בקלות בלתי נסבלת דחה בית משפט תביעה של עובדת, שהמעביד פגע בפרטיותה ועשה שימוש בתצלום שלה למטרות רווח ידיעה ב"
גלובס" מאתמול מספרת שבית משפט בפתח תקוה קבע, ש"אדם שראה שמצלמים אותו ולא מחה - ייחשב כמסכים לפרסום תמונתו ברבים". נשמע קצת מרחיק לכת. כמשפטן שנוטה לדקדקנות (ועורכי דין יכולים לפעמים להיות דיי קשים בעניין הזה) יש לי פעמים רבות הסתייגות מכותרות תמציתיות בעיתונות, אבל הפעם, לאחר שקראתי את פסק הדין
(ת"א (פת) 1591/07 יעקובסון נ' אביגד), נאלצתי לצערי להודות שהכותרת של גלובס היא דיי מדוייקת. בוא נראה איך מגיע בית משפט לאמירה שכזו, ועוד במקרה של עובדת.
מדריכת ספינינג שעבדה במכון כושר צולמה במהלך מאחר האימונים שהעבירה, כשהיא לבושה בלבוש חושפני, והתמונה פורסמה במודעות פרסומת של המכון. בכך נפגעה פרטיותה לפחות בשני היבטים: סעיף 2 ל
חוק הגנת הפרטיות, קובע ש"פגיעה בפרטיות" תהיה, בין היתר, "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו", ו"שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח". השופט מסכים שפרסום תצלום של אישה בלבוש מינימלי של חדר כושר עשוי להשפילה ולבזותה ועקב כך לפגוע בפרטיותה. ועל אף שאינו מתייחס לעניין השימוש "לשם ריווח" דומה שאין מחלוקת שגם כאן יש פגיעה בהתאם להוראות החוק.
אלא שסעיף 1 לחוק קובע, שפגיעה בפרטיות הזולת אסורה "ללא הסכמתו" ולדעת השופט המלומד, במקרה הזה הסכימה התובעת לפרסום תמונתה. ועל מה מתבססת קביעה זו? לשופט יש כמה נימוקים: התובעת סיפרה, כי הבחינה בצילומים הנעשים בחדר במהלך שיעור הספינינג ולא הביעה התנגדות. אמנם היא הדגישה שלא חשבה שמצלמים דווקא אותה אבל השופט חושב שטענה זו תמוהה וכי התנהגות התובעת מהווה "עצימת עיניים", וכי "היה עליה להבחין בכך, שגם היא בין המצולמים". "וכי מה חשבה לעצמה התובעת?", שואל השופט:
"האם חשבה שהצילומים מבוצעים סתם כך ללא מטרה כלשהי? הרי לא היה מדובר במישהו מאנשי מכון הכושר שנכנס וצילם, אלא בצלם חיצוני. אם כן, תמוה כיצד לא חששה התובעת שאותו אדם זר, אשר צילם במהלך אימון הספינינג, עלול לפרסם את התמונות."
השופט מסתמך גם על כך שהתובעת לא נשמעה "נסערת", כאשר שמעה לראשונה, שהיא מופיעה במודעת פרסומת של המכון, ועל כך שרק מקץ שבועיים פנתה לראשונה באמצעות עורך דין והתלוננה על הפרסום.
"התמהמהות זו, שלא ניתן לה הסבר מתקבל על הדעת, מחזקת את המסקנה, כי היתה הסכמה מפורשת, או לכל הפחות הסכמה מכללא, מצידה של התובעת לפרסום התמונה."
בכל הכבוד, אני חולק על מסקנותיו של השופט. ראשית, כיוון שגם פסק הדין קובע, שבהעדר הסכמה היתה כאן פגיעה בפרטיות, אני רואה את עצמי פטור מלדון בקביעה זו, שלה אני גם מסכים. אציין רק, כי פרסום תמונתו של אדם "ברשות הרבים" עלול להוות פגיעה בפרטיות, בהתקיים נסיבות מסוימות, רגישות או מביכות במיוחד (וזאת גם מבלי שנקבל את
קביעתו של השופט רבלין, כאילו תמונתו של אדם היא חלק מ"ענייניו הפרטיים" שפרסומם מהווה פגיעה בפרטיות).
אבל לומר שהתובעת "עצמה עיניים", לא הבינה מה שהיה עליה להבין לדעת השופט, ולכן
הסכימה לפרסום תמונתה? בקלות בלתי נסבלת שכזו לשלול ממנה את זכותה לפרטיות? וזה עוד לאחר
שחוק הגנת הפרטיות תוקן לאחרונה, והוצהר בו במפורש (על הדין שלדעתי היה קיים זה מכבר), שהסכמה צריכה להיות "
מדעת"? כפי שמסביר ידידי,
ד"ר מיכאל בירנהק, משמעותה של "הסכמה מדעת" היא:
"שבידי האדם שנתונה לו זכות לפרטיות (מושא המידע) היה המידע הדרוש לו באורח סביר כדי להחליט אם להסכים למסירת המידע, לשימושים שייעשו בו, ובכלל זה להעברתו לצדדים שלישיים… את הביטוי 'הסכמה מדעת' יש לקרוא ולפרש על רקע הבנת הפרטיות כשליטה. מימוש שליטתו של אדם ביחידה האוטונומית שלו אפשרי רק כאשר האדם יודע ומבין את משמעות הפעולה המבוקשת." (מיכאל בירנהק "שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות", משפט וממשל יא (תשס"ח) 9, 50).
בחקיקה נטבע המונח "הסכמה מדעת" לראשונה בחוק זכויות החולה, והתייחס לאופן שבו צריך מטפל לקבל "הסכמה" ממטופל לביצוע פרוצדורה רפואית - אם לא קיבל המטופל מידע מלא על נחיצות הטיפול, מטרותיו, וסכנותיו, אין משמעות ל"הסכמה" שנתן לביצועו. נכון, במרבית המקרים, פרסום תצלום של אדם אינו שקול מבחינת הפגיעה לביצוע פרוצדורה רפואית, ועדיין, איזה מידע קיבלה התובעת לפני ש"הסכימה" - כך השופט - לפרסום תמונתה? שראתה אדם מצלם בחדר שבו העבירה שיעור ספינינג ולא מחתה? ואפילו היינו מסכימים, שידעה, או שהיתה צריכה להבין - כך השופט - שיעשה שימוש כלשהו בתמונה, האם אותה ידיעה יפה גם לפרסום למטרות רווח (היבט, שהשופט זונח לחלוטין, כאשר הוא דן בשאלת ההסכמה)?
כאילו לא די בכך, מתעלם השופט לחלוטין מהעובדה, ששעה שצולמה היתה התובעת עובדת במכון, ועל כן, גם אם היתה נותנת הסכמה מפורשת, היה עלינו להתייחס בחשדנות ובספקנות לתוקפה של "הסכמה" מעין זו (ראו
פוסט קודם שלי בנושא). כפי שקבע בית הדין הארצי לעבודה:
"יחסי עובד-מעסיק אינם יחסים שווי כוחות; מצבו של העובד הוא בדרך כלל נחות מזה של המעסיק. לכן, החלטתו של העובד לעמוד במבחני התאמה אינה ניתנת תמיד מ'רצונו החופשי'." (דב"ע (ארצי) 70-4/97 אוניברסיטת תל אביב - ההסתדרות הכללית החדשה, פד"ע ל 385, 411).
במהלך הדיון בעניין איסקוב - הדיון בבית הדין הארצי לעבודה בשאלת חדירת מעביד לתיבת דוא"ל של עובד, טחנו הצדדים עד דק את הסוגיה הכאובה של הוצאת "הסכמה" מעובדים לפגיעה בפרטיותם - כך עשיתי אני (ראו סעיף 88 ואילך
לבקשה להצטרף לדיון, וסעיפים 12-20
בהשלמת טיעון), וכך עשתה נציגת
היועץ המשפטי לממשלה עו"ד סימה קרמר:
"במסגרת המיוחדת של יחסי עבודה, המתאפיינים לעיתים קרובות בפערי כוחות בין הצדדים, ועל רקע חובת תום הלב המוגברת החלה ביחסי עבודה, יש לבחון במשנה זהירות את הסכמתו של עובד בטרם ניתן להסיק כי התקיים בה יסוד החופשיות" (סעיף 22 לעמדת היועמ"ש).
ולבסוף, גם אם היתה נותנת התובעת הסכמה למכון לעשות שימוש בתמונתה למטרות רווח, ראוי היה לראות הסכמה זו כפוקעת לאחר סיום יחסי העבודה, כפי שקבעה השופטת שבח לפני כחמש שנים:
"אין ספק כי הפצת הקטלוג נועדה להגדיל את היקף המכירות של מטבחי הנתבעים, וכפועל יוצא, להגדיל את רווחיהם… וברי, כי באמצעות פרסום תמונות התובע, חסכו הנתבעים את עלות שירותיו של דוגמן מקצועי. עם פיטוריו, היו הנתבעים צריכים לבקש את הסכמת התובע לפרסומים עתידיים, ולא להסתמך על הסכמה שניתנה בעבר … עת היו בין הצדדים יחסי קרבה של עובד ומעביד. אשר על כן, יש לפסוק לתובע פיצוי, הן מחמת פגיעה בפרטיותו, בהעדר הסכמה, והן מחמת עשיית עושר." (ת"א (ת-א) 23202/03 קרייף נ' קרן תעשיות רהיטים בע"מ).
מקוממת היא הקלות הבלתי נסבלת, שבה פטר בית המשפט את התובעת בלא כלום, לאחר שהמעביד פגע בפרטיותה ועשה שימוש בתצלום שלה למטרות רווח - בלי לתת את דעתו על טיב הפגיעות, בלי להזקק לדרישת ההסכמה "מדעת", ובלי להתייחס למצב הרגיש של עובדים שנדרשים לתת "הסכמה" לפגיעה בזכויות יסוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה