מה שווה ויתור של עובד על הזכות לפרטיות

בית הדין לעבודה: כוח המיקוח של העובד הוא קטן משל מעבידו ועל כן בחלק ניכר מן המקרים הסכמתו למחול על פרטיותו אינה הסכמה אמיתית

מכון פרופורציה, העוסק בטיפולים פלסטיים, נתבע על ידי עובדת שפוטרה. במהלך המשפט הודה המעביד בטענת העובדת, ולפיה כחלק משגרת העבודה, נדרשו יועצות המכירות ווהתובעת בכללן, לעשות שימוש בניתוחים והטיפולים האסטטיים שהן עצמן עברו, לצורך שכנוע לקוחות פוטנציאלים. טענת המעביד היתה שהעובדת הסכימה לפגיעה זו בפרטיותה.

בית הדין לעבודה דחה את טענות המעביד, וקבע:

"הגם שהתובעת הלכה למעשה הסכימה לכך, לטעמנו היתלות באלמנט 'ההסכמה' של העובד, אינה מספקת. כוח המיקוח של העובד הוא קטן משל מעבידו והסכמתו בחלק ניכר מן המקרים אינה הסכמה אמיתית. שכן, היוזמה להצגת הפרטים האישיים היתה של המעביד ולא של העובד. לאור האמור, הרי שניתן לראות באותה 'הסכמה' כדבר כפוי, ואנו נוטים לראות בכך כהפעלה פסולה של כוח המיקוח של המעביד מול העובד, ושימוש שלא בתום לב בפרטים אישיים של העובד לצרכים מסחריים. … כמו כן אנו קובעים כי שימוש בפרטיו האישיים המוצנעים של העובד – כמו בנסיבות המקרה דנן – הוא מעשה פסול הנוגד את חובת תום הלב ביחסי עבודה דבר המצמיח לקורבן זכות לפיצוי כספי."

בית הדין פסק לעובדת פיצוי כספי המשתווה לשתי משכורות חודשיות של העובדת בשל הפגיעה הכפויה בפרטיות (אבל גם בשל כך שפוטרה מבלי שהמעביד קיים את חובת השימוע).

יש לברך על עמדת בית הדין, המסרבת לתת תוקף ל"הסכמה" כביכול, שנותנת עובדת לפגיעה בפרטיותה. זו העמדה שהצגתי, בשם האגודה לזכויות האזרח, בחוות הדעת שהגשנו לבית הדין לעבודה בעניין איסקוב (ראו סעיף 88 ואילך). בטיעון נוסף שהגשנו באותו עניין, הוספנו:

"הגישה הזהירה והספקנית, שבה נוקט משפט העבודה ביחס ל'ויתור' של עובדים על זכויותיהם, חלה ביתר שאת במקרה של זכויות היסוד. הגישה, לפיה זכויות האדם אינן ניתנות להפקעה ('inalienable' בלשון הכרזת האו"ם בדבר זכויות האדם), חייבת להישמר במיוחד לנוכח יחסי הכוח הבלתי שווים בין עובד למעביד."