בית משפט קבע כי פרסום תמונת בנו של ידוען אינה מהווה פגיעה בפרטיות.
מה זה השטף הזה של פסקי דין בעניין פרסום תמונת אדם? דן יקיר הפנה אותי לגלובס של היום: "ביהמ"ש דחה את תביעת דיבה בסך 250 אלף שקל שהגיש יונתן ריבה, בנו הקטין של איש התקשורת גיל ריבה, נגד הצלם שלומי בוצ'צ'ו ואתר וואלה בגין פרסום תמונתו במדור הרכילות באתר". למעשה דובר בשני אירועים, שחבל, באמת חבל להתחיל ולפרט את הנסיבות המדייקות של כל אחד מהם - די במה שניתן ללמוד על הנסיבות מתמצית ההכרעות העקרוניות בפסק הדין (ת"א (ת"א) 59627/06 יונתן ריבה נ' בוצ'צ'ו) ואולי מהפרסום עצמו.
נקבע שלא היתה פגיעה בפרטיות על דרך של "התחקות… או הטרדה אחרת" (סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות) -"אינני סבור כי כאשר אדם פוגש בדרך מקרה אדם אחר, ולאחר מכן מחנה את רכבו כדי לפגוש פעם נוספת את אותו אדם, מדובר בהתחקות כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות. ברור גם כי לא ניתן לתאר את שהתרחש בתור 'מרדף', והוא גם אינו מהווה "הטרדה אחרת" שהיא פעולה "הנמשכת לאורך זמן, ולא בפעולה חד פעמית הנמשכת שניות ספורות".
נקבע שלא היה כאן צילום אדם ברשות היחיד (סעיף 2(3) לחוק) - "אין עסקינן בצילום שנעשה בתוך לובי של בנין, או בתוך מתחם סגור אחר, אלא על שביל המהווה את הכניסה לבנין מגורים, הפתוח לכל, כולל לנתבע. אל מול ההגנה על פרטיותו של התובע, יש להגן גם על חופש העיסוק והביטוי של הנתבע כצלם, ועל זכותו לצלם במקומות שאינם בבחינת רשות היחיד." "ההגיון בהגנה על פרטיותו של אדם הנמצא ברשות היחיד הוא שברשות היחיד קיים לאדם יסוד סביר להניח שפרטיותו תישמר." כאן יש נימה, ששמה דגש על ה"ציפייה הסבירה" כתנאי לפרטיות, גישה אמריקאית, שמאפשרת פעמים רבות לאיין את הזכות לפרטיות. המשפט שלנו (ושל האירופאים) אינו מסתפק בשאלה העובדתית - האם בנסיבות הענין יכול היה אדם סביר לצפות לפרטיות. גם אם המעביד מודיע לי שהוא התקין מצלמה בחדר ההלבשה, מהלך שלכאורה מבטל כל ציפייה סבירה, עדיין יש בכך פגיעה בפרטיותי. זה גם העקרון שהביא, למשל, לפסק הדין, שקבע שפרסום תמונתו של אדם צועד במצעד הגאווה, מהווה פגיעה בפרטיותו.
נקבע שלא היה כאן שימוש בשם אדם או בתמונתו לשם ריווח (סעיף 2(6) לחוק), עילה שאותה "יש לפרש באופן מצמצם… תחול רק כאשר הפגיעה בפרטיות של הנפגע, לא רק שנעשתה לשם השגת רווח על ידי הפוגע, אלא שבנוסף לכך, היא מנעה מהנפגע טובת הנאה כלכלית שיכול היה להשיג לעצמו, שאם לא כן, כל פרסום של צילום בעיתון ייחשב כפגיעה בפרטיות של המצולם, שהרי עיתונים נמכרים למטרת רווח. בעניננו, הפרסום לא מנע מהתובע טובת הנאה כלכלית כלשהי. בנוסף, נפסק כי נדרש נזק נפשי, לא פחות מכך, על מנת שפרסום כזה ייחשב לפגיעה בפרטיות" וכאן יש הפניה לפסק הדין בעניין מקדונלד (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד (2004)) , שאכן תומך בתנאי השני - עוגמת נפש ונזק נפשי מהשימוש המסחרי שנעשה בשמו של אדם או בתמונתו, אבל דווקא שולל את התנאי הראשון שנזכר - שהפרסום שלל מהנפגע טובת הנאה שיכול היה להשיג לעצמו (פסקה 33 בעניין מקדונלד). בכך אין לגרוע כמובן, מהעקרון החשוב, לפיו יש להיזהר, או נכון יותר להימנע, בשימוש בסעיף נגד עיתונים שמפרסמים תמונה, ובלבד שלא מדובר במסע פרסום לקידום העיתון (וגם כאן נזהרים במקרי ביניים - ראו, למשל, דחיית תביעה של עוברת אורח, שצולמה ברחוב ושולבה בפרומו של "יורדים בגדול" (תא (ת"א) 26243/05 קוזובר אנה נ' חדשות 10 בע"מ (2007)). אבל היו גם פסיקות אחרות (למשל, ת"א (חי) 3931/01 חמאנה נ' טבע הדברים (2004)), שאיני מסכים להן.
מה זה השטף הזה של פסקי דין בעניין פרסום תמונת אדם? דן יקיר הפנה אותי לגלובס של היום: "ביהמ"ש דחה את תביעת דיבה בסך 250 אלף שקל שהגיש יונתן ריבה, בנו הקטין של איש התקשורת גיל ריבה, נגד הצלם שלומי בוצ'צ'ו ואתר וואלה בגין פרסום תמונתו במדור הרכילות באתר". למעשה דובר בשני אירועים, שחבל, באמת חבל להתחיל ולפרט את הנסיבות המדייקות של כל אחד מהם - די במה שניתן ללמוד על הנסיבות מתמצית ההכרעות העקרוניות בפסק הדין (ת"א (ת"א) 59627/06 יונתן ריבה נ' בוצ'צ'ו) ואולי מהפרסום עצמו.
נקבע שלא היתה פגיעה בפרטיות על דרך של "התחקות… או הטרדה אחרת" (סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות) -"אינני סבור כי כאשר אדם פוגש בדרך מקרה אדם אחר, ולאחר מכן מחנה את רכבו כדי לפגוש פעם נוספת את אותו אדם, מדובר בהתחקות כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות. ברור גם כי לא ניתן לתאר את שהתרחש בתור 'מרדף', והוא גם אינו מהווה "הטרדה אחרת" שהיא פעולה "הנמשכת לאורך זמן, ולא בפעולה חד פעמית הנמשכת שניות ספורות".
נקבע שלא היה כאן צילום אדם ברשות היחיד (סעיף 2(3) לחוק) - "אין עסקינן בצילום שנעשה בתוך לובי של בנין, או בתוך מתחם סגור אחר, אלא על שביל המהווה את הכניסה לבנין מגורים, הפתוח לכל, כולל לנתבע. אל מול ההגנה על פרטיותו של התובע, יש להגן גם על חופש העיסוק והביטוי של הנתבע כצלם, ועל זכותו לצלם במקומות שאינם בבחינת רשות היחיד." "ההגיון בהגנה על פרטיותו של אדם הנמצא ברשות היחיד הוא שברשות היחיד קיים לאדם יסוד סביר להניח שפרטיותו תישמר." כאן יש נימה, ששמה דגש על ה"ציפייה הסבירה" כתנאי לפרטיות, גישה אמריקאית, שמאפשרת פעמים רבות לאיין את הזכות לפרטיות. המשפט שלנו (ושל האירופאים) אינו מסתפק בשאלה העובדתית - האם בנסיבות הענין יכול היה אדם סביר לצפות לפרטיות. גם אם המעביד מודיע לי שהוא התקין מצלמה בחדר ההלבשה, מהלך שלכאורה מבטל כל ציפייה סבירה, עדיין יש בכך פגיעה בפרטיותי. זה גם העקרון שהביא, למשל, לפסק הדין, שקבע שפרסום תמונתו של אדם צועד במצעד הגאווה, מהווה פגיעה בפרטיותו.
