שקיפות מידע שלטוני על גורמים פרטיים - בריטניה

כללים חדשים של מפקח המידע בבריטניה - חופש מידע הנוגע למתקשרים עם הרשות וגופים פרטיים אחרים.

Information Commissioner Office (מאחד את הפיקוח על הפרטיות ועל יישום חופש המידע, אצלנו התחום השני צולע לא פחות מפרטיות אבל גם אין מפקח - ראו הצעת חוק שיזמה התנועה לחופש המידע) הוציא כללים מנחים לשקיפות שלטונית במידע שנוגע לצדדים שלישיים.

רשות ציבורית שמבקשת להימנע מלתת מידע כדי להגן על מידע אישי או על אינטרסים מסחריים של חברות פרטיות, חייבת להסביר את הנזק המדויק שלעתה יגרם אם המידע ייחשף. לא די בספקולציות לגבי הנזק שייגרם. במידת האפשר יש לבקש גם את עמדתו של הצד השלישי שבו מדובר, וככל שלזה אין התנגדות לחשיפה הרשות אינה אמורה להעלות טענות מסוג זה. המדריך מדגיש גם שהפטור על מידע מהסוג האמור אינו מוחלט, והרשות הציבורית חייבת לשקול גם את האינטרס הציבורי שבחשיפת המידע.

ככלל חוזה שערכה הרשות עם גוף פרטי אינו נחשב למידע שנמסר על ידי צד שלישי, הנהנה מפטור. ועדיין, יתכן שהחוזה יכיל מידע שנהנה מפטור, כמו למשל, נתוני רקע שנמסרו במהלך המו"מ לקראת כריתת החוזה ושולב בתוכנו. מכל מקום, כאשר רשות ציבורית מתקשרת עם צד שלישי עליה להבהיר לו שככלל היא כפופה לחובת שקיפות לפי חוק חופש המידע (ראו: מידע חסוי במסגרת חוזים עם הרשות וכן: כללים בדבר אינטרסים מסחריים של צד שלישי).

מדריך נוסף מתייחס לפטורים החלים על מידע אישי, ומפנה את הרשות לבחון בקשה לגילוי מידע כאמור בהתאם לחוק הגנת המידע (Data Protection Act).

מקור: OUT-LAW News - Privacy watchdog issues guidance on FOI exemptions

כאמור, אצלנו אין מפקח על חופש המידע. הכללים הפוטרים את ההגנות על צדדים שלישיים בחוק חופש המידע, מעוצבים בקצב איטי על ידי הפסיקה. העקרונות הם דיי דומים (אבל לא צריכים להתלהב יותר מדי. הבריטים הם לא בדיוק מעצמה של חופש מידע, מה שלא יפתיע את מי שזוכר את "Yes Minister". הם חוקקו חוק חופש מידע רק לאחרונה, ויש גם להם המון בעיות ביישום שלו. ככה זה - חוק, חוק, אבל למנהל הציבורי יש חוקים משלו). להלן רשימה אקראית ובלתי מחייבת של כמה מההלכות בעניין זה:

צד המתקשר עם המדינה בעסקה, אינו יכול להסתיר מהציבור את תנאי ההתקשרות ואופן ביצועה (ע"א 6576/01 החברה לייזום נ' אמיר לירן (2002) פ"ד נו(5), 817).

"פסיקה מסעירה של העליון: חייב את רשות המסים לפרסם מעתה את שמות הנישומים בהסדרי כופר" (גלובס, 23.9.2008; הארץ 24.9.2008) מתוך פסק הדין: "אין מדובר במי שבאים אל רשויות המס כשידיהם צחות כשלג. מדובר בנישומים שלכל הפחות קיים חשד שהפרו את חוקי המס, ושמטעמיהם העדיפו שלא לפעול להפרכת החשדות בדרך המקובלת - הליך פלילי. מסופקני אם נישומים אלו זכאים ליהנות מאותה הגנה רחבה של פרטיות ממנה נהנים יתר אזרחי המדינה הפועלים על-פי חוק". עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים (2008);

נקודת המוצא היא כי הרשות, שעה שהיא כורתת חוזים עם גופים פרטיים, עושה כן כשלוחת הציבור, ומשכך זכאי כל אחד מהפרטים המרכיבים את הציבור לעיין במידע הנוגע להתקשרות, שנכרתה, למעשה, בשמו. עת"מ (ים) 353/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (צור, 19.12.2006);

אין די באפשרות תיאורטית לפגיעה בפרטיות כדי לשלול את גילוי המידע לציבור. גילוי שמות הרופאים המועסקים בשירות הציבורי, בעלי היתרים לפרקטיקה פרטית, משרתת את מטרת החוק. היא יוצרת שקיפות המאפשרת לבחון את התנהלות הרשויות הציבוריות. הוראות החוק הנדונות אינן מטילות חובה לפנות לצד שלישי כל אימת שמדובר במידע על צד שלישי. למעשה, אין כמעט מידע שגילויו אינו עלול, תאורטית לפחות, לפגוע באדם זה או אחר בדרך כלשהי. עלינו לתת להוראותיו פירוש המקיים את תכליתו. בנסיבות שלפנינו, גילוי שמות הרופאים איננו נושא פוטנציאל אמיתי לפגיעה ברופאים ומנגד, פנייה לכל הרופאים בעלי ההיתרים כרוכה, על פי הערכת משרד הבריאות, בעלויות משמעותיות. בנסיבות אלה, אין להורות על פנייה לרופאים בעלי ההיתרים לקבלת תגובתם. (עת"מ (י-ם) 1304/04 התנועה לחופש המידע נ משרד הבריאות (מוסיה ארד, 10.10.2005; ערעור הסתיים בהסכם פשרה - עע"ם 10472/05);