אם רוצים להתייחס לזכויות האדם ברצינות, עלינו להשליך את פירות העץ המורעל, שהושגו תוך פגיעה בפרטיות העובד, גם במחיר של חקר האמת.
שוב נדרש בית הדין לעבודה למקרה של מעביד, שחודר לתיבת הדוא"ל של העובד ללא רשות: מעסיק שנתבע על ידי עובד שפוטר, חדר לתיבת הדוא"ל שלו והוציא ממנו חומר, שלדעתו תומך בטענתו כאילו העובד עסק תוך כדי עבודתו בפיתוח עסק עצמאי ומתחרה. העובד ביקש לפסול את הראייה בנימוק שהיא הושגה תוך פגיעה בזכות לפרטיות. הרשמת מרגלית מבית הדין לעבודה בתל-אביב דחתה את הבקשה כיוון שלדעתה "מדובר בפגיעה מינימלית בפרטיות העובד ולא ניתן להשיג המטרה של חקר האמת באופן מלא באמצעים אחרים, פוגעים פחות".
המתח בין זכות העובדת לפרטיות לבין אינטרסים של המעסיק בהקשר של תיבות דוא"ל מלווה אותנו בשנה האחרונה, מאז הוגש ערעור על החלטה אחרת של בית הדין בתל אביב בעניינה של טלי איסקוב. במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח הגשתי באותה פרשה בקשה להתייצב לדיון כ"ידיד בית משפט". כמו במקרה הנוכחי, גם בעניין איסקוב טען המעביד, כי היה רשאי לחטט בתיבת הדוא"ל של העובדת, כיוון שהודיע לעובדים שהוא מתכוון לעשות זאת לצורך בדיקת וירוסים. הטענה היתה מופרכת על פניה, וכפי שכתבתי בחוות הדעת שהגשתי לבית הדין, יש לקוות שלמעביד של איסקוב יש אמצעים אחרים כדי להילחם בוירוסים: ככלות הכל, זה יכול להיות משעמם נורא לקרוא את כל מה שכתבו העובדים במיילים, ועדיין, מאוד לא יעיל לצורך חסימה של וירוסים.
לפחות במקרה הנוכחי דילגה הרשמת על טענות "ההסכמה" ופנתה לעניין עצמו: האם האינטרס של גילוי האמת מצדיק פגיעה בזכות היסוד של עובד לפרטיות. למרבה הצער הרשמת ענתה על שאלה זו בחיוב. קשה להתפלא על כך שבתי משפט, שבכל יום מתמודדים עם סיפורים חדשים ועם השאלה המטרידה - "מה היה שם באמת?" נותנים קדימות לשיקול של חקר האמת. אלא ששיקול חשוב זה אסור שיהפוך לחזות הכול.
בטיעון נוסף שהגשתי בעניין איסקוב הזהרתי מפני מגמה זו: מחקרים מלמדים על כך, שמקום העבודה בישראל מהווה זירה לפגיעה שיטתית וחמורה בזכות לפרטיות - עובדות ועובדים נמצאים תחת מעקב צמוד וחודרני. על כל מקרה שבו פגיעה בפרטיות של עובדים מניבה ראייה, שמשרתת את "חקר האמת" יש עשרות מקרים של עובדים, שפרטיותם מופרת ללא תוצאות "מפלילות". אבל בדרך כלל עובדים חוששים להתלונן, לא כל שכן לתבוע את מעבידם. כך יוצא, שבתי הדין מתמודדים עם הסוגיה, רק כאשר הפגיעה בפרטיות הניבה ראיות, שמוכיחות לכאורה טענות בדבר התנהלות בלתי תקינה של העובד. במצב כזה מתמודד בית הדין עם סוגיית הפרטיות במקום העבודה, ולקבוע קביעות הלכתיות חשובות כאשר בליבו מנקר ספק, שמא יש ממש בהאשמות שמעלה המעסיק נגד העובד, ושמא הכרעה לטובת הזכות לפרטיות תשבש את חקר האמת ותכסה על מעשים איומים שעשה העובד.
הניסיון מלמד, שחוקים, שנוצרו כדי להגן על הזכות לפרטיות ועל זכויות אדם בכלל, אינם מכובדים ואינם נאכפים. אחד האמצעים שיכולים לשפר את המצב בצורה ניכרת, הוא פסלות ראייה, שהושגה תוך פגיעה בפרטיות. בארצות הברית, למשל, מקפידים על פסילת ראיות בהתאם לדוקטרינה של "פירות העץ המורעל", ויש לכך השפעה מכרעת על האופן שבו מכבדות רשויות החקירה את זכויות הפרט. תילי תילים של חקיקה, תקנות ופסקי דין אינם יכולים להגן על זכויות היסוד, כמו שיכולה לעשות זאת סנקציה, דוגמת פסלות ראייה או חיוב המפר בפיצוי.
החיכוך האינטנסיבי במקום העבודה והחשיפה שנכפית על העובד במשך שעות ארוכות בכל יום בשעות - כל אלה יוצרים גבול דק מדק בין פגיעה הכרחית ומוגבלת בפרטיות, לבין פלישה מיותרת ומשפילה לצנעת הפרט. שמירה על גבול דק זה מחייבת שמירה על כלל הפסלות וראוי שבתי הדין ינהגו כך. עליהם לזכור, שהמקרים המובאים בפניו הם רק קצה קרחון של תופעה נפוצה וחמורה. אם רוצים אנו להתייחס לזכויות האדם ברצינות, עלינו להשליך את הפירות הרקובים, שהושגו תוך פגיעה בפרטיות העובד, ולמעט במקרים קיצונים – לעשות זאת גם במחיר של חקר האמת.
פורסם בגרסה שונה במקצת ב-ynet 5.9.2008
שוב נדרש בית הדין לעבודה למקרה של מעביד, שחודר לתיבת הדוא"ל של העובד ללא רשות: מעסיק שנתבע על ידי עובד שפוטר, חדר לתיבת הדוא"ל שלו והוציא ממנו חומר, שלדעתו תומך בטענתו כאילו העובד עסק תוך כדי עבודתו בפיתוח עסק עצמאי ומתחרה. העובד ביקש לפסול את הראייה בנימוק שהיא הושגה תוך פגיעה בזכות לפרטיות. הרשמת מרגלית מבית הדין לעבודה בתל-אביב דחתה את הבקשה כיוון שלדעתה "מדובר בפגיעה מינימלית בפרטיות העובד ולא ניתן להשיג המטרה של חקר האמת באופן מלא באמצעים אחרים, פוגעים פחות".
המתח בין זכות העובדת לפרטיות לבין אינטרסים של המעסיק בהקשר של תיבות דוא"ל מלווה אותנו בשנה האחרונה, מאז הוגש ערעור על החלטה אחרת של בית הדין בתל אביב בעניינה של טלי איסקוב. במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח הגשתי באותה פרשה בקשה להתייצב לדיון כ"ידיד בית משפט". כמו במקרה הנוכחי, גם בעניין איסקוב טען המעביד, כי היה רשאי לחטט בתיבת הדוא"ל של העובדת, כיוון שהודיע לעובדים שהוא מתכוון לעשות זאת לצורך בדיקת וירוסים. הטענה היתה מופרכת על פניה, וכפי שכתבתי בחוות הדעת שהגשתי לבית הדין, יש לקוות שלמעביד של איסקוב יש אמצעים אחרים כדי להילחם בוירוסים: ככלות הכל, זה יכול להיות משעמם נורא לקרוא את כל מה שכתבו העובדים במיילים, ועדיין, מאוד לא יעיל לצורך חסימה של וירוסים.
לפחות במקרה הנוכחי דילגה הרשמת על טענות "ההסכמה" ופנתה לעניין עצמו: האם האינטרס של גילוי האמת מצדיק פגיעה בזכות היסוד של עובד לפרטיות. למרבה הצער הרשמת ענתה על שאלה זו בחיוב. קשה להתפלא על כך שבתי משפט, שבכל יום מתמודדים עם סיפורים חדשים ועם השאלה המטרידה - "מה היה שם באמת?" נותנים קדימות לשיקול של חקר האמת. אלא ששיקול חשוב זה אסור שיהפוך לחזות הכול.
בטיעון נוסף שהגשתי בעניין איסקוב הזהרתי מפני מגמה זו: מחקרים מלמדים על כך, שמקום העבודה בישראל מהווה זירה לפגיעה שיטתית וחמורה בזכות לפרטיות - עובדות ועובדים נמצאים תחת מעקב צמוד וחודרני. על כל מקרה שבו פגיעה בפרטיות של עובדים מניבה ראייה, שמשרתת את "חקר האמת" יש עשרות מקרים של עובדים, שפרטיותם מופרת ללא תוצאות "מפלילות". אבל בדרך כלל עובדים חוששים להתלונן, לא כל שכן לתבוע את מעבידם. כך יוצא, שבתי הדין מתמודדים עם הסוגיה, רק כאשר הפגיעה בפרטיות הניבה ראיות, שמוכיחות לכאורה טענות בדבר התנהלות בלתי תקינה של העובד. במצב כזה מתמודד בית הדין עם סוגיית הפרטיות במקום העבודה, ולקבוע קביעות הלכתיות חשובות כאשר בליבו מנקר ספק, שמא יש ממש בהאשמות שמעלה המעסיק נגד העובד, ושמא הכרעה לטובת הזכות לפרטיות תשבש את חקר האמת ותכסה על מעשים איומים שעשה העובד.
הניסיון מלמד, שחוקים, שנוצרו כדי להגן על הזכות לפרטיות ועל זכויות אדם בכלל, אינם מכובדים ואינם נאכפים. אחד האמצעים שיכולים לשפר את המצב בצורה ניכרת, הוא פסלות ראייה, שהושגה תוך פגיעה בפרטיות. בארצות הברית, למשל, מקפידים על פסילת ראיות בהתאם לדוקטרינה של "פירות העץ המורעל", ויש לכך השפעה מכרעת על האופן שבו מכבדות רשויות החקירה את זכויות הפרט. תילי תילים של חקיקה, תקנות ופסקי דין אינם יכולים להגן על זכויות היסוד, כמו שיכולה לעשות זאת סנקציה, דוגמת פסלות ראייה או חיוב המפר בפיצוי.
החיכוך האינטנסיבי במקום העבודה והחשיפה שנכפית על העובד במשך שעות ארוכות בכל יום בשעות - כל אלה יוצרים גבול דק מדק בין פגיעה הכרחית ומוגבלת בפרטיות, לבין פלישה מיותרת ומשפילה לצנעת הפרט. שמירה על גבול דק זה מחייבת שמירה על כלל הפסלות וראוי שבתי הדין ינהגו כך. עליהם לזכור, שהמקרים המובאים בפניו הם רק קצה קרחון של תופעה נפוצה וחמורה. אם רוצים אנו להתייחס לזכויות האדם ברצינות, עלינו להשליך את הפירות הרקובים, שהושגו תוך פגיעה בפרטיות העובד, ולמעט במקרים קיצונים – לעשות זאת גם במחיר של חקר האמת.
פורסם בגרסה שונה במקצת ב-ynet 5.9.2008
