הפרסום המאוחר של פרוטוקולים נוספים של ועדת אגרנט, חוזר ומזכיר לנו את אימרתו של הארט, שלפיה "בארכיונים הרשמיים רבים החללים הריקים, זכר למסמכים שהושמדו מאוחר יותר כדי להסתיר כל עובדה העשוייה לפגוע ביוקרתו של מפקד זה או אחר." (ב.ה. לידל הארט, מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה 25) .
תום שגב כתב אתמול ב"הארץ" בעקבות פרסום הפרוטוקולים של ועדת אגרנט: "האמת היא כמובן שרוב המסמכים ההיסטוריים המגיעים לפרסום מקץ שנים רבות אינם מגלים סודות מרעישים. על כן יש משהו נלעג, לפעמים פאתטי בנטייה להגביל את פתיחתם למחקר … לעתים קרובות אין מתירים מסמכים לעיון פשוט כדי להסתיר מחדלים, בושות, כתמים או במלים אחרות - כדי שההיסטוריה תיראה יפה יותר משהייתה. קשה להשתחרר מהרושם שזה המקרה אשר הוליד במשך שנים את הפרסום המהוסס כל כך של מסמכי ועדת אגרנט. "
הדיווחים על הפרוטוקולים שנחשפו עתה, מעלים ולא בפעם הראשונה את השאלה המטרידה, מה היה סודי כל כך בפרוטוקולים, שהצדיק את הסתרתם מעין הציבור עד היום? מאין לוקחים אנשים במערכת הביטחון את העוז להסתיר מעינינו מידע חיוני, תוך שהם נושאים את שם הביטחון לשווא?
לשם הדיוק, בהתאם לחוק ועדות חקירה, היו כל הפרוטוקולים אמורים להתפרסם כבר בראשית שנת 2005 - שלושים שנה לאחר שהוועדה סיימה את מלאכתה. אבל חודשיים לפני מועד הפרסום המיועד, התעוררו אנשי מערכת הביטחון ונחפזו להגיש
הצעת חוק לכנסת, שאמורה היתה ליצור מנגנון חדש, שיאפשר להם להמשיך ולחסום את החומר מעין הציבור. על רקע זה
כתב פרופ' זאב סגל - "החיפזון הממשלתי למניעת פרסום מלא של החומר מעורר חשש, שמישהו מבקש להסתיר משהו." למרבה המזל נמצאו מספר חברי כנסת, ובראשם יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, ח"כ מיכאל איתן, שנעמדו על הרגליים האחריות והתנגדו להצעת החוק. הוחלט על הקמתה של ועדה ציבורית בלתי תלויה, שעברה על החומר וחשפה את רובו. וכאמור, באופן לא מפתיע - מסתבר עתה, שמרבית המסמכים שנחשפו יכולים היו לעמוד לעיון הציבור כבר לפני שנים רבות.
במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח אני מנהל מזה מספר שנים מאבק קטן, בניסיון להשפיע במעט על האופן המסואב והשערורייתי, שבו מנהלת מערכת הביטחון את ארכיון צה"ל. מרבית החומר ההיסטורי מאופסן לתקופת הגבלה שרירותית של חמישים שנה, גם כאשר אין לכך כל הצדקה מבחינת צרכי ביטחון המדינה. בשנת 1988 הורה שר הביטחון, יצחק רבין ז"ל, לקצר את תקופת החיסיון לשלושים שנים ולחשוף את מרבית המסמכים שנוצרו לפני שנת 1956. אבל לגורמים בתוך מערכת הביטחון יש את הפטנטים שלהם לדחות את הקץ: הם מקצים משאבים אפסיים לטובת חשיפת המסמכים, דבר שמוביל לכך שאפילו היום לא נחשפו רובם המכריע של המסמכים, שנוצרו בין 1948 ל-1956. וזוהי רק דוגמא אחת לשערורייה הגדולה שברמיסת חופש המידע וחופש המחקר. כפי שכתבתי
באתר האגודה:
"הגבלת חופש המחקר בגנזך המדינה משבשת את חקר העבר ומונעת מאיתנו להפיק ממנו לקחים, שחיוניים לחיינו בהווה ובעתיד. היא פוגמת בשיח הציבורי הדמוקרטי, ומאפשרת ליחידים לקבוע מה טוב לאזרח לדעת. אכן, ניתן להניח שישנם עניינים, שחשיפתם תפגע בביטחון המדינה או בערכים ואינטרסים כבדי משקל אחרים. אלא שהקריטריונים והפרקטיקות של החיסיון, להבדיל מהמידע החסוי עצמו, חייבים להיות גלויים ונתונים לדיון ציבורי ולביקורת שיפוטית. המתח הקיים בין חופש הביטוי וחופש המידע לבין ביטחון המדינה מעסיק באופן יומיומי כל דמוקרטיה, ונהוג לאזן ביניהם באמצעות מבחנים ומנגנונים שונים. זאת ועוד, שאלות ביטחוניות עומדות במרכז הדיון הציבורי בישראל, ודווקא בשל חשיבותן הרבה ראוי שהציבור ונציגיו יוכלו לדון בהן באופן מושכל. חיבתן היתרה של יחידות ביורוקרטיות לחיסיון היא תופעה ידועה זה מכבר, ובמקרה של ביטחון המדינה היא גם עלולה להיות הרת גורל: סיווג יתר מחסן את גורמי הביטחון מפני ביקורת ומעודד קיבעון מחשבתי - תופעות שכבר הובילו במהלך ההיסטוריה למצעדי איוולת ולאסונות צבאיים וביטחוניים."
שמא לכך התכוון יעקב חסדאי, מחברי ועדת אגרנט, שאמר השבוע ש"
כשלי מלחמת יו"כ הכו בנו בלבנון", כיוון שרבים מדי ביקשו לכסות על כשלונותיהם האישיים. אכן, כמו
שכותב תום שגב, "מסמכי אגרנט נחוצים בין היתר כדי לעמוד על נזקי האווירה הזאת; הם נחוצים כדי לענות על השאלה אם אפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור. הם נחוצים כדי שאפשר יהיה למנוע שגיאות דומות בעתיד."
אבל כל עוד נניח לחונטה מצומצמת להחליט עבור הציבור מה ראוי שידע - תמנע מאיתנו האפשרות להפיק לקחים חשובים מן העבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה