ועוד על פירות מורעלים בתיבת המייל של העובד

עוד כמה מילים על הזכות לפרטיות במקום העבודה מול האינטרס של חקר האמת ומול האינטרס הקנייני של המעביד.

הרשימה הקודמת שפרסמתי הופיעה בשינויי עריכה ב-ynet 5.9.2008 וגררה אחריה תגובות רבות של מתנגדים. חלקן אפילו קצת מעצבנות, דבר שמשמח אותי: אני אוסף תגוביות כאלו, כדי להשתמש בהן בבוא היום דווקא כדי להתמודד עם כל מי שמנסה לחסום את חופש הביטוי באינטרנט, או להגיש תביעות דיבה מופרכות בגלל שמאן דהוא כתב עליו שהוא "קשקשן" "חוצפן" (OK זה עדיין לא מעליב מספיק כדי לשמש דוגמא טובה לנכונותי לספוג עלבונות למעט חופש הביטוי באינטרנט. נחכה לתגובות שאקבל כשאכתוב, למשל, בנושא זכויות אדם בשטחים, או בנושא קיפוחם של ערביי ישראל ☺).

אבל התגובות גורמות לי צורך (בלתי נשלט) להוסיף ולהגג בנושא, ואולי גם להיכנס קצת לדקויות משפטיות. ובכן, אני לא פוסל אפשרות שהייתי מגיע לאותה החלטה כמו זו של הרשמת מוניקה מרגלית (אין לפני את מסד הראיות שהיה לפניה ולכן לא יכול לומר בוודאות) אבל לבטח לא באופן שהיא הגיעה אליה. חוק הגנת הפרטיות אכן מציע הגנה למי שפוגע בפרטיות לשם הגנה על אינטרס אישי כשר שלו. לכן, אם המעביד היה משכנע, שהוא נכנס לתיבת המייל של העובד בעקבות חשד מבוסס, היה מקום לבדוק אולי עומדת לו הגנה. כך, אגב, כתבתי, בטיעון (ראו סעיפים 15-18) שהעברתי לבית הדין הארצי לעבודה בעניין "אפיקי מים" - תיק נוסף שצורף לדיון העקרונית בפרשת איסקוב.

אבל הרשמת מרגלית בכלל לא שם. היא מרפרפת על הטענות של הצדדים, וכמו מוכנה להניח שאכן היתה פגיעה בפרטיות, היא פונה לבחון האם חרף הפגיעה יש מקום לקבל את הראיה. וכאן היא שולפת את הטיעון של חקר האמת. מי שרואה אל נגד עיניו, ובצדק רב, את האינטרס של חקר האמת זה בית המשפט. וכאן אני בהחלט לא איתה בגלל הדברים שכתבתי. בעניין "אפיקי מים" השופט בבית הדין האזורי בנצרת אמנם קיבל את בקשת העובד ופסל את הראייה. אך הוסיף:

"אני מוצא לנכון להבהיר למבקש כי אין לשלול את האפשרות שבמסגרת הערכת משקל הראיות שכן נותרו בתיק, יינתן משקל גם לעצם העובדה שהמבקש העדיף שלא לחשוף את המסמכים שהמשיבות היו מעוניינות להסתמך עליהם. הנחת המוצא תהיה שקיימים מסמכים אשר - לכאורה - תומכים בטענות המשיבות, אך בשל התנגדותו של המבקש - מסמכים אלה אינם מהווים חלק מחומר הראיות. אותה הנחה, יכול שהיא תיזקף לחובתו של המבקש. " (בסעיף 19 להחלטה)

זה הקפיץ אותי, ובטיעון שהגשתי לבית הדין הארצי אמרתי כך:

"בכל הכבוד, המסמכים שהוצאו מהתיק אינם מהווים שוב חלק מחומר הראיות לא בשל התנגדותו של המבקש, אלא בגלל שהמסמכים הושגו בדרך של הפגיעה בזכות היסוד לפרטיות. נזכור, שאחד השיקולים שהנחה את בית הדין בהחלטתו היה התרומה הזניחה של הראיות שנפסלו להוכחת טענותיה הלכאוריות של התביעה. מכאן, שמתן משקל לעצם הבקשה לפסול את הראיות תהפוך הגשת בקשה לבלתי כדאית מבחינת העובד - במקרה דנן ובמקרים אחרים דומים בעתיד." (סעיף 3 לטיעון, וראו סעיף 4 שהרשימה הקודמת היא מעין חזרה שלו).

נקודה נוספת שהקפיצה אותי, בטיעון של "אפיקי מים" היה הטיעון הקנייני - המעביד טען, שהמחשב שבו השתמש העובד היה בבעלות המעביד, ועל כן המעביד יכול לחטט בו כרצונו. על כך הגבתי כך (סעיף 9 לטיעון):

"טענת המערערות, הרואה כחזות הכול את זכות הקניין של המעביד על חצרי המפעל ומטלטליו, מאיינת לחלוטין את זכותם של עובדים לפרטיות, ומזהה למעשה גם את העובדים כקניין של המעסיק. לפי אותו הגיון מדאיג, שעליו נסמכת הטענה, יוכלו מעבידים לחטט במדי העבודה שנתנו לעובד, לשלוח לבדיקת DNA שערה שנשרה מראשו על שולחנו, ואף ליטול שרידים שהותיר בחדר השירותים ולשלוח אותם לבדיקת סמים – כל זאת מבלי שהדבר ייחשב כפגיעה בפרטיות.… "

וכיוון שכאן זה לא בית משפט, אז אני יכול להרשות לעצמי להוסיף גם את התגובה (הדוחה משהו) של מעביד שיבצע בדיקת סמים בשרידים שיותיר העובד באסלת השירותים שבבעלות המעביד. המשכתי ואמרתי (סעיף 11 לטיעון):

"ראוי להתעכב על טענתן הקניינית של המערערות ולו רק כדי להצביע על המדרון החלקלק שמשרטט הטיעון הקנייני. יש לתחום ולהגביל את זכויות המשנה שניתן לגזור מטענת הבעלות הקניינית שאחרת נמצא עצמנו עד מהרה בונים חומה, שתחצוץ בין בני אדם לבין זכויות אדם. זכות הקניין על מקרקעין ומטלטלים מתמקדת בהם ולא בבני האדם שבאים איתם במגע, ויש להיזהר בפרשנויות ובנגזרות שמייחסים לה. קל וחומר שיש להיזהר במשמעויות ובזכויות הנגזרות שמייחסים לזכות על קניין ערטילאי, דוגמת 'עסק', 'יצירה', מוניטין, ואינטרסים עסקיים שונים. במיוחד יש לקמץ בהיקף ההגנה החוקתית שתינתן לזכויות ונגזרות אלו שעה שהן ניצבות מול הגרעין הקשה של זכויות האדם, לרבות הזכות לפרטיות והזכות לכבוד."

אכן, בארצות הברית המצב שונה. תפיסת זכויות האדם של האמריקאים מתמקדת ביחסי האזרח והריבון ולא באדם עצמו. היא מחמירה עם הממשל כשזה פוגע בזכויות האזרח (ומכאן תורת פירות העץ המורעל, שהזכרתי ברשימה הקודמת – לא בגלל שאני מבקש לאמץ כל פטנט אמריקאי, אלא רק כדי להראות את האפקטיביות של הדוקטרינה באכיפת זכויות אדם), אך בכל מה שנוגע לשוק הפרטי היא מותירה חופש פעולה לכוחות השוק, ובמקרה שלנו – מקדשת את זכות הקניין של המעסיק. בימים האחרונים קיבלנו עוד דוגמא לכך, בעקבות החלטה של בית משפט אמריקאי, שדחה טיעון של פרטיות במחשב של העובד, אחרי שהוא מוודא מי בדיוק מימן את הרכישה שלו. (ראו דיווח: Employee has no privacy on company computers, US court rules).

למרבה המזל, הגישה באירופה ובישראל היא שונה. יש לי הרבה מה לומר על הדיכוי של זכויות אדם בסקטור הפרטי. אבל נראה לי שאפשר להשאיר את זה לרשימות נוספות.