נקבע שלא היה כאן שימוש בשם אדם או בתמונתו לשם ריווח (סעיף 2(6) לחוק), עילה שאותה "יש לפרש באופן מצמצם… תחול רק כאשר הפגיעה בפרטיות של הנפגע, לא רק שנעשתה לשם השגת רווח על ידי הפוגע, אלא שבנוסף לכך, היא מנעה מהנפגע טובת הנאה כלכלית שיכול היה להשיג לעצמו, שאם לא כן, כל פרסום של צילום בעיתון ייחשב כפגיעה בפרטיות של המצולם, שהרי עיתונים נמכרים למטרת רווח. בעניננו, הפרסום לא מנע מהתובע טובת הנאה כלכלית כלשהי. בנוסף, נפסק כי נדרש נזק נפשי, לא פחות מכך, על מנת שפרסום כזה ייחשב לפגיעה בפרטיות" וכאן יש הפניה לפסק הדין בעניין מקדונלד (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד (2004)) , שאכן תומך בתנאי השני - עוגמת נפש ונזק נפשי מהשימוש המסחרי שנעשה בשמו של אדם או בתמונתו, אבל דווקא שולל את התנאי הראשון שנזכר - שהפרסום שלל מהנפגע טובת הנאה שיכול היה להשיג לעצמו (פסקה 33 בעניין מקדונלד). בכך אין לגרוע כמובן, מהעקרון החשוב, לפיו יש להיזהר, או נכון יותר להימנע, בשימוש בסעיף נגד עיתונים שמפרסמים תמונה, ובלבד שלא מדובר במסע פרסום לקידום העיתון (וגם כאן נזהרים במקרי ביניים - ראו, למשל, דחיית תביעה של עוברת אורח, שצולמה ברחוב ושולבה בפרומו של "יורדים בגדול" (תא (ת"א) 26243/05 קוזובר אנה נ' חדשות 10 בע"מ (2007)). אבל היו גם פסיקות אחרות (למשל, ת"א (חי) 3931/01 חמאנה נ' טבע הדברים (2004)), שאיני מסכים להן.
לבסוף נקבע שלא לא היה בפרסום משום לשון הרע: התצלומים אינם מציגים את התובע באופן שעלול לעורר לעג כלפיו; וכך גם הכיתובים האוויליים וחסרי הפשר - אדם סביר מתקשה להבין את "עוקצם" וממילא אין בהם כדי לבזות או להלעיג את התובע בעיניו. ואפילו היה בהם כדי להלעיג את ריבה האב - הוא אינו התובע כאן. "מדובר בהומור רדוד למדיי, אך חוש הומור רדוד, הוא כשלעצמו אינו מהווה בסיס לתביעה משפטית." ואידך זיל גמור - נמאס כבר מהזילות של עילת הזילות בשם הטוב.
לא נפסקו הוצאות נגד ריבה "משום שקיים טעם לפגם בצילומו של התובע בלא לקבל על כך את הסכמת הוריו, והן בשל התוכן הראוי לגנאי של המלל המתייחס לתובע ליד הצילומים". יש בזה משהו. ככלות הכל הילד לא אשם שאביו ידוען. אבל אם כבר חסים על הילד למה לרשום בתעודת הזהות שלו שם כמו "ג'וסי טרטל"? ("ג'וסי" על שם בוהק השפתיים הצבעוני "JUICY TUBE" שריבה מכור לו, "טרטל" משום דמיונו של הרך הנולד לצב, ראו ב"הארץ" ובפסקה 33 בפסה"ד).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה