סדנה במרכז לאתיקה במשכנות שאננים, בנושא פרטיות בסביבת עבודה דיגיטלית. אתמול השתתפתי בסדנה בנושא "האתיקה של פרטיות במקום העבודה - איזון מקומי בראייה גלובלית". הסדנה שהתקיימה במרכז לאתיקה שבמשכנות שאננים בירושלים, אורגנה על ידי שני מרצים למשפטים באוניברסיטת ת"א - פרופ' גיא מונדלק, מנהל אקדמי של מרכז מינרבה לזכויות אדם, וד"ר מיכאל בירנהק שמנהל, יחד עם פרופ' ניב אחיטוב, את תחום המיחשוב במרכז. מתוך ההזמנה לסדנה:
"מקום העבודה ויחסי העבודה משנים את פניהם באופן תמידי. עם התפתחותן של טכנולוגיות מעקב, הן מצאו את דרכן גם למקום העבודה. מצלמות גלויות וסמויות, תוכנות לניטור גלישה באינטרנט, דואר אלקטרוני, מעקב אחר הקלדות מחשב ועוד - מופעלות על ידי מעסיקים, כדי לממש שורת אינטרסים. בין היתר, המעסיקים מבקשים לפקח על ביצוע העבודה על ידי העובדים, למנוע דליפת סודות מסחריים, לסכל יצירת סביבת עבודה עוינת ועוד. מנגד, העובדים, שנמצאים שעות רבות במקום העבודה, זקוקים למרחב של פרטיות וכפי שהובהר בדין הישראלי - הכניסה למקום העבודה אינה כרוכה בהפקדת זכויות היסוד של הפרט בשער. המפגש שבי ןהזכות לפרטיות של העובדים מצד אחד לבין הפררוגטיבה הניהולית של המעסיקים מצד שני, מציב אתגר הן לדיני הפרטיות והן לדיני העבודה. מה גבול המותר והאסור? מהם כללי המשחק בסביבה חדשה זו? האם המשפט הוא זה שצריך לקבוע, או שמא השוק, או נורמות אתיות חברתיות? מי צריך להסדיר את הסוגיה, אם בכלל? ברקע הדיון נמצאות התפתחויות של השנה האחרונה: בית הדין הארצי לעבודה דן בסוגיה וצפוי לומר את דברו (החלטת בה"ד האזורי לעבודה בעניין איסקוב, שערעור עליה ממתין להכרעה בבה"ד הארצי; בדיון ייצגתי בעניין זה את האגודה לזכויות האזרח את קו לעובד כ"ידיד בית המשפט"), ובמקביל ההסתדרות והמעסיקים גיבשו הסכם קיבוצי, שמבקש להסדיר את הסוגיה."
המושב הראשון שהונחה על ידי ד"ר
עומר טנא (ראו סקירה גלובלית שעשה בנושא ב"
הארץ"), התמקד ברקע לדיון.
גיא מונדלק, דיבר על השינויים שחלו במשפט העבודה ובעיקר - החלשות ההסכמים הקיבוציים, חדירתו של שיח הזכויות למשפט העבודה האישי. הוא קרא להידברות ולפעולה משלימה של שיח הזכויות ושל משפט העבודה הקיבוצי, ובמקביל - של ארגוני הזכויות וארגוני העובדים;
מיכאל בירנהק דיבר על הסכנות החדשות, שמציבה הטכנולוגיה לפרטיות במקום העבודה, והדגיש את ההבדל בין המשפט האמריקאי, שתופס את הפרטיות כחירות הפרט מול השלטון, לבין התפיסה האירופאית והישראלית, שרואה את הפרטיות כנגזרת של כבוד האדם, ועל כן, כנורמה מחייבת גם ביחסים שבין פרטים, לרבות ביחסי עובד - מעביד. הוא עמד על עליבותו של המבחן האמריקאי של "ציפייה סבירה" לפרטיות, ועל הסכנה בהסתמכות על "הסכמה" שניתנת על ידי עובדים לפגיעה בפרטיותם, לעיתים מחוסר ברירה, ולעיתים בהעדר ידיעה והבנה על מה הם נדרשים לוותר; ד"ר ברכה שפירא, מומחית להנדסת מערכות מידע, סקרה את מגוון האמצעים הטכנולוגיים שמשמשים היום מעבידים במעקב אחר עובדים (ראו לעניין זה
כתבה בגלובס); פרופ'
יצחק הרפז, סקר את
היקפה המבהיל של תופעת המעקב במקום העבודה, והדגיש את נטייתם של מעבידים שלא לטרוח אפילו לעדכן את העובדים על כך שהם מצויים במעקב; אלה מרום, מנהלת משאבי אנוש, הסבירה את המתח הקיים בין הצורך של מעביד להגן על אינטרסים שלו, של לקוחותיו ושל עובדיו באמצעות פיקוח על העובדים ומנגד את הצורך ביצירת סביבת עבודה נעימה וחופשית, שתעודד יצירתיות ומוטיבציה בקרב העובדים.
במושב השני, אותו הנחה
ד"ר גיא דוידוב, סקר
prof. Joel R. Reidenberg את גישתו (הנוראה) של המשפט האמריקאי לפרטיות עובדים - אין הגנה חוקתית על זכויות אדם בין עובדים ומעבידים בשוק הפרטי, דגש גדול על זכות הקנין של המעביד ועל מתן תוקף להסכמה חוזית של עובדים חרף הנחיתות הגדולה ממנה הם סובלים בהתמקחות מול המעביד, ועל אינטרסים וחובות של מעביד (כלפי כל העולם רק לא כלפי עובדיו) הגוררים אישור לפגיעה כמעט מלאה בפרטיות. נשיא בין הדין הארצי לעבודה,
השופט סטיב אדלר, סקר את הדילמות שמעסיקות את שופטי בתי הדין לעבודה, שעה שהם נדרשים לאשר פגיעה בפרטיות עובדים או בפרטיות מעבידים.
המושב האחרון, שהנחה
גיא מונדלק, התמקד בשאלת ההסדרה של הסוגיה. פרופ'
ניב אחיטוב טען, שעלינו להשתחרר מדפוסי מחשבה מסורתיים ולהכיר בכך שהטכנולוגיה אינה מותירה מרווח גדול לפרטיות בכלל ובמקום העבודה בפרט; עו"ד
חנה שניצר מההסתדרות הציגה את
ההסכם הקיבוצי שנחתם לאחרונה בין ההסתדרות והמעסיקים בנוגע לפרטיות בסביבת עבודה דיגיטלית, ואת היתרונות שרואה בו ההסתדרות;
עו"ד שלמה נוימן מלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (המעסיקים) סינגר על ההסכם הקיבוצי, תוך שהוא שם דגש על זכות הקניין של המעביד ועל ההכרח שיש לדעתו להכיר בכך שאין כמעט מקום לפרטיות במקום העבודה; עו"ד
סימה קרמר, שבעניין איסקוב ייצגה את
עמדת היועמ"ש בכישרון ובנועם רבים, הסבירה מדוע אין למהר ולתת תוקף ל"ויתור" של עובד על זכותו לפרטיות, ומסיבה זו (בין היתר) דנה ברותחין את ההסכם הקיבוצי, שמותיר פתח רחב לסחיטת "הסכמות" לפגיעה בפרטיות ולמצער אינו מוסיף דבר על העקרונות הכללים שקיימים ממילא בדין (לביקורות נוספות על ההסכם ראו:
האגודה לזכויות האזרח,
ועדת העבודה של הכנסת,
עומר טנא,
זהבה גלאון,
עודד ירון). עו"ד
מיכאל אטלן, ממשרד התמ"ת, הסתייג מהביקורת ואמר שאין בו דבר שאינו חוקתי, אך סירב לומר האם יצדד בהוצאת צו הרחבה, אם וכאשר יפנו אל משרדו לצורך כך. עוד תרמו לדיון עו"ד
מיכל תאג'ר מקו לעובד, ו
עו"ד דורי ספיבק,
מהקליניקות למשפט באונ' ת"א ו
יו"ר ההנהלה שלי.
ואני? חזרתי ועמדתי על התוקף המפוקפק שיש לייחס ל
ויתור של עובד על הזכות לפרטיות; שללתי את הגישה הקניינית כרלבנטית לסוגיה - דיברתי על ההיקף המוגבל שצריך לתת לה באמצעות שיח זכויות האדם, ועל כך, שהבעלות של המעביד על מגירת השולחן, פח האשפה, חדר ההלבשה והשירותים במקום העבודה לא מהווים בסיס לפלישה לפרטיות העובדים; הצבעתי על ההבנה החלקית (מאוד) שמפגינים המשפטנים בטכנולוגיה (בלט מאוד בדיון בעניין איסקוב; וכמובן - זה כולל אותי); עמדתי על כך שההסכם הקיבוצי משפר אולי את המצב הנוראי ששורר הלכה למעשה במקומות העבודה, אבל שולל מהעובדים פרטיות שמובטחת להם במשפט החוקתי; התייחסתי לטיעון שלפיו "
This is the best you can get" - זה לא טיעון במדינת שלטון חוק; הצבעתי על כך, שבדרך כלל עובדים נרתעים מלתבוע את המעביד בגין פגיעה בפרטיות ועקב כך - מרבים בתי הדין לעסוק בסוגיה זו דווקא
במקרים "רעים" מבחינת העובדים, ונימקתי מדוע על השופטים להרבות
בפסילת ראיות שהושגו אגב פגיעה בפרטיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה