ושוב ג'נין ג'נין

המסר היחיד שניתן להעביר על ידי הגשת כתב אישום על "ג'נין ג'נין" שש שנים לאחר הפקתו הוא שהמדינה מבקשת לרדוף את בכרי ואת חופש הביטוי עד כלות

הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אביחי מנדלבליט, פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש ממנו לנקוט בהליכים פליליים נגד מוחמד בכרי, בחשד של הוצאת לשון רע על חיילי צה"ל בסרט "ג'נין ג'נין". דובר צה"ל מסר ל"הארץ":

"לאחר ששקל בדבר ועל דעת הרמטכ"ל, פנה הפרקליט הצבאי הראשי אל היועץ המשפטי לממשלה כדי שישקול להפעיל את סמכותו מכוח איסור לשון הרע וייזום הליכים פליליים נגד בכרי. לדעת הפצ"ר, ההחלטה להורות על פתיחה בהליכים פליליים תעביר מסר לפיו המדינה וצה"ל פועלים להגנה על שמם הטוב של החיילים, שנטלו חלק בלחימה הקשה במחנה הפליטים בג'נין".

לא ברור מדוע נזכר הפצ"ר דווקא עכשיו בג'נין ג'נין, לאחר שכבר עמד במוקד של שלושה הליכים משפטיים. תחילה דן בג"צ בעתירה נגד החלטת הצנזורה לפסול את הסרט. לאחר שביטל את ההחלטה, דן בג"צ גם בבקשה לדיון נוסף בעניין ודחה אף אותה. וגם בית המשפט המחוזי דן בתביעת דיבה, שהגישו חיילים ששרתו בג'נין, וקבע כי הסרט מהווה אמנם לשון הרע על קבוצה - חיילי צה"ל, אך לא על יחידים, ועל כן נדחתה התביעה.

לפי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו לא יוכלו להוות בסיס לתביעה אזרחית או לקובלנה פרטית. רק במקרים חריגים ניתן יהיה להגיש בעטיו כתב אישום, ואף זאת - אך ורק באישור היועץ המשפטי לממשלה. זהו הרקע לפנייתו של מנדלבליט אל מזוז. מסתבר שהוא איננו הראשון. בשנת 2003 פנה ח"כ שרנסקי בבקשה דומה אך נענה, ש"המדיניות הנקוטה מאז חקיקת החוק ב-1965 היא שלא לעשות שימוש בסעיף זה (לשון הרע על ציבור) ואיננו רואים, עם כל שאט הנפש כלפי דברים שבסרט, לשנות ממנה לעת הזאת".

לא ברור מדוע חושב הפצ"ר שחל שינוי בנסיבות שמצדיק עיון מחודש בהחלטת היועמ"ש. שימוש במשפט, ולא כל שכן במשפט הפלילי, לשם הגבלת חופש הביטוי צריך להיעשות במשורה ובמקרים נדירים, שבהם לא די ב"שוק רעיונות ודעות פתוח וחופשי" כדי להתמודד עם הפגיעה, שעלול הביטוי להסב לערכים חברתיים חשובים. עוד יצויין, כי העמדת אדם לדין בשל דיבה על ציבור נחשבת במשפט האמריקאי בלתי חוקתית, וספק אם קיים מקרה, ששימוש בסעיף זה ביחס אליו יעלה בקנה אחד עם ההגנה החוקתית על חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית.

"ג'נין ג'נין" כבר עמד, כאמור, במוקד של שלושה הליכים משפטיים, וחשוב מכך - במרכזו של פולמוס ציבורי ער וממושך, ולאור תוכנם ותוצאותיהם של אלה קשה להעלות על הדעת, שקיים ערך חברתי שנפגע כתוצאה מהסרט ושעודנו נזקק להגנה: האמינות של הטענות העובדתיות שבסרט נמצאת במחלוקת, אם לנקוט בלשון המעטה; הקרנתו לא סיכנה את הסדר הציבורי ואת שלום הציבור; וגם לא פגעה בדימויים של הצבא וחייליו. אגב, מוחמד בכרי כבר הביע צער לפחות על צורת העריכה של אחת הסצינות, וגם לכך יש השלכה על עוצמת האפקט השלילי שמייחסים לסרט. אדרבא, אלולא ההתעסקות המתמשכת ב"ג'נין ג'נין" קרוב לוודאי שהיום הוא כבר היה נשכח, ודווקא האובססיה סביבו יוצרת את הרושם, שיש בו משהו אמיתי ומסוכן, שחייבים להסתירו ולהאבק בו עוד ועוד.

לאור זאת, גם מבלי שנתייחס לשאלה אם יש בעובדות המקרה כדי לבסס כתב אישום נגד מר בכרי, ניתן לומר בבטחה, כי הגשת כתב אישום כאמור תפגע לא רק בחופש הביטוי אלא גם באותם ערכים, שלהגנתם נועדה העבירה של לשון הרע נגד ציבור.

דברים אלה חלים גם על הסברה של הפצ"ר (לפי הודעה של דובר צה"ל) ולפיה "פתיחה בהליכים פליליים תעביר מסר לפיו המדינה וצה"ל פועלים להגנה על שמם הטוב של החיילים". אם היה אי פעם צורך, שהמדינה "תפגין" מסירות בהגנה על שמם הטוב של החיילים, הרי שהדבר כבר נעשה בהליכים שהתקיימו סביב הסרט בבג"צ, וביתר שאת בזירה הציבורית והתקשורתית. וגם כאן, אפילו היה ממש בהלך המחשבה שביטא הפצ"ר, נראה שנקיטה בהליכים פליליים עתה, שש שנים לאחר שהסרט הוקרן לראשונה, ישדר דווקא את המסר ההפוך.

אם רוצה הפצ"ר לשמור על כבודם של צה"ל ושל חייליו, מוטב שייתן מענה הולם לאירועים אקטואליים שמאיימים על ערך זה, כמו, למשל, אירוע הירי במפגין כפות בנעלין (ראו התכתבות הפצ"ר עם האגודה האגודה לזכויות האזרח וידיעה על הליכים בבג"צ) שלפחות לגבי הסרט שתיעד אותו אין כל טענה בדבר לשון הרע.

אגב, אני עצמי לא ראיתי את ג'נין ג'נין, אבל גם אם אניח שיש משהו בטענות השונות שהוטחו בו, אני מסתייג מהניסיון לצנזרו ולהיפרע ממוחמד בכרי. אינני דוגל באבסולוטיזם בכל הנוגע לחופש הביטוי (בעצם היום כבר אינני אבסולוטיסט בשום דבר), אבל בכל פעם שניסיתי להגיע לנוסחה חכמה להגבלה חוקית שלו מתוך כוונה להגן על ערכים חשובים - שם טוב, שוויון, מאבק בגזענות או בסקסיזם - כשלתי. בדרך כלל אני מאמין ביכולתו של "שוק הדעות" לווסת ולזכך את הנכון והראוי, או למצער לעשות זאת טוב יותר מכל ניסיון להתערבות צנזוריאלית (וזה אחד התחומים היחידים שבהם אני מוכן להשליך את יהבי על "השוק"). ואם יש מקום לחשוש מכשלי שוק, הרי זה במיוחד במקרים שבהם הכשל מטה את השיח לטובת קבוצות רוב או לטובת גורמים בעלי עוצמה. האתוס של קבוצת הרוב במדינה נהנה מגיבוי שיחני אינטנסיבי, שגם הוא מוטה לא פעם. אבל מי שמשתייך לקבוצת הרוב מתקשה לראות את ההטייה וגם אינו מתקשה להבליג או לסלוח עליה, מה שאינו נכון במקרה של ביטוי מהסוג של "ג'נין ג'נין".

המסר היחיד שניתן להעביר עתה על ידי הגשת כתב אישום, הוא שהמדינה מבקשת לרדוף את בכרי ואת חופש הביטוי עד כלות, וזהו מסר שיש להימנע ממנו.

שיטת מצליח של משרד הבריאות - חופש מידע בתשלום

ההוראה החביבה ביותר בחוק חופש המידע על הממונים על יישומו היא זו המחייבת את הציבור בתשלום אגרה - סיפור על משרד הבריאות

השבוע היה לי הכבוד לעלות על עמוד הקלון של התנועה לחופש המידע. כלומר, זה לא אני שתלוי על העמוד, אלא משרד הבריאות. אני שם רק בגלל שהסיפור הוא שלי.

אבל לפני הסיפור - הקדמה קצרצרה. פרטיות וחופש מידע לא תמיד מסתדרים ביחד. אבל התנגשות בין זכויות אדם היא דבר טבעי. לומדים לאזן. אבל כאן אני דווקא לא רוצה לדבר על התנגשות (לזה אולי אגיע, אם אספיק להתעמק ולכתוב על פסק הדין שניתן אתמול בבית המשפט העליון, ולפיו על רשות המיסים לחשוף את הסדרי הכופר שעשתה עם נישומים).

חופש המידע יכול גם לשרת את הזכות לפרטיות (בעצם את כל זכויות האדם). אפשר, למשל, להשתמש בחוק כדי לנסות לגלות כיצד שומרות הרשויות על המידע האישי שהן מחזיקות עלינו במאגריהן. זה מה שאני מנסה (בינתיים רק "מנסה". ללא הצלחה מרובה) לעשות בנוגע לפרטיות רשומות רפואיות.

משרד הבריאות ומשרד האוצר מכינים לנו כבר כמה שנים מהפכה בתחום המידע הרפואי - מערכת ממוחשבת שתנגיש את המידע הרפואי של כל תושבי המדינה לכל רופא ומטפל ברחבי הארץ. רשומה רפואית לאומית קוראים לפרוייקט הזה, שמדיר שינה מעיני. אני חבר בוועדה לאתיקה ומשפט של הפרויקט, ומנסה להשפיע על עיצובו באופן שיביא לשיפור הטיפול הרפואי, בינתיים ללא הצלחה מרובה. במקביל אני מנסה להבין על איזו תשתית של הגנת פרטיות ואבטחת מידע הולכים להלביש את הפרויקט המגלומני הזה. לשם כך אני מתכתב מאז תחילת השנה עם משרד הבריאות ומבקש לקבל נהלי אבטחת מידע, שחייבים להיות בכל רשות, לפי חוק הגנת הפרטיות ותקנותיו. מעת לעת אני מקבל מהממונה על חופש המידע הודעה שהיא עדיין מחפשת את הנהלים.

מכל מקום, כבר במכתב הראשון הבהרתי לממונה, שמדובר בנהלים, שלפי חוק חופש המידע, צריכים להיות נגישים לקהל בכל עת (לא צריכים בקשה מיוחדת בשביל לראות אותם) ולכן, אין גם צורך לשלם כל אגרה כדי לראות אותם (ראו סעיף 18 לחוק חופש המידע). חושבות שזה עזר? שלושה חודשים לאחר שפניתי לראשונה כתבה לי הממונה: "אנו ממשיכים באיתור המידע" וביקשה… נכון - תשלום אגרת חופש מידע. הבנתן? זה לא שאני גועלי בדרך כלל. רק שדברים כאלה מוציאים אותי מדעתי. אז עניתי לה:

"נשגב מבינתי כיצד הנחיות פנימיות, שחייבות על פי דין להימצא בכל גוף ציבורי המחזיק במאגרי מידע, מסתתרות אי שם וממתינות מזה ארבעה חודשים (והיד עודנה נטויה) לאיתורן…

אבקש את הסבריך על מה נסמכת בקשתך שנשלם אגרה בשים לב לכך, שביקשנו מידע שחייב זה מכבר לעמוד לעיון הציבור. בעניין זה אף הקדמתי תרופה למכה עוד במכתבי הראשון, וזאת כיוון שלמרבה הצער, אין זו הפעם הראשונה שהממונים על יישום חוק חופש המידע מגלים מבלי משים, כי ההוראה החביבה עליהם ביותר בחוק חופש המידע, היא זו המחייבת את הציבור בתשלום אגרה. מכל מקום, ככל שחרף האמור לעיל את עומדת על תשלום אגרה, ומתנה בכך את המשך הטפול בבקשתנו, אבקשך להבהיר לי זאת לאלתר."

וזה מה שקיבלתי כתשובה:

"מעולם לא התנתי את איתור המידע והעברתו אליך בתשלום, ואני ממשיכה במאמצי לאתר את המידע המבוקש. אכן, ביקשנו תשלום, שכן לא מצאנו את המידע אותו אתה מבקש במאגר הנהלים שהמשרד מפרסם, וחשבתי לנכון לבקשו עקב העבודה הכרוכה באיתורו. אך אינני עומדת על כך".

לא יודע. אולי הגזמתי קצת עם מה שכתבתי לחבריי הטובים מהתנועה לחופש המידע - "שוק", "שיטת מצליח"… . אבל אני מתקשה להבין התנהלות כזו של רשות, ועוד רשות שמופקדת על יישום חוק חופש המידע. "יישום" אמרתי, לא "טרפוד".

הא, כן. אתן ודאי סקרניות לדעת מה עם הנהלים?

הממונה "ממשיכה" במאמציה לאתר אותם. לפני חודשיים, היה רגע שבו חשבתי שאני יכול לעזור לה. אבל זה כבר סיפור אחר.

מעניין רק איך הם שומרים בינתיים על המידע הרפואי שלנו.

הקלות הבלתי נסבלת של "הסכמה" לפגיעה בפרטיות

בקלות בלתי נסבלת דחה בית משפט תביעה של עובדת, שהמעביד פגע בפרטיותה ועשה שימוש בתצלום שלה למטרות רווח

ידיעה ב"גלובס" מאתמול מספרת שבית משפט בפתח תקוה קבע, ש"אדם שראה שמצלמים אותו ולא מחה - ייחשב כמסכים לפרסום תמונתו ברבים". נשמע קצת מרחיק לכת. כמשפטן שנוטה לדקדקנות (ועורכי דין יכולים לפעמים להיות דיי קשים בעניין הזה) יש לי פעמים רבות הסתייגות מכותרות תמציתיות בעיתונות, אבל הפעם, לאחר שקראתי את פסק הדין (ת"א (פת) 1591/07 יעקובסון נ' אביגד), נאלצתי לצערי להודות שהכותרת של גלובס היא דיי מדוייקת. בוא נראה איך מגיע בית משפט לאמירה שכזו, ועוד במקרה של עובדת.

מדריכת ספינינג שעבדה במכון כושר צולמה במהלך מאחר האימונים שהעבירה, כשהיא לבושה בלבוש חושפני, והתמונה פורסמה במודעות פרסומת של המכון. בכך נפגעה פרטיותה לפחות בשני היבטים: סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, קובע ש"פגיעה בפרטיות" תהיה, בין היתר, "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו", ו"שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח". השופט מסכים שפרסום תצלום של אישה בלבוש מינימלי של חדר כושר עשוי להשפילה ולבזותה ועקב כך לפגוע בפרטיותה. ועל אף שאינו מתייחס לעניין השימוש "לשם ריווח" דומה שאין מחלוקת שגם כאן יש פגיעה בהתאם להוראות החוק.

אלא שסעיף 1 לחוק קובע, שפגיעה בפרטיות הזולת אסורה "ללא הסכמתו" ולדעת השופט המלומד, במקרה הזה הסכימה התובעת לפרסום תמונתה. ועל מה מתבססת קביעה זו? לשופט יש כמה נימוקים: התובעת סיפרה, כי הבחינה בצילומים הנעשים בחדר במהלך שיעור הספינינג ולא הביעה התנגדות. אמנם היא הדגישה שלא חשבה שמצלמים דווקא אותה אבל השופט חושב שטענה זו תמוהה וכי התנהגות התובעת מהווה "עצימת עיניים", וכי "היה עליה להבחין בכך, שגם היא בין המצולמים". "וכי מה חשבה לעצמה התובעת?", שואל השופט:

"האם חשבה שהצילומים מבוצעים סתם כך ללא מטרה כלשהי? הרי לא היה מדובר במישהו מאנשי מכון הכושר שנכנס וצילם, אלא בצלם חיצוני. אם כן, תמוה כיצד לא חששה התובעת שאותו אדם זר, אשר צילם במהלך אימון הספינינג, עלול לפרסם את התמונות."

השופט מסתמך גם על כך שהתובעת לא נשמעה "נסערת", כאשר שמעה לראשונה, שהיא מופיעה במודעת פרסומת של המכון, ועל כך שרק מקץ שבועיים פנתה לראשונה באמצעות עורך דין והתלוננה על הפרסום.

"התמהמהות זו, שלא ניתן לה הסבר מתקבל על הדעת, מחזקת את המסקנה, כי היתה הסכמה מפורשת, או לכל הפחות הסכמה מכללא, מצידה של התובעת לפרסום התמונה."

בכל הכבוד, אני חולק על מסקנותיו של השופט. ראשית, כיוון שגם פסק הדין קובע, שבהעדר הסכמה היתה כאן פגיעה בפרטיות, אני רואה את עצמי פטור מלדון בקביעה זו, שלה אני גם מסכים. אציין רק, כי פרסום תמונתו של אדם "ברשות הרבים" עלול להוות פגיעה בפרטיות, בהתקיים נסיבות מסוימות, רגישות או מביכות במיוחד (וזאת גם מבלי שנקבל את קביעתו של השופט רבלין, כאילו תמונתו של אדם היא חלק מ"ענייניו הפרטיים" שפרסומם מהווה פגיעה בפרטיות).

אבל לומר שהתובעת "עצמה עיניים", לא הבינה מה שהיה עליה להבין לדעת השופט, ולכן הסכימה לפרסום תמונתה? בקלות בלתי נסבלת שכזו לשלול ממנה את זכותה לפרטיות? וזה עוד לאחר שחוק הגנת הפרטיות תוקן לאחרונה, והוצהר בו במפורש (על הדין שלדעתי היה קיים זה מכבר), שהסכמה צריכה להיות "מדעת"? כפי שמסביר ידידי, ד"ר מיכאל בירנהק, משמעותה של "הסכמה מדעת" היא:

"שבידי האדם שנתונה לו זכות לפרטיות (מושא המידע) היה המידע הדרוש לו באורח סביר כדי להחליט אם להסכים למסירת המידע, לשימושים שייעשו בו, ובכלל זה להעברתו לצדדים שלישיים… את הביטוי 'הסכמה מדעת' יש לקרוא ולפרש על רקע הבנת הפרטיות כשליטה. מימוש שליטתו של אדם ביחידה האוטונומית שלו אפשרי רק כאשר האדם יודע ומבין את משמעות הפעולה המבוקשת." (מיכאל בירנהק "שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות", משפט וממשל יא (תשס"ח) 9, 50).

בחקיקה נטבע המונח "הסכמה מדעת" לראשונה בחוק זכויות החולה, והתייחס לאופן שבו צריך מטפל לקבל "הסכמה" ממטופל לביצוע פרוצדורה רפואית - אם לא קיבל המטופל מידע מלא על נחיצות הטיפול, מטרותיו, וסכנותיו, אין משמעות ל"הסכמה" שנתן לביצועו. נכון, במרבית המקרים, פרסום תצלום של אדם אינו שקול מבחינת הפגיעה לביצוע פרוצדורה רפואית, ועדיין, איזה מידע קיבלה התובעת לפני ש"הסכימה" - כך השופט - לפרסום תמונתה? שראתה אדם מצלם בחדר שבו העבירה שיעור ספינינג ולא מחתה? ואפילו היינו מסכימים, שידעה, או שהיתה צריכה להבין - כך השופט - שיעשה שימוש כלשהו בתמונה, האם אותה ידיעה יפה גם לפרסום למטרות רווח (היבט, שהשופט זונח לחלוטין, כאשר הוא דן בשאלת ההסכמה)?

כאילו לא די בכך, מתעלם השופט לחלוטין מהעובדה, ששעה שצולמה היתה התובעת עובדת במכון, ועל כן, גם אם היתה נותנת הסכמה מפורשת, היה עלינו להתייחס בחשדנות ובספקנות לתוקפה של "הסכמה" מעין זו (ראו פוסט קודם שלי בנושא). כפי שקבע בית הדין הארצי לעבודה:

"יחסי עובד-מעסיק אינם יחסים שווי כוחות; מצבו של העובד הוא בדרך כלל נחות מזה של המעסיק. לכן, החלטתו של העובד לעמוד במבחני התאמה אינה ניתנת תמיד מ'רצונו החופשי'." (דב"ע (ארצי) 70-4/97 אוניברסיטת תל אביב - ההסתדרות הכללית החדשה, פד"ע ל 385, 411).

במהלך הדיון בעניין איסקוב - הדיון בבית הדין הארצי לעבודה בשאלת חדירת מעביד לתיבת דוא"ל של עובד, טחנו הצדדים עד דק את הסוגיה הכאובה של הוצאת "הסכמה" מעובדים לפגיעה בפרטיותם - כך עשיתי אני (ראו סעיף 88 ואילך לבקשה להצטרף לדיון, וסעיפים 12-20 בהשלמת טיעון), וכך עשתה נציגת היועץ המשפטי לממשלה עו"ד סימה קרמר:

"במסגרת המיוחדת של יחסי עבודה, המתאפיינים לעיתים קרובות בפערי כוחות בין הצדדים, ועל רקע חובת תום הלב המוגברת החלה ביחסי עבודה, יש לבחון במשנה זהירות את הסכמתו של עובד בטרם ניתן להסיק כי התקיים בה יסוד החופשיות" (סעיף 22 לעמדת היועמ"ש).

ולבסוף, גם אם היתה נותנת התובעת הסכמה למכון לעשות שימוש בתמונתה למטרות רווח, ראוי היה לראות הסכמה זו כפוקעת לאחר סיום יחסי העבודה, כפי שקבעה השופטת שבח לפני כחמש שנים:

"אין ספק כי הפצת הקטלוג נועדה להגדיל את היקף המכירות של מטבחי הנתבעים, וכפועל יוצא, להגדיל את רווחיהם… וברי, כי באמצעות פרסום תמונות התובע, חסכו הנתבעים את עלות שירותיו של דוגמן מקצועי. עם פיטוריו, היו הנתבעים צריכים לבקש את הסכמת התובע לפרסומים עתידיים, ולא להסתמך על הסכמה שניתנה בעבר … עת היו בין הצדדים יחסי קרבה של עובד ומעביד. אשר על כן, יש לפסוק לתובע פיצוי, הן מחמת פגיעה בפרטיותו, בהעדר הסכמה, והן מחמת עשיית עושר." (ת"א (ת-א) 23202/03 קרייף נ' קרן תעשיות רהיטים בע"מ).

מקוממת היא הקלות הבלתי נסבלת, שבה פטר בית המשפט את התובעת בלא כלום, לאחר שהמעביד פגע בפרטיותה ועשה שימוש בתצלום שלה למטרות רווח - בלי לתת את דעתו על טיב הפגיעות, בלי להזקק לדרישת ההסכמה "מדעת", ובלי להתייחס למצב הרגיש של עובדים שנדרשים לתת "הסכמה" לפגיעה בזכויות יסוד.

Resist the National ID

The biometric prison planet

סיכונים גדולים באריזות קטנות

בעקבות מקרה נוסף של אובדן מידע רגיש בבריטניה - לאבד מידע זה אנושי, אבל אפשר לדאוג שהמחיר יהיה בכסף ולא בפרטיות

DISC ON KEY עם סודות צבאיים אבד במועדון לילה בבריטניה. מומחה לאבטחת מידע, Schneier אומר שזוהי רק תזכורת נוספת וגם לא אחרונה, לסכנה גדולה של העידן הדיגיטלי: הקלות הלא תאמן שבה ניתן לאבד כמות אדירה של מידע. ברשימה ישנה יותר בנושא הוא מציע פתרונות ומסכם:

I don't think we can make these devices harder to lose; that's a human problem and not a technological one. But we can make the loss just cost money, not privacy.

שעתה היפה - רשות השידור תשדר את "שיטת השקשוקה"

האזהרות והניסיונות למנוע את הקרנת "שיטת השקשוקה" רק מדגישות את כוחם הרב של גורמים, שעומדים במרכזו של הסרט, והופכות את שידורו לאקטואלי במיוחד.

בשבועות האחרונים מנהלים האחים עופר מלחמת חרמה בניסיון למנוע הקרנה או שידור של הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל ואילן עבודי. אחרי שחברת YES שהזמינה את הסרט חזרה בה, וערוצים מסחריים אחרים דחו אותו, הוקרן הסרט בסינמטק תל אביב לא לפני שגם שם התקבל מכתב אזהרה של משפחת עופר. מנהל הסינמטק, אלון גרבוז, גילה אומץ לב ציבורי , ולפני ההקרנה גם נערך פאנל חשוב, שכדאי מאוד מאוד לראות קטעים מאלפים ממנו בטלויזיה החברתית.

במהלך החודשים האחרונים בדקו בערוץ הראשון את האפשרות לשדר את הסרט וגם שם נחתו שני מכתבי אזהרה, האחד מעו"ד רם כספי (שמככב בסרט – ראו בטריילר) והשני מעורך דין בריטי. זה האחרון הסביר שלמרשיו יש גם אינטרסים בחו"ל ואלה ייפגעו אם ישודר הסרט, ועל כן צפויה הרשות להיתבע גם בלונדון, מה שמבשר על הוצאות משפט ניכרות, גם אם התביעה תהיה תביעת סרק, שתידחה בסופו של דבר.

לקראת הדיון שהתקיים היום ברשות השידור שלחתי אתמול בבוקר, במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח, מכתב לרשות וביקשנו ממנה שלא להירתע ולשדר את הסרט (ראו באתר האגודה, וכן דיווח של מירב יודילוביץ' ב-ynet ושל ענת קם בוואלה):

"אנו פונים אליכם בבקשה שתפעלו לאישור ההקרנה של סירטו של העיתונאי מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" בערוץ הראשון.

הסרט עוסק בסוגיה ציבורית מן המעלה הראשונה, ולמרבה הצער תחקירים עיתונאיים מן הסוג שהוא מציג נעשים נדירים יותר ויותר. הסיבות הן ידועות: במות התקשורת המרכזיות, ומסך הטלויזיה בראשן, מנוהלות היום על ידי גורמים עסקיים, שפועלים בראש ובראשונה למטרות רווח, ונתונות ללחצים של בעלי אינטרסים מהשוק הפרטי.

לאור זאת נודעת חשיבות מכרעת למעמדה הייחודי של רשות השידור כ"אמצעי תקשורת שאינו מסחרי, ואשר לנגד עיניו אינטרסים רחבים ולא שיקולים כלכליים בלבד" (בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ (2) 793, 816). הטעם היחיד, שבעטיו נדרשים תושבי המדינה לשלם אגרה מיוחדת, הוא הבטחת יכולתה של רשות השידור לפעול 'כבמה ציבורית' חופשית מלחצים של מוקדי כוח ברשויות המדינה ובשוק הפרטי, וזאת
מתוך הכרה שבעצמאות זו "טמונה ערובה חשובה להגשמתו של עקרון חופש הביטוי" (בג"צ 5503/94 סגל נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נא(4) 529, 454).

האזהרות, שקיבלה רשות השידור לבל תשדר את הסרט, כמו יתר האזהרות שהופרחו בעניין זה לכל עבר בשבועות האחרונים, רק מדגישות את כוחם הרב של גורמים, שעומדים במרכזו של הסרט, והופכות את שידורו לאקטואלי במיוחד. הציבור זכאי לקבל מידע ולדון במעמדם ובכוח השפעתם של גורמים אלה ושל דומיהם, ודווקא הנסיונות למנוע את הסיקור ואת הדיון הופכים אותם לחיוניים יותר משהיו אי פעם.

על רקע כל נסיבות העניין הופכת שאלת שידורו של הסרט להרת גורל לחופש הביטוי ולדמוקרטיה בישראל. לא במקרה ניצב אתגר זה היום לפתחה של הרשות, שכן, כאמור, שמירת מעמדה העצמאי נועדה בדיוק למקרי בוחן כמו זה שלפנינו.

אנו מבקשים שהרשות תמלא את ייעודה ותשדר את הסרט חרף כל הלחצים והאיומים. זו תהא שעתה היפה של הרשות, ושעתה היפה של הדמוקרטיה הישראלית."

סוף טוב? הערב התפרסם שהועד המנהל של רשות השידור החליט לשדר את הסרט הגם שבשינויי עריכה.

אכן, שעה יפה.

אלפי סוהרים בבריטניה חוששים לחייהם לאחר שפרטיהם אבדו

הנה חוק טבע שיש להביא בחשבון כל אימת שמבקשים להקים מאגר מידע חדש: מאגר הוא פוטנציאל של סכנה. ככל שהמידע שבו רגיש יותר, כך רבים יותר רוצים לשים עליו את ידם, וניסיון החיים מלמד, שחלק מהם גם מצליחים.

החודשים האחרונים לא הטיבו עם ממשלת בריטניה (גם) בהיבט של הגנה על הפרטיות. שוב ושוב מקבל הציבור דיווחים על דליפות מידע רגיש ממאגרים, שאמורים להיות שמורים ומאובטחים. השערורייה האחרונה היא היעלמותו של כונן מחשב ובו פרטים אישיים של כחמשת אלפים סוהרים. לדליפה הזו יש אספקטים ביטחוניים, משום שסוהרים עלולים להיות יעד לפעולות נקם. בידיעה שהתפרסמה היום ב"הארץ" יש פירוט של אירועים נוספים בהקשר זה.

מי שאחראי לדליפת המידע היא חברה פרטית שמבצעת במיקור חוץ שירותי אחסון ועיבוד מידע דיגיטלי. מה שמביך לא פחות הוא שהחברה שאחראית לדליפה הנוכחית, היא זו שנשכרה על ידי הממשלה לבצע את פרויקט תעודת הזהות הביומטרית.

במדינת ישראל החליטו לא רק על תעודת זהות ביומטרית, אלא על הקמתו של מאגר מידע עם נתונים ביומטריים של כל תושבי ישראל. האומנם מצב אבטחת המידע במדינת ישראל יכול להבטיח לנו, שאצלנו זה לא יקרה?

התשובה שלי לשאלה כבר התפרסמה: מידע אישי רב דולף ממאגרי המידע של המדינה. משרד הפנים, שמבטיח לשמור על המאגר הביומטרי החדש, הוא שאחראי לכך שמרשם האוכלוסין מתגלגל ברשת האינטרנט זמין לכל דורש. וגם מאגר המידע ה"מאובטח" של הרשות לאיסור הלבנת הון דלף לאחרונה. העובדה שמאגרי מידע דולפים אינה יכולה לשמש מחסום בפני הקמתו של כל מאגר, אבל היא בהחלט חייבת שיקול חשוב לפני שמחליטים על פגיעה נוספת בפרטיות.

ידיעות נוספות על דליפות המידע בבריטניה ראו:

Prisoner data blunder firm PA Consulting loses multi-million Government contract
Military data found on nightclub floor
Fresh fears over child benefit as more records go missing

Troops' manoeuvres left in club

וראו גם מאמר מאתמול ב-Guardian:

David Cronin Playing a dangerous game with data

אנחנו לא שקשוקה

גם לנו יש שם טוב וכבוד, ואנו נאבד אותם אם לא נגן על הערכים הבסיסיים ביותר שלנו כפרטים וכחברה

בשבוע שעבר לקראת הקרנת הסרט "שיטת השקשוקה", העוסק במשפחת עופר, קיבלה הנהלת סינמטק תל אביב מכתב התראה, שדרש ממנה שלא להקרין את הסרט, וזאת, כך נאמר, כדי למנוע "ממרשנו את הצורך לשמור על זכויותיהם אשר עליהן הם יפעלו להגן בנחרצות, בתקיפות ועד תום."

ניתן רק לנסות ולשער מה עומד מאחורי האזהרה הזו, בעזרת הסיפור הבא: בפאנל שהתקיים לפני ההקרנה, סיפרה ח"כ שלי יחימוביץ' כיצד ביקורת ששידרה על סמי עופר, בהיותה עיתונאית בחברת החדשות של ערוץ 2, גררה אחריה איום בתביעה. ולא סתם תביעה, אלא תביעה שתוגש בחו"ל, מהלך שמטבעו היה צפוי להטיל על חברת החדשות נטל כבד מנשוא. האיום, סיפרה יחימוביץ', עשה את שלו, והחברה התנצלה, למרות שלא היה בשידור דבר שאינו נכון. האם לכך התכוונה משפחת עופר בהבטחתה לפעול "בנחרצות, בתקיפות ועד תום"?

הסינמטק לא היה היחיד שהוזהר. לאחר ההקרנה, עלתה האפשרות שהסרט יופץ באמצעות רשת האינטרנט, ועל כך הגיב פרקליטה של משפחת עופר: "מדובר בסרט שהוא ככל הנראה הוצאת דיבה חמורה… היכן שהוא לא יוקרן והיכן שהוא לא ישודר, באמצעי תקשורת זה או אחר, לרבות אתרי אינטרנט כמובן, כל מי שיסייע בדבר … יהיה חשוף לתביעה בגין הוצאת לשון הרע, אם באמת הסרט הזה הוא דיבתי כפי שאנחנו סבורים, כי לא ראינו אותו".

כיצד יבין אדם מן הישוב את הדברים הללו? האם יש כאן דרישה מהציבור כולו, שלא יבוא במגע עם הסרט רק משום שמשפחת עופר, שעדיין לא ראתה אותו, סבורה "שהוא ככל הנראה הוצאת דיבה חמורה"?

קשה אפוא לקבל הטענה, שהשמיע סמנכ"ל החברה לישראל, כאילו "הברנז'ה העיתונאית תמיד מתייצבת לצד עמיתיה", ושהיא עושה לאחים עופר "דמוניזציה". לא התקשורת היא שיורה לכל עבר מסרים, שעלולים להיתפס כעצה מאוד לא ידידותית, שלא להתעסק עם האחים עופר, כיוון שעומדים לרשותם משאבים אדירים, שיאפשרו להם לרדוף עד קצה העולם אחר כל מי שיעיז לעשות זאת.

במשך שנים נשחק מעמדה של העיתונות החוקרת בישראל - זו שחושפת, שמגישה לציבור מידע בנושאים פוליטיים וחברתיים, ששומרת עלינו מפני טמטום חושים ואדישות למה שקורה מסביבנו. אפשר רק להרהר בחרדה, מה עושות אזהרות מן הסוג שנשמעו בימים האחרונים לעיתונאים, שעדיין רואים בעבודתם שליחות בשירות הציבור, אך משכורתם לעולם לא תתקרב לסכומים, שיאפשרו להם לממן הגנה בתביעת דיבה טורדנית, ולא כל שכן לקחת סיכון, קלוש ככל שיהיה, של תשלום פיצויים בסכומי עתק.

אל תספרו לנו סיפורים. אין כאן עניין אישי ביניכם לבין רוזנטל או התקשורת. יש לכם עסק איתנו – עם כל האנשים שחיים כאן. ואנחנו רוצים להגיד לכם, שאנחנו שונאים להרגיש מאוימים, להרגיש שמשתיקים אותנו או מנסים להסתיר מאיתנו מידע בעניינים ציבוריים. בהחלט לגיטימי שנדון כיצד צברתם את הונכם, ומוטב היה שנעשה זאת בלי כל האזהרות שפרסמתם בשבוע האחרון. ובכל מקרה, אנחנו לא ניתן לכם לעשות בהון הזה שימוש, שעלול להפוך לשקשוקה את חופש הביטוי ואת הדמוקרטיה שלנו. אנחנו אולי לא עתירי אמצעים, אבל לא רק לכם – גם לנו יש שם טוב וכבוד, ואנו נאבד אותם אם לא נגן על הערכים הבסיסיים ביותר שלנו כפרטים וכחברה.

אם את רחשי הכבוד שלנו אתם מבקשים – לא זו הדרך לזכות בהם.

**********************************************************************************

שקשוקה, הון ותקשורת - כנס החרום בסינמטק - הטלויזיה החינוכית

הכנס הזכיר לי כנס אחר, שהתקיים במכון ואן ליר בחודש יוני, בעקבות גליון של כתב העת ארץ אחרת. ראו דיווח בעין השביעית: אלפיון עליון יש רק אחד.

כרטיס חכם של האוצר במקום הג'אדגט הביומטרי של שיטרית

אם הכרטיס החכם של האוצר יוכיח את עצמו כהצלחה נוכל לוותר על הגאדג'ט הביומטרי של שיטרית

לפני כחודש אישרה הממשלה הצעת חוק, שתאפשר למשרד הפנים להנפיק תעודות ביומטריות ואף ליצור מאגר מידע ביומטרי לכל אוכלוסיית ישראל. אלא שתוכניות וחקיקה לחוד, ומעשים לחוד - משרד הפנים עדיין תקוע בהתדיינויות משפטיות סביב המכרז להנפקת התעודה.

עוד בתחילת העשור החל משרד הפנים לקדם פרוייקט של תעודת זהות "חכמה" שאמורה היתה להמיר את התעודה הכחולה והאנכרוניסטית, שניתנת לזיוף בקלות. תעודה "חכמה" מכילה מידע מקודד ואמצעים מתוחכמים אחרים שיקשו עד מאוד על הזיוף. אבל המכרזים שהוציא משרד הפנים נתקעו כל פעם בגלל עתירה משפטית של מתחרה אחר.

וכך הגענו לשר שיטרית, שהתלהב מהרעיון של הכנסת ביומטריה לתעודות הזהות, אולי, כפי שאמר ראש הממשלה, בגלל "ההשכלה האקדמית המיוחדת שלו בתחום המיקרוביולוגיה". אבל עם כל הכבוד ל-.B.A של שיטרית, אין בו כדי להצדיק את האגרסיביות, שבה הוא מקדם את גאג'ט החדש שלו, חרף אזהרות של מומחי IT רבים (גם באנגליה ובארה"ב) ושל משפטנים, ולמרות ההתנגדות הגדולה של אזרחים כמוני, לפגיעה החמורה בפרטיותם.

והנה השבוע הודיע משרד האוצר, שקצה נפשו, וכי "אם לא יחולו התפתחויות במכרז תעודות הזהות החכמות, יוציא משרד החשב הכללי באוצר מכרז לכרטיס מקביל עוד השנה". התעודה תכלול שבב עם פרטים אישיים: פרטי הזהות והרישיונות, נתוני מס הכנסה, סוג דם ועוד. כפי שהוסבר בכתבה בעיתון "הארץ": "כרטיס ממשל זמין" יהיה זהה לתעודת הזהות החכמה, פרט להגדרתו החוקית של הכרטיס כתעודת זהות קבילה ולזיהוי הביומטרי. מעריכים שעלות הפרויקט תהיה כ-30 מליון ש"ח אבל סכום זה הוא כאין וכאפס לעומת הסכומים האסטרונומים של הפרויקט הביומטרי של משרד הפנים.

אנשי האוצר אינם ידועים כפזרנים גדולים, ולכן חוסר האמון שהם מביעים בפרויקט היומרני של שיטרית הוא מעניין. אבל מעבר לזה, אם כבר עושים "כרטיס חכם", שיהיה חכם דיו כדי למנוע זיופים, מדוע שלא להמתין ולקדם את הפרויקט הזה כפיילוט. הכרטיס החכם יוכיח, שבעיית הזיופים של תעודות הזהות יכולה להיפתר באמצעים פשוטים וזולים הרבה יותר, והעיקר - עם פגיעה קטנה יותר בפרטיות.

מי יודע, אם הכרטיס החכם יוכיח את עצמו כהצלחה - אולי נוכל להסתפק בו, ולוותר על הגאדג'ט הביומטרי של שיטרית.

מה שווה ויתור של עובד על הזכות לפרטיות

בית הדין לעבודה: כוח המיקוח של העובד הוא קטן משל מעבידו ועל כן בחלק ניכר מן המקרים הסכמתו למחול על פרטיותו אינה הסכמה אמיתית

מכון פרופורציה, העוסק בטיפולים פלסטיים, נתבע על ידי עובדת שפוטרה. במהלך המשפט הודה המעביד בטענת העובדת, ולפיה כחלק משגרת העבודה, נדרשו יועצות המכירות ווהתובעת בכללן, לעשות שימוש בניתוחים והטיפולים האסטטיים שהן עצמן עברו, לצורך שכנוע לקוחות פוטנציאלים. טענת המעביד היתה שהעובדת הסכימה לפגיעה זו בפרטיותה.

בית הדין לעבודה דחה את טענות המעביד, וקבע:

"הגם שהתובעת הלכה למעשה הסכימה לכך, לטעמנו היתלות באלמנט 'ההסכמה' של העובד, אינה מספקת. כוח המיקוח של העובד הוא קטן משל מעבידו והסכמתו בחלק ניכר מן המקרים אינה הסכמה אמיתית. שכן, היוזמה להצגת הפרטים האישיים היתה של המעביד ולא של העובד. לאור האמור, הרי שניתן לראות באותה 'הסכמה' כדבר כפוי, ואנו נוטים לראות בכך כהפעלה פסולה של כוח המיקוח של המעביד מול העובד, ושימוש שלא בתום לב בפרטים אישיים של העובד לצרכים מסחריים. … כמו כן אנו קובעים כי שימוש בפרטיו האישיים המוצנעים של העובד – כמו בנסיבות המקרה דנן – הוא מעשה פסול הנוגד את חובת תום הלב ביחסי עבודה דבר המצמיח לקורבן זכות לפיצוי כספי."

בית הדין פסק לעובדת פיצוי כספי המשתווה לשתי משכורות חודשיות של העובדת בשל הפגיעה הכפויה בפרטיות (אבל גם בשל כך שפוטרה מבלי שהמעביד קיים את חובת השימוע).

יש לברך על עמדת בית הדין, המסרבת לתת תוקף ל"הסכמה" כביכול, שנותנת עובדת לפגיעה בפרטיותה. זו העמדה שהצגתי, בשם האגודה לזכויות האזרח, בחוות הדעת שהגשנו לבית הדין לעבודה בעניין איסקוב (ראו סעיף 88 ואילך). בטיעון נוסף שהגשנו באותו עניין, הוספנו:

"הגישה הזהירה והספקנית, שבה נוקט משפט העבודה ביחס ל'ויתור' של עובדים על זכויותיהם, חלה ביתר שאת במקרה של זכויות היסוד. הגישה, לפיה זכויות האדם אינן ניתנות להפקעה ('inalienable' בלשון הכרזת האו"ם בדבר זכויות האדם), חייבת להישמר במיוחד לנוכח יחסי הכוח הבלתי שווים בין עובד למעביד."

ועוד על פירות מורעלים בתיבת המייל של העובד

עוד כמה מילים על הזכות לפרטיות במקום העבודה מול האינטרס של חקר האמת ומול האינטרס הקנייני של המעביד.

הרשימה הקודמת שפרסמתי הופיעה בשינויי עריכה ב-ynet 5.9.2008 וגררה אחריה תגובות רבות של מתנגדים. חלקן אפילו קצת מעצבנות, דבר שמשמח אותי: אני אוסף תגוביות כאלו, כדי להשתמש בהן בבוא היום דווקא כדי להתמודד עם כל מי שמנסה לחסום את חופש הביטוי באינטרנט, או להגיש תביעות דיבה מופרכות בגלל שמאן דהוא כתב עליו שהוא "קשקשן" "חוצפן" (OK זה עדיין לא מעליב מספיק כדי לשמש דוגמא טובה לנכונותי לספוג עלבונות למעט חופש הביטוי באינטרנט. נחכה לתגובות שאקבל כשאכתוב, למשל, בנושא זכויות אדם בשטחים, או בנושא קיפוחם של ערביי ישראל ☺).

אבל התגובות גורמות לי צורך (בלתי נשלט) להוסיף ולהגג בנושא, ואולי גם להיכנס קצת לדקויות משפטיות. ובכן, אני לא פוסל אפשרות שהייתי מגיע לאותה החלטה כמו זו של הרשמת מוניקה מרגלית (אין לפני את מסד הראיות שהיה לפניה ולכן לא יכול לומר בוודאות) אבל לבטח לא באופן שהיא הגיעה אליה. חוק הגנת הפרטיות אכן מציע הגנה למי שפוגע בפרטיות לשם הגנה על אינטרס אישי כשר שלו. לכן, אם המעביד היה משכנע, שהוא נכנס לתיבת המייל של העובד בעקבות חשד מבוסס, היה מקום לבדוק אולי עומדת לו הגנה. כך, אגב, כתבתי, בטיעון (ראו סעיפים 15-18) שהעברתי לבית הדין הארצי לעבודה בעניין "אפיקי מים" - תיק נוסף שצורף לדיון העקרונית בפרשת איסקוב.

אבל הרשמת מרגלית בכלל לא שם. היא מרפרפת על הטענות של הצדדים, וכמו מוכנה להניח שאכן היתה פגיעה בפרטיות, היא פונה לבחון האם חרף הפגיעה יש מקום לקבל את הראיה. וכאן היא שולפת את הטיעון של חקר האמת. מי שרואה אל נגד עיניו, ובצדק רב, את האינטרס של חקר האמת זה בית המשפט. וכאן אני בהחלט לא איתה בגלל הדברים שכתבתי. בעניין "אפיקי מים" השופט בבית הדין האזורי בנצרת אמנם קיבל את בקשת העובד ופסל את הראייה. אך הוסיף:

"אני מוצא לנכון להבהיר למבקש כי אין לשלול את האפשרות שבמסגרת הערכת משקל הראיות שכן נותרו בתיק, יינתן משקל גם לעצם העובדה שהמבקש העדיף שלא לחשוף את המסמכים שהמשיבות היו מעוניינות להסתמך עליהם. הנחת המוצא תהיה שקיימים מסמכים אשר - לכאורה - תומכים בטענות המשיבות, אך בשל התנגדותו של המבקש - מסמכים אלה אינם מהווים חלק מחומר הראיות. אותה הנחה, יכול שהיא תיזקף לחובתו של המבקש. " (בסעיף 19 להחלטה)

זה הקפיץ אותי, ובטיעון שהגשתי לבית הדין הארצי אמרתי כך:

"בכל הכבוד, המסמכים שהוצאו מהתיק אינם מהווים שוב חלק מחומר הראיות לא בשל התנגדותו של המבקש, אלא בגלל שהמסמכים הושגו בדרך של הפגיעה בזכות היסוד לפרטיות. נזכור, שאחד השיקולים שהנחה את בית הדין בהחלטתו היה התרומה הזניחה של הראיות שנפסלו להוכחת טענותיה הלכאוריות של התביעה. מכאן, שמתן משקל לעצם הבקשה לפסול את הראיות תהפוך הגשת בקשה לבלתי כדאית מבחינת העובד - במקרה דנן ובמקרים אחרים דומים בעתיד." (סעיף 3 לטיעון, וראו סעיף 4 שהרשימה הקודמת היא מעין חזרה שלו).

נקודה נוספת שהקפיצה אותי, בטיעון של "אפיקי מים" היה הטיעון הקנייני - המעביד טען, שהמחשב שבו השתמש העובד היה בבעלות המעביד, ועל כן המעביד יכול לחטט בו כרצונו. על כך הגבתי כך (סעיף 9 לטיעון):

"טענת המערערות, הרואה כחזות הכול את זכות הקניין של המעביד על חצרי המפעל ומטלטליו, מאיינת לחלוטין את זכותם של עובדים לפרטיות, ומזהה למעשה גם את העובדים כקניין של המעסיק. לפי אותו הגיון מדאיג, שעליו נסמכת הטענה, יוכלו מעבידים לחטט במדי העבודה שנתנו לעובד, לשלוח לבדיקת DNA שערה שנשרה מראשו על שולחנו, ואף ליטול שרידים שהותיר בחדר השירותים ולשלוח אותם לבדיקת סמים – כל זאת מבלי שהדבר ייחשב כפגיעה בפרטיות.… "

וכיוון שכאן זה לא בית משפט, אז אני יכול להרשות לעצמי להוסיף גם את התגובה (הדוחה משהו) של מעביד שיבצע בדיקת סמים בשרידים שיותיר העובד באסלת השירותים שבבעלות המעביד. המשכתי ואמרתי (סעיף 11 לטיעון):

"ראוי להתעכב על טענתן הקניינית של המערערות ולו רק כדי להצביע על המדרון החלקלק שמשרטט הטיעון הקנייני. יש לתחום ולהגביל את זכויות המשנה שניתן לגזור מטענת הבעלות הקניינית שאחרת נמצא עצמנו עד מהרה בונים חומה, שתחצוץ בין בני אדם לבין זכויות אדם. זכות הקניין על מקרקעין ומטלטלים מתמקדת בהם ולא בבני האדם שבאים איתם במגע, ויש להיזהר בפרשנויות ובנגזרות שמייחסים לה. קל וחומר שיש להיזהר במשמעויות ובזכויות הנגזרות שמייחסים לזכות על קניין ערטילאי, דוגמת 'עסק', 'יצירה', מוניטין, ואינטרסים עסקיים שונים. במיוחד יש לקמץ בהיקף ההגנה החוקתית שתינתן לזכויות ונגזרות אלו שעה שהן ניצבות מול הגרעין הקשה של זכויות האדם, לרבות הזכות לפרטיות והזכות לכבוד."

אכן, בארצות הברית המצב שונה. תפיסת זכויות האדם של האמריקאים מתמקדת ביחסי האזרח והריבון ולא באדם עצמו. היא מחמירה עם הממשל כשזה פוגע בזכויות האזרח (ומכאן תורת פירות העץ המורעל, שהזכרתי ברשימה הקודמת – לא בגלל שאני מבקש לאמץ כל פטנט אמריקאי, אלא רק כדי להראות את האפקטיביות של הדוקטרינה באכיפת זכויות אדם), אך בכל מה שנוגע לשוק הפרטי היא מותירה חופש פעולה לכוחות השוק, ובמקרה שלנו – מקדשת את זכות הקניין של המעסיק. בימים האחרונים קיבלנו עוד דוגמא לכך, בעקבות החלטה של בית משפט אמריקאי, שדחה טיעון של פרטיות במחשב של העובד, אחרי שהוא מוודא מי בדיוק מימן את הרכישה שלו. (ראו דיווח: Employee has no privacy on company computers, US court rules).

למרבה המזל, הגישה באירופה ובישראל היא שונה. יש לי הרבה מה לומר על הדיכוי של זכויות אדם בסקטור הפרטי. אבל נראה לי שאפשר להשאיר את זה לרשימות נוספות.