוגיות משפרות פרטיות" (privacy-enhancing technologies*) שיגבילו את איסור המידע היכן שרק ניתן. מידע שלא נאסף מלכתחילה לא ניתן יהיה לעשות בו שימוש משני. קשה לעשות שימוש חוזר במידע שנאסף באופן אנונימי, או במידע שנמחק מיד לאחר שנעשה בו השימוש המקורי שלשמו הוא נאסף.

קל לבנות מערכות שאוספות מידע על כולם - זה מה שמחשבים עושים באופן טבעי, אבל הרבה יותר חשוב להקדיש מחשבה, להבין לשם מה נחוץ המידע ומדוע, ורק אז לאסוף אותו.

דפי ההיסטוריה יתעדו מה שאנו, כאן בעשורים המוקדמים של עידן המידע, עשינו כדי לשמור על חופש, חירות ודמוקרטיה. האם בנינו טכנולוגיות מידע שיגנו על חירויות הפרט גם בזמנים שהחברה תנסה לכרסם בהן? או האם בנינו טכנלוגיות שיוכלו להשתנות בקלות ולהפוך לכלי מעקב ושליטה. רק חברה עם הגיינה אזרחית מפוקפקת בונה תשתיות יהפכו אותה מחר למדינת משטרה.

* ראו למשל קול קורא שפרסמה לאחרונה הרשות למשפט לטכנולוגיה ולמידע: "טכנולוגיות משפרות פרטיות (PET) - טכנולוגיות שמטרת למנוע או למזער פגיעה בפרטיות - אנונימיזציה של מידה, הצפנה מזעור היקף מידע ואבטחת מידע. ככל מדובר בטכנולוגיות ידועות ומקובלות לאבטחת מידע נבקש הפניה ספציפית להיבטי הפרטיות במידע העולים מהן, ולא להיבטי אבטחת מידע כלליים." אני מקווה שהפורום לאבטחת מידע מתעניין גם בטכנולוגיות משפרות פרטיות למרות שהן בהחלט משקפות תפיסה ערכית.
.

השופטים מתבקשים להכיר במהפכה הדיגיטילית

מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, הוציא בשבוע שעבר הנחיה חדשה בה הוא מפנה את תשומת לב השופטים לפגיעה שנגרמת לפרטיות בעקבות פרסום פסקי ברשת האינטרנט. השופט גל מבקש מהשופטים לתת תשומת לב מיוחדת "בעת כתיבת החלטות לעניין אזכור פרטים אישיים שאין חובה בהם ואשר פרסומם עלול לגרום לפגיעה בפרטיותם של המתדיינים".

.

ספק בעיני אם הנחיה זו תתרום באופן משמעותי לפתרון הבעיה. לעיתים קרובות מידע אישי רגיש הוא מרכיב חיוני בתהליך הסקת המסקנות והכרעת הדין, וקשה לצפות משופטות ושופטים שיכתבו פסק דין שנראה כמו כתב חידה. פסק דין חייב להכיל פרטים ונתונים, שיאפשרו לצדדים, לבאי כוחם ולערכאת הערעור להבין מה הביא את השופט להכרעה השיפוטית שאליה הגיע. פסקי הדין גם מהווים מקור נורמטיבי חשוב בשיטת המשפט שלנו וגם בשל כך הם אינם יכולים להיות "סטריליים". קימוץ בפרטים גם לא יצמצם בצורה משמעותית את הפגיעה בפרטיות.

.

להמשך הרשימה …

.

לדעתי הפיתרון, או הפיתרונות, לבעיות החדשות של העידן הדיגיטלי, צריכים להתמקד במאפיינים המיוחדים של עידן זה. השינוי שהביאה רשת האינטרנט בהקשר זה אינו נעוץ רק בחשיפה של רשומות אלקטרוניות אישיות בפני קהל גדול הרבה יותר אלא גם בהיותן זמינות לחיפושים מתוחכמים, שבאמצעותם ניתן למצוא בקלות שם של מתדיין או עד במשפט – למצוא מחט בערימת שחת, ולאתר התדיינויות משפטיות שאפילו לא ידענו על קיומן. לבסוף, עידן האינטרנט מאפשר לקבץ פיסות מידע נפרדות ובלתי קשורות זו לזו על אודות אינדיבידואל וליצור לו פרופיל אישי מקיף. צרוף של פריט מידע אחד למשנהו מביא לשלם הגדול מסך חלקיו, איחזור מאגרי מידע והצלבתם מוסיפים למידע קיים משמעויות נוספות, ומעמיקים את הפלישה לפרטיותם של נשואי המידע. כפי שמתאר זאת Solove:

.

"If the release of certain information in public records does not make one blush or reveal one’s deepest secrets, then what is the harm? I contend that the nature of the harm stems from what I call the 'aggregation problem'. View in isolation, each piece of our day-to-day information is not all that telling; viewed in combination, it begins to paint a portrait about our personalities. Even information in public records that is superficial or incomplete can be quite useful in obtaining more data about individuals. The aggregation problem arises from the fact that the digital revolution has enabled information to be easily amassed and combined. Information breeds information."(Daniel J. Solove, Access and Aggregation: Public Records, Privacy, and the Constitution, 86 MINN. L. REV. 1137 (2002), 1180).

מדובר אפוא בשינוי דרמאטי בהיקף החשיפה של מידע אישי ובשימושים שהיא מאפשרת באותו מידע, ועקב כך - גם בהחמרה ניכרת של הפגיעה בפרטיות. שינוי דרמטי זה משנה גם את האיזון שהיה קיים בעבר בין פומביות המשפט לבין הזכות לפרטיות באופן שמחייב בחינה מחודשת של הסוגיה והחזרת האיזון על כנו.

.

זו היא גם מסקנתו של השופט גל: "נראה", הוא כותב, "כי החריגים לפומביות הדיון הקבועים ב…חוק בתי המשפט, אינם מותאמים לעת הנוכחית, המתאפיינת בזרימת מידע חופשי ומהיר וכי הדין אינו מספק מענה הולם לבעיה שמתעוררת. לאור זאת, יש בכוונתי לפנות בעניין זה לשר המשפטים על מנת שתיערך בחינה מחודשת של הסוגיה בכללותה ויינתנו כלים משפטיים לצמצום הפגיעה במתדיינים."

.

אפשר רק לברך על היוזמה, וזאת למרות שפתרונות קלים לא יהיו פה. המחשב והאינטרנט עושים את החיים לקלים ולפשוטים יותר במובנים רבים, אבל במקביל הם יוצרים בעיות חדשות, שפתרונן דורש הסדרים מורכבים ובדרך כלל גם מסובכים ויקרים.

.

אבל אין צורך להמתין לבחינה של ההסדרים החוקיים הקיימים כדי שבתי המשפט יביאו בחשבון גם את השינויים שחלו בעת שהם מיישמים את הדין הקיים. ואכן, השופט גל מציין, כי לאחרונה החלו מזכירויות בתי המשפט "לציין על גבי הזימונים הודעה כללית שלפיה פסקי הדין מתפרסמים באתר האינטרנט, וזאת כדי לעודד את בעלי הדין החוששים מפרסום מידע רגיש, לפנות לבית המשפט מבעוד מועד ולבקש את מניעת הפרסום."

.

להגיש בקשות אפשר. השאלה היא, כמובן, מה יחליט בית המשפט.

.

כמו שדווח ב"הארץ", לאחרונה הגשתי מטעם האגודה לזכויות האזרח, בקשה להצטרף לדיון בערעור על החלטת בית משפט השלום שלא להשמיט את שמה של המערערת מפסק הדין שיפורסם באינטרנט. אין בבקשה ניסיון לשנות את הדין הקיים, שלפיו איסור פרסום, מלא או חלקי, מוצדק רק במקרה שבו הפרסום יגרום לפגיעה חמורה בפרטיות (סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט). תחת זאת, אני טוען, שבבחינת בקשות כמו זו של המערערת, על בית המשפט לשקול, בין היתר, את ההחמרה שחלה בפגיעה בפרטיות כתוצאה מפרסום פסקי דין ברשת האינטרנט אינטרנט:

"בית המשפט קמא דחה את בקשת המערערת. נקבע, כי בפרסום המידע האישי הנ"ל יש אמנם משום 'פגיעה מסוימת בפרטיות' ואולם 'איני יכולה לקבוע כי מדובר בפגיעה 'חמורה' בפרטיות, אשר צריכה לגבור במקרה זה על עקרון פומביות הדיון'.… להוציא את הפסקה הראשונה להחלטה - זו החוזרת בתמצית על הבקשה - אין בהחלטה כל אזכור של רשת האינטרנט, ומילא אין הבחנה בין איסור פרסום פסק הדין אך ורק בערוץ זה, לבין איסור גורף על פרסומו בכל צורה אחרת. בית המשפט קמא גם לא התלבט בשאלה האם לקבל את מקצת הבקשה ולהשמיט מן הפרסום הדיגיטלי את שמה של המערערת... קיים פער עצום בכמות ובאיכות בין פרסום במדיה הדיגיטלית לבין פרסום בדרכים 'מסורתיות'. בין שפער זה יביא לשינוי ההחלטה בעניינה של המערערת ובין אם לאו, מן הראוי שהוא יבוא במכלול שיקוליהם של בתי המשפט הנדרשים לבקשות כמו זו שלפנינו… הגיעה העת, שגם התמורה הגדולה, שהביאה המהפכה הדיגיטלית, תמצא את מקומה על כפות המאזניים, השוקלות את פומביות המשפט אל מול פרטיות הנשפט."

.

אפשר גם אחרת:

"ניתן לפרסם את פסק הדין ללא פרטיו המזהים של התובע." השופטת יעל ייטב, ת"א (י-ם) 5981/06 א.ד. נ' איילון חברה לביטוח 8.11.09

לקריאה נוספת:

לאזן בין הזכות לפרטיות לבין עקרון פומביות המשפט באינטרנט אתר האגודה לזכויות האזרח

בקשה להצטרף לדיון בערעור על החלטה שלא לאסור פרסום שמות מתדיינים באינטרנט

עיקרי טיעון לקראת הדיון בערעור במסגרת הדיון הנ"ל

נורית רוט הנחיה חדשה לשופטים: אל תחשפו פרטים אישיים; הסיבה – גוגל הארץ 6.8.09

עידו באום מה עושים כשבית המשפט פוגע בפרטיות? הארץ דה-מארקר 6.8.09

נורית רוט שופטים ורצים לספר ברשת הארץ דה-מארקר 9.8.09

עומר טנא נדרש איזון חדש 9.8.09

פגיעה בפרטיות בפרסום פסקי-דין באינטרנט LAW.CO.IL 6.8.09

הילה רז ועדת גוגל למינוי שופטים: איך פסק הדין שלך יהיה ראשון באינטרנט? הארץ 13.1.09

ד"ר עומר טנא: איסוף מידע על הגולשים על ידי מנועי חיפוש מסכן את הזכות לפרטיות DailyMaily

הנחיות פרקליט המדינה - הנחיה מס' 14.18 איסור פרסום לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות

אתר נבו הגביל את הגישה לפסקי דין באינטרנט הארץ 18.8.09

Karen Curtis (Privacy Commissioner of Australia) Access and Privacy: Getting the Balance Right (2005).

Daniel J. Solove, Access and Aggregation: Public Records, Privacy, and the Constitution, 86 MINN. L. REV. 1137 (2002)

Peter Winn “Online Court Records: Balancing Judicial Accountability and Privacy in an Age of Electronic Information” 79 Washington Law Review 307 (2004) 315.

Ryan Singel Firefox Plug-In Frees Court Records, Threatens Judiciary Profits Wired 14.8.